|
אם אין ברצוני
לראות
לשמוע
על מחנות כפייה
מחנות השמדה
אני סוכר עיני
אוזני
קול זעקות המעונים
נשבר על מנעול
דלתי
כל הדם שנשפך
כבר אינו
אדום.
אני יושב על
ספה מעורם של
נרצחים,
נועל נעליים מעור.
אחרי הכל,
אין זה עורי.
וזולל
חלקי גופות מבושלים
גדושי תבלינים
עד שצחנת המוות
אינה מגיעה אל
אפי
וצופה במרקע
במשלחות נוער מבקרות
בשרידי אושוויץ,
בין שיני הגורסות
ביצה
(למי אכפת מהאפרוחים
הנגרסים למוות)
פי הלוגם
חלב
(למי אכפת מהעגלים
המופרדים מאימם)
וחוזה
בשלט החלוד
"העבודה משחררת",
בין חלקי בשר רך
של עגל בן יומו
המלאים בפי
ונתכי מוחו
היורדים אל גרוני,
הכל
נבלע בקיבתי.
וחושב: "כיצד נוהג
הייתי לו גרמני
אני בעת
ההיא,
האם הייתי עוצם
עפעפי עיני,
אוטם תופי
אוזני?
האם רגלי היו מפלסות
דרכן לעצרת עם
רבת משתתפים,
זרועי הייתה מונפת
מצדיעה במועל יד
לשמע דברי הרהב של
הרייך השלישי?"
אני בסך הכל
איש פשוט
אחד מיני רבים
בורג קטן
במכונה.
לא רואה, לא שומע,
לא מדבר. |
|
|
-אמנון, תגיד
ינתי פרזי.
-ינתי פרזי.
-אה... משהו כאן
לא בסדר... תגיד
שוב.
-ינתי פרזי. נו,
מה העניין? למה
אתה רוצה שאני
אגיד את זה? מה
זה בכלל?
-אה, הבנתי
עכשיו מה הבעיה.
הייתי צריך
להגיד לך שתגיד
את זה הרבה
פעמים רצוף,
ככה:
ינתיפרזיינתיפרזיינתיפרזיינתיפרזי.
-מה, זיינת
פרה?
אפרוח ורוד,
בעוד דו שיח
ברומו של עולם
עם אמנון
ז'קונט, חופר
לעצמו את הבור. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.