"מיקו!" "מה?" "הכלב שלך מת."
ככה היא אמרה את זה, באגביות, בחוסר אכפתיות, כאילו זה לא
משנה, כאילו זה כלום.
הייתי בשירותים באותו הזמן, חרבנתי, וכל התחת שלי היה מלא
בחרא. בכל זאת יצאתי כשאני מושך את התחתונים עליי, ורצתי אל
הכלב. היא אולי לא אכפתית, אבל היא תמיד רצינית בדברים כאלה.
"רקס?" התקרבתי אליו לאט, נגעתי בו, "רקס? רקסי?"
הכלב היה קר כמו קרח, ונוקשה כמו בובת עץ.
"איך זה קרה, לעזאזל?" הטחתי בה.
היא צחקה, כי לבשתי רק תחתונים, וכל התחת שלי מבעד לתחתונים
היה מלא חרא. אבל היא הבינה את משמעות הזמן המסוים הזה, וניסתה
להשתלט על עצמה. "לא יודעת, הוא פשוט הלך לישון, ולא קם."
"למה שהוא לא יקום, לעזאזל?"
היא הביטה בי כמו על מפגר - "כי הוא מת."
"אבל למה?"
"התקף לב. גוף נוקשה זה התקף לב."
הסתכלתי עליו ובכיתי כמו תינוק. הכלב שלי, הכלב היקר שלי. איך
שהוא נראה ככה... "את הרגת אותו!" צעקתי לעברה.
"מה? לא עשיתי כלום."
"אז תמיד שנאת אותו, כלבה! את רצית שהוא ימות!"
"אני לא רציתי. שנאתי, אבל לא רציתי."
"אז איך זה קרה?!"
"לבד."
הבטתי על הכלב. "אני עוד אתחשבן אתך, בת-זונה." אמרתי וחזרתי
לשירותים.
זרקתי את התחתונים וניגבתי את התחת. יצאתי וחיפשתי תחתונים
נקיים.
"טוב, מה נעשה אתו עכשיו?" שאלתי אותה כשאני מסתכל על הכלב.
"ניתן אותו לחתולים."
הטחתי בה אגרוף. "אני לא אתן לחתולים לאכול את הכלב שלי!"
היא תפסה בצד פניה ודיממה, נאנקה ונאנחה.
"תראי מה גרמת לי לעשות?! את תמיד גורמת לי להרביץ לך!"
"דווקא אני אוהבת שאתה מרביץ לי." היא אמרה וחייכה מבעד לכאב.
"משוגעת!" צרחתי, "את משוגעת! בדיוק כמו האימא שלך!"
כיסיתי את הכלב בשמיכה, כדי שלא אראה אותו, וטלפנתי לעירייה.
"אני עוד אתחשבן אתך, בת-כלבה... מה? אה, לא. יש לי בבית כלב
מת. הכלב שלי מת. אני לא יודע מה אתם עושים איתם, אבל בואו
לקחת." נתתי את הכתובת וניתקתי.