[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי אלף
/
נתפסתי על חם

"מי זה, מה אתה עושה כאן?" האור החזק של הפנס הצה"לי סנוור
אותי. קפאתי במקום, הכרטיסים, ההוכחה החותכת לפשע, בידי.
נתפסתי על חם, דווקא אני, איזה דפק, איך זה קרה?  "אני מדווח
למצח מייד, אל תזוז בכלל" הצעקה השנייה רדפה את הראשונה.
שמשון, מה הוא עושה פה עכשיו? מתי הוא נכנס? איך לא שמעתי? איך
הגעתי לכך שהוא תפס אותי? הפחד אכל אותי, הלב דפק מהר, הפה
התייבש.  מצח זה שלושים וחמש בפנים, מינימום, עכשיו, כשהשחרור
היה קרוב.
הייתי חייב לצאת הביתה, אין מצב. שלושה שבועות תקוע, בגלל
ריתוק מעצבן ושסוף סוף נגמר אין כרטיסים. כאילו. למשק טיסות,
לשמשון המאפיונר העקום והמחוטט הזה, יש עוד כמה במגירה במשרד.
שומר אותם למיוחסים, לדרגות הגבוהות, לחתיכות ולכל המלקקים.
הייתי פעם במעגל הפנימי. גרנו ממש באותו חדר, מיטה ליד מיטה,
היינו גם קצת חברים, בדיחות, צחוקים, אבל זה נגמר מזמן, כבר
חודשים שיצאתי מהמעגל ומאז קיבלתי רק את הכי הגרועות. יוצא
אחרון וחוזר ראשון.  הכרתי טוב יותר את הבסיס שלי, וביציאות
בעיקר ישנתי.
לעבד כי ימלוך היה שולחן עם מגירה אחת, ובה מסודרים הכרטיסים
בערימות. שורות שורות, לפי טיסות וימים. לא פעם ולא פעמיים
עמדתי מול השולחן, בציפייה למגירה שתיפתח, לכרטיסים שייצאו משם
אלי: חמישי אחה"צ או שישי מוקדם בוקר הלוך, ראשון ערב חזור. זה
בימים הטובים. ובחודשים האחרונים  - שישי אחר הצהריים הלוך,
ראשון עם זריחה חזור. ועכשיו כלום, אפס. אפילו זה לא. אין
כרטיסים, הריתוק נגמר אבל כרטיסים אין. תקוע.

הכל תוכנן עד הפרט האחרון. הפשע המושלם. רביעי בערב המשרד סגור
כי המשק טיסות המחוטט מבלה, מסעדה בשארם ואחרי זה דיסקוטק
במפרץ נעמה. כולם ידעו איפה למצוא אותו כדי להרביץ ליקוק,
לחייך מהלב, לשאול מה נשמע, להזמין למסיבה, להבטיח את האוטו של
האבא בצפון, או לתת מספר טלפון של החברה של החברה, ואלה הדברים
הקטנים. כבר שלושה שבועות שהמפתח הרזרבי של המשרד טיסות אצלי,
אחרי שניקיתי אותו כעונש בהתחלת הריתוק, ומאז חיכיתי להיום
בערב, להתגנבות בחושך לחדר, לפתיחת המגירה, לכרטיסים. מדמיין
את עצמי מגיע לשדה עם מדי א באוטובוס המרופד  של שישי מוקדם,
בין הסא"לים והרס"רים, עולה למטוס, מתיישב ליד החלון בשורות
הראשונות, מקבל כוס ספרייט ומעריב מהדיילת החמודה עם הקוקו
הבלונדיני, ותופס תנומה מתוקה בעזרת רעש המנועים עד הנחיתה.
איזה חלומות היו לי וכולם נהרסו. שלושים וחמש בפנים. במקרה
הטוב. איך נתפסתי? איך לא שמעתי את הג'יפ חונה ליד המשרד?

בחזרה למציאות. שמשון התקרב בנחישות לשולחן שלו ולטלפון
הצה"לי, התיישב והרים את השפופרת לפני החיוג. כולם ידעו את
המספר של המשטרה צבאית בעל פה ובטח שמשון גם. הייתה לי פחות
מדקה לשכנע את שמשון לשכוח את מה שראה. משימה קשה, בלתי
אפשרית. הרגשתי את החנק בגרון, את החרדה. "שמשון, שמשון,
שמשון, חכה, חכה, רחם עלי, הייתי בריתוק אני שבור, שבור,
שמשון" כמעט בכיתי, מחפש לשווא הזדהות והבנה בפניו.

פניו של שמשון היו קפואות לגמרי, חסרי הבעה. גם ידיו לא זזו.
משהו עצר אותו מלחייג. פתאום הבנתי משהו, נפלו האסימונים. הוא
לא הגיע מבחוץ, הוא כל הזמן היה במשרד, לא הלך לבלות היום, לא
תפס ג'יפ למסעדה ולדיסקוטק. למה? מה גרם לו להיות במשרד, בין
ארבעה קירות אפורים כשהחיים כל כך יפים?    





רשרוש קל נשמע מאחורי הארון הצה"לי הכבד, ולמרות החושך אפשר
היה לראות שם משהו זז, לא ברור מה. הסתכלתי לשם, מנסה להבין מה
אני רואה, מנסה שוב את מזלי "רחם עלי שמשון, בבקשה, אני
לא...."  שמשון פתח את הפה כדי להגיד משהו, ואז הרשרוש נשמע
שוב ושיעול חנוק הצטרף. פחד הופיע על פניו, פחד כמו שלי,
ואפילו יותר, הידיים שלו רעדו והוא החזיר את השפופרת
למקומה..... הזדקף, בלי להביט אלי, ופתח את דלת המשרד "לך מפה
עכשיו", אמר בשקט מונמך.  "טוס מפה ומהר, לא היית כאן, לא
ראיתי אותך, לא ראית אותי".

הטיסה הייתה מתוקה כדבש ואת סוף השבוע הזה אני זוכר עד היום.
המרצדס השחורה של דוד של שמשון חיכתה לי בחנייה של שדה דוב עם
טנק מלא ומיני בר עמוס קולות ומקופלות. את החודשים עד השחרור
ביליתי הלוך ושוב, בטיסות הכי הכי, עם ספרייט קר ומעריב. לפני
חודש ראיתי את שמשון במקרה. הוא פקיד זוטר בסוכנות נסיעות,
מוכר דילים וכרטיסי טיסה. בקושי אמר לי שלום.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם מוחמד לא בא
אל ההר
זה כנראה אומר
שקרה לו משהו
בדרך.
כדאי לשקול
ברצינות לפרסם
מודעה בעיתון.

המיואשת


תרומה לבמה




בבמה מאז 11/8/16 19:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי אלף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה