[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
רשת הכול כלול

פרק א'
...התעוררתי עייף ומתוח, הורדתי את המסכה ופתחתי את הדלת
שמעליי. חברותיי לצוות, מאופרות וריחניות, ישבו ופטפטו.
"בוקר טוב," קראו לעברי בחיוך,  סטפני התנפלה עליי בחיבוקים
ונשיקות, ג'ורג'יה הייתה מאופקת יותר, כמו תמיד.
"תני לי לשטוף שיניים ופרצוף," אמרתי נהנה מקבלת הפנים.
"כמה יָשַנּוּ?" שאלתי.
סטפני העיפה מבט בלוח המכשירים, לאחר מכן הביטה בי, "אתה
שונה, אתה יודע?"
"גם כשישנים מזדקנים," ניסיתי לתרץ את מה שהיא רואה, אבל אחרי
רגע הבטתי במראה... ללא ספק זה הייתי אני, אבל צעיר בכמה שנים.
"יתכן שהשעון הביולוגי סב לאחור?" שאלתי, "וואלה גם אתן נראות
צעירות יותר, שלא יאשימו אותי בפדופיליה."
הבנות צחקו, "בוא נבדוק," ג'ורג'יה הפנתה גבה אליי כדי לעיין
בפנל המכשירים שלה, "השנה 3941, ינואר 04," דווחה לקונית, שום
דבר מיוחד, התעוררנו בזמן, תוך פחות ממאה (ntu(1, אנחנו אמורים
לנחות על אֶרֶץ."
"אם אנחנו במקום הנכון," מלמלתי.
"ביל," גערה בי סטפני, "אולי הפכת צעיר יותר, אבל לא פחות
סקפטי, ופסימי."
"ריאלי," תיקנתי אותה.
- "אם סיכוי טעות של עשר בחזקת מינוס שש, נקרא ריאלי."
לא מיהרנו, הייתה לנו שגרה מתורגלת, במשך המסע נרדמנו והקצנו
עשרות פעמים, תמיד בזמן הנכון ובמקום הנכון, עם תוכנית עבודה
סדורה, שכללה גם דיווח מפורט ביותר, שהכתיב כל אחד מאיתנו
בנפרד ובפרטיות מוחלטת.
"לפני שנתחיל לעבוד," העירה סטפני, "זה תורי לסקס, אז ביל אני
מזמינה אותך לחדר הסמוך."
"ואני אצטרך להסתפק בוויברטור ובפורנו," צחקה ג'ורג'יה,
"תשאירי לי משהו ממנו."
הם עברו חבוקים לחדר הרומנטי,  החדר מואר היה באור אדמדם, וריח
מופלא של כתורת מבושמת התפשט באוויר.
"איך את רוצה את זה?" שאלתי.
- "תוכנית כבקשתי?"
- "כן,"
- "תחילה אתה צפרדע והופך לנסיך רק אם..."
- "תנשקי אותי?"
- "אם תגרום לי אורגזמה, אחרת אני משאירה אותך בביצה."
היא הציבה את קוצב הזמן, לשלושים דקות. זה לא אומר שהמשחק
יסתיים בזמן הזה, יש לשער שיסתיים הרבה קודם, אלא קיימת סכנה
שניסחף במשחק, ולא נוכל, או אולי לא נרצה, לחזור לעולם הריאלי.

עטפתי את עצמי בגלימת המשחק וגיליתי שאני צולל במים עכורים,
חתרתי ברגליים הקדמיות, כדי לנשום אוויר, ראיתי את קו המים,
ברגע שעיני הבולטות חצו אותו מצאתי את עצמי בארמון. נסיכה
זוהרת באור יקרות לקחה אותי בכף ידה, בעדינו...ת. "הנה," אמרתי
לעצמי בצפרדעית, "הנה היא באה... הנשיקה", אבל היא צחקה צחוק
מרושע: "חה, חה, חה, יש טוויסט בעלילה," הרימה אותי בכף ידה -
הייתי קטנטן לעומתה - והניחה אותי בין רגליה...
בבת-אחת מצאתי את עצמי יושב עטוף גלימה, מדוכדך ומגעיל, סטפני
סובבה אליי את גבה וניגבה בין רגליה. כשהתאוששתי קצת, העזתי
לשאול: "איך זה היה?"
סטפני יצאה מהחדר ללא מילה, מה יכולה הייתה להגיד...
המתנתי זמן רב לפני שיצאתי, הבנות התלחשו ביניהן וצחקקו, לא
העיפו מבט לעברי.  
                                                           
         (natue time unit(1
פרק ב'
"ביל," קראה לי ג'ורג'יה מסתכלת בעניין רב במכשיריה, "ראה,
אנחנו נכנסנו למסלול סביב אֶרֶץ."
  "בנות, לכיתה בבקשה, יש לפנינו יום לימודים ארוך." אני
הייתי הקואצ'ר. לא שידעתי יותר מהן, אבל זה היה תחום אחריותי.
  "רגע בוס," חייכה ג'ורגיה, "איך היה הפעם עם סטפני?"
הפניתי אליה מבט זועם: "היא בטח סיפרה לך, צחקקתם מספיק על
חשבוני."
הן הביטו זו בזו, בתימהון גדול, "סטף אמרה שהיית מדהים!"
הסבירה ג'ורג', "סוף סוף שחררת את הצפרדע שבך."
- "טוב, מספיק רכילות."
למה איני יכול להודות שהווידוי עשה לי טוב? למה חשוב לי, כאיש
שעוסק בחודה של הטכנולוגיה המתוחכמת ביותר, איך היו ביצועי
המיניים? למה תמיד גברים נבחנים בפרמטרים כל כך פרימיטיביים.
ומה עם נשים, למה ממשיך יופיים של הפנים להוות קריטריון להצלחה
מגדרית? אלה אותם ההרהורים שהעסיקו את מוחי בשטויות והסיחו את
דעתי מהעניין העיקרי. שקעתי לרגע במדיטציה כדי להירגע ולהשקיט
את מרוץ המחשבות האובססיבי...
"שימו לב!" אמרתי והפעלתי את הצג, "אֶרֶץ, פלנטה במערכת
'שֶׁמֶשׁ'," - עקבתי במבטי לוודא שהצג מסונכרן -  "נמצאת
במסלול השלישי. לפי אחת המסורות הרווחות, מארץ מוצא
ההומוסאפינס, כלומר הגזע שלנו, ככל שידוע לנו הוא המפותח ביותר
ביקום הנגיש. אם זה כך אז תדמה האוכלוסייה המקומית, לאבות
אבותינו שלפני שמונה פעמים עשר בריבוע, דורות"
"לא נכון!" התפרצה ג'ורג'יה, "אתה מניח שהם לא התפתחו לאחר
שאבותינו עזבו את הפלנטה. גם אם תניח שכל האוכלוסייה הנאורה
עזבה אז, ונשארו רק האנשים הבלתי מלומדים, עדין לא יתכן שבמשך
אלפיים שנה לא הגיעו להישגים. הייתה להם הטכנולוגיה שהשאירו פה
אבותינו. הם היו מרושתים ברשתות חברתיות, נכון, על ידי כתיבה
או דיבור, לא מה שאנחנו עושים כרגע, המידע זרם, באיטיות, אבל
באמינות. אתה יודע שה- (2)btb    לא אהוד גם כיום, ומשמש בעיקר
ללימוד. שיחות חברתיות אנחנו, ואני מקווה שגם אתה, מעדיפים
לעשות על ידי דיבור."
- "בסדר, ג'ורג'יה, אולי הגזמתי בתיאור. אלא שעובדה אחת לא
ברורה, המסרים."
- "על מה אתה מדבר?"
- "סטפני," ביקשתי, "הדריכי אותה בבקשה."
- "ג'ורג'י, בחדר השני, לא רק עשינו סקס, הייתה לנו משימת
האזנה, לפי הספר אסור היה לידע אותך לפני ביצועה, ואני
מתנצלת."
- "דברי כבר 'בוגדת' חותרת מתחתיי; מפתה לי את האהוב ועוד
מתנצלת."
הדברים נאמרו בהומור, ג'ורג'יה אינה מקנאה לי באמת.
"אז זה מה שקלטנו; הם מרושתים, אבל כל התשדורות דומות מעבר לכך
יש חזרות רבות על אותו מידע בדיוק, לא הצלחנו להבין למה זה
נחוץ, יש גירוי אודיובלי  שהם קוראים לו מוזיקה, והם אוהבים את
זה. זה יוצר כמות מידע שאינה פרופורציונלית לכמות החיים, נראה
שאין חיים, או יש מעט מאוד חיים, בְּאֶרֶץ."
לקחתי מיד את רשות הדיבור, שלא יתחיל ויכוח. "ההחלטה היא
שאנחנו נוחתים. ניתן למכונה לבצע את הנחיתה על פי הפרמטרים שיש
לה.   ואני חייב להחליף את ה (prs(3 , עם הכאב הכרוני שיש לי
בעצמות הירך אני חסר סבלנות ונראה לי שלביקור הזה נצטרך המון
מזה."
                                                           
                  (2)brain to braine
                                                           
            ( pain relief sticker(3
פרק ג'
ממש לפני הנחיתה הסופית, לפי הוראותיה של ( aig(4 בקולה
המתחנחן,  נכנסנו ל  (aib(5 ,כל אחד לשלו כדי שנוכל לקבל
נקודות תצפית שונות. התגלגלנו לארץ, הירידה לקחה המון זמן,
למרבה הפלא, ולמרות הציפיות, האוויר היה עשיר בחמצן וכמעט ללא
עשן: "ברגע הנחיתה מתפזרים במאה ועשרים מעלות, ברור?" העברתי
ברשת הנירו. נשמעו נקישות הסכמה.  נחתי על עץ והתגלגלתי למטה,
הייתה זו שדרה, עצים מכוסה ברובה עשב בר, וגרוטאות, המון דפי
נייר, שעד אז ראינו רק בספרי היסטוריה. אנליזת החוץ הראתה חום
מתון, חיים חלשים רבים רחשו מסביב. שידרתי בנירו: "חיים חלשים
רבים, יש הסבר?" בינתיים נזכר הכאב הכרוני בגבי, והציק לי
להחריד, מיד הועברה מנה גדולה במיוחד של אנדורפין לעצב המטריד,
סטפני נענתה ראשונה: "יש לי חדשות," ומיד המשיכה בדיווח "נראה
בהתחלה שירדנו ביער צעיר, אבל אנחנו בעיר, העצים והעשב זרעו את
עצמם דורות רבים, ללא הפרעה, בכל מקום בלוקים של כוורות רוחשות
חיים אנושיים, בודקת את מצבם."
ג'ורוג'יה נכנסה: "מוזר יש בעלי חיים דמויי אנוש, אבל הם במצב
שינה עמוק, כולם בתאים קטנים ונוחים, עירומים, מלבד משקפיים,
ופקקים באוזניים. גם זכרים וגם נקבות, גזע חסר שרירים. לא
הצלחתי ליצור קשר, אני ממשיכה לנסות."
גלגלתי את עצמי לצד השדרה ונתקלתי בבלוק כוורות, כפי שתיארה
ג'ורג'יה, טיפסתי בערך לאמצעו, מציץ אל התא. המאכלסת  דמתה
לילדה צעירה, בתחילת התפתחותה המינית. שדיים קטנים, ניתן היה
לראות תנועה של פטמות השדיים, כשהבטתי בהם בריכוז פרחו,
וכשהפניתי את מבטי מיד גוועו. ניסיתי להתחבר בנֵירו, לא הייתה
לי תקווה שזה יצליח, יש בינינו הבדלי מהדורות רבים מדי. הפעלתי
חושים חיצוניים. האוויר נראה תקין, כנראה שהרעלים מסולקים
איכשהו, הילדה נראתה רגועה לרגע ואז עברה למצב של חרדה, היא
אפילו צעקה, ואז נאנקה כאילו היא באקט מיני. הטמפרטורה של התא,
הייתה יציבה, 22 מעלות בערך. טמפרטורת גופה, כפי נמדדה מרחוק,
הייתה 36.8 מעלות. מוחה פעל אינטנסיבית, כמעט בלי פאוזות. לא
הצלחתי לקרוא תוכן. היא חולמת? לא בדיוק... הייתה חסרת שרירים
ולכן נראתה כחייזר.
"ג'ורג-סטף," חשבתי בקשר, "ננוע לאורך קווי ההספקה, אני לוקח
את הקווים הפיזיים, אתן קחו רשתות אלחוטיות, מובן?"
"בטח, ביל, סיכוי שנגיע לאותו לוקיישן."
                                                     
(artificial intelligence guide (4
                                                     
(5)ambient insolation buble
פרק ד'
לא התפלאנו כאשר בועותינו נפגשו בעיר, או משהו שנראה כמו עיר
עתיקה, שום דבר לא נשמע, שקט מוחלט אף לא מוסיקה, הייתה תכונת
חיים, ונדמה היה לי שבין הצללים ישנם אנשים. גלגלתי את הבועה
שלי למטה, בין הגרוטאות, ומצאתי שכל הבלגן מסביב מסודר היטב,
כנחש עקלתון. הייתה שם פסולת אורגנית, אבל גם מתכות ושאריות של
מכשירים, הכול נע לעבר חור גדול, שסביבו הייתה תנועה מעגלית
שיצרה משפך ענק.
"אני מנסה קול," שידרתי לשתי הבנות, העברתי לאנגלית והכרזתי:
"אנחנו חוקרים מאלפא סנטורי, לשם היגרו אבות אבותיכם. מטרתנו
מחקר וצבירת ידע. אם יש מְבִין התגלה!"
זקופים יצאו מבין הצללים, גבר, אישה וילד הצלו את עיניהם
בידיהם הביטו למעלה למטה ובאלכסון,  מחפשים את הקול הדובר.
נזכרתי שעוקף האור גורם לנו להיות שקופים.
"בטל עוקף אור!" פקדתי ברשת הנירו, כדי שיוכלו התושבים לראות
אותנו. כך הלכנו והתגשמנו לאט -לאט, עד שלא יכלו יותר להתעלם
מאתנו. עמדנו זה ליד זה, בשלושת בועותינו. קראתי את נתוני
האטמוספרה מחוץ לבועה, הם היו מצוינים, חמצן, חנקן ואדי מים.
יצאתי ראשון, סטפני וג'ורג'יה הביטו בי להבטיח שאני עומד ולא
הופך ירוק, וכשהשתכנעו יצאו גם הן.
העברתי בראשי את המתג הדמיוני לאנגלית, ודיברתי:
"באנו עם שליחות של שלום, אינכם צריכים לפחד מאתנו. ראשית הבה
ונעשה הכרה פורמלית: אני ביל ראש משלחת מ"הפלנטה החדשה" לשם
היגרו אבות אבותיכם, כאשר ארץ לא הייתה מסוגלת להכיל את
תושביה. שתי נערות החן שלידי, הן," הצבעתי שמאלה, "סטפני,"
הצבעתי ימינה, "וג'ורג'יה, נשמח אם תציגו את עצמכם."
חששתי שיברחו, אבל הם חייכו בידידות והמבוגר ביניהם דיבר:
"אני אברהם, אשתי היקרה והיפה בנשים היא שרה, ובננו היחיד הוא
יצחק. אנחנו משפחה מסורתית, אין הרבה מאלה בימנו. אני מציע
בואו היכנסו לאוהל שלנו ושם נוכל לשטח בפניכם את תולדות הימים,
מאז העזיבה הגדולה."
ירדנו לעמק, בשביל המוביל לפתח האוהל, מצאנו אותו מרווח ונעים,
להפתעתנו בצד הפונה להר הופשלה יריעת האוהל וחשפה צג ענק מחולק
למשבצות ובכל אחת הוקרנו תמונות של מכונות שונות ומשונות,
וטבלאות מידע שכנראה שייכות להן.
ישבנו בכורסות נוחות כשפנינו את הצג, אבל ניתן היה בקלות
להפנות את הכיסאות לאמצע האוהל של שם התיישבה המשפחה. אברהם
באמצע שרה מימינו ויצחק משמאלו. הבנו שישיבה זו אינה מקרית וכך
נוהגים הם תמיד.
בקול רגוע ועמוק, קול מהפנט, החל אברהם את סיפורו:
"לפני דורות רבים השתנה האקלים על פלנטה ארץ, יש אומרים בגלל
פעולות האדם ויש שטוענים שהשינוי הוא חלק ממחזור רגיל של
הפלנטה. בכל מקרה לא יכול היה הכדור לכלכל את תושביו. רבים היו
מידי ופעילים מאוד. אחרי דורות של מחקרים ומשלחות, אותרה פלנטה
מתאימה לחיי בני האדם. לבסוף יצאו המונים לפלנטה החדשה, ונשארו
שמרנים, מתנדבים, אנשי רוח, בעיקר עניים. כשרוב האנושות עזבה
נותרו אמצעי הקיום וכל העושר האנושי  לשרות המעטים שנשארו.
הסינתסייזרים של המזון ייצרו מספיק כדי להזין את כל הנותרים.
הייתה בעיית פנאי קשה, אנשים חיפשו ריגושים והאלימות הייתה
בשיאה. כמה רשתות ראשיות הציעו לאנשים לנסות תא של מציאות
מדומה, והאלימות ירדה פלאים. כל אחד יכול היה להזמין כל סיפור
חיים, כולל זיכרונות, לפי חלומותיו הנועזים ביותר. וכך לא
צריכים היו לזוז מהכורסה, אלא כדי לפתוח את הדלת למשלוחי המזון
שהזמין. ואז הגה מישהו את הרעיות המטופש של רשת הספקה
אוטומטית, ישר לפיו של המזמין, וצינור שמחבר אותו לפלט האנושי
הכללי, המפורק מיד ליסודותיו אשר משמשים כמרכיבים בתעשיית
המזון המסונתז, הכול עובד בלופ  וכמעט שאינו דורש משאבים.
אנרגיה לכל זה מספקת השמש. רשת האנרגיה גם היא עולמית ולכן
תמיד יש קולטים בשעות אור. ולא נזקקים לסוללות כלל."
ג'ורג'יה העזה להפסיק את רצף דבריו של אברהם, "אתם המרכז היחיד
או יש עוד רבים כאלה?"
"אני כבר מגיע לזה: היו כמובן בעיות שונות, תמיד יש חריגים, גם
הורי והורי שרה היו כאלה. אז המערכת מנתה אותנו למרכזים. יש
רבים המפוזרים על הפלנטה. תמיד יש תורן שמשגיח על הצגים. את
רוב התקלות המערכת מאתרת ומתקנת בעצמה, כמעט ולא צריך טיפול.
אנחנו מגדלים הכול בדרך הישנה האורגנית, וניזונים אך ורק
מהגידולים שלנו. בין המרכזים יש יחסי קירבה, אנחנו מקיימים
יחסי אישות, ויש לנו ילדים המגודלים בדרך הישנה. האוכלוסייה
המרושתת, איננה מתרבה, הצעירים הם כרגע בני שלוש עשרה, וכשאלה
יזדקנו ימותו ויגרסו מחדש, התהליך יגמר. בינתיים הפלנטה חוזרת
לעצמה ותוכל כמובן לכלכל את האוכלוסייה המעטה. כפי שאתם מבינים
אנחנו מתחילים מחדש, הטבע או אלוהים מצא דרך חסרת סבל לעשות
restart.
יש לנו יתרון גדול של טכנולוגיה חקלאית. נקודת ההתחלה של
ההיסטוריה החדשה תהיה טובה בהרבה מהקודמות, "כדברי הנביא לא
יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה."
עיניו של אברהם זהרו, הוא הביט אל האופק, כרואה את חזונו
מתגשם.
                                                       

פרק ה'
שקט השתרר, איש לא דיבר, השמש שקעה מאחרי האופק. נשמעו קולות
יללה של חיות שונות, השמיים האדימו. חיבקתי את שתי הבנות.
נשארים? שאלתי, ג'ורג'יה השיבה בקול חנוק: "כן, אין לנו מה
לחפש יותר."
סטפני רק הנהנה. והתרכזה בשדר לבסיס, האזנתי:
"סג'ב לבסיס, כשתקבלו תקשורת זו נהיה כבר תושבים ותיקים בפלנטה
"ארץ". אנחנו משגרים את הרכב אליכם, עם דוחות מפורטים על המסע
כולו. בשבילנו המסע הסתיים."
אוהבים אתכם," הצצתי לעברה ולראשונה הבנתי מה זה אושר, לא היה
זה סיום מקובל בשדר, אבל לא היה מתאים ממנו.
"שלכם," המשיכה, "ביל, ג'ורגיה וסטפני. בני אנוש."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פילוסופיה בגרוש
עדיפה עשרות
מונים על
פילוסופיה
בחינם!




אביה האיום.


תרומה לבמה




בבמה מאז 14/11/15 17:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה