אני כבר לא יכול להגן על עצמי. זו עיר של ערסים קשוחים אוהדי
בית"ר, ואני בכלל אוהב שחמט. כל פעם שאני יוצא לרחוב, אני פוגש
פנים חתומות מקנטרות, שבוער להם מאוד להוכיח לי כמה אני עלוב.
במקרה הטוב זה נגמר בעלבונות, לפעמים בשריטות מנפילה, ולפעמים
מפנס בעין. פעם הייתה לי רגל שבורה. אבל כשפגשתי את מרינה
במדרחוב ליד הכיכר, הכול השתנה, כאילו נוכחותה בחיי הגנה עליי.
היא הייתה מתוקה ונשית מאוד, אבל לא בצורה מעצבנת. הייתה אוכלת
איתי גלידה מאותו הגביע, ומלקקת את שאריות הגלידה משפתיי.
הייתה לה נוכחות מרגיעה, כמו אם לילד קטן. משהו מחבק כזה וחם,
אבל גם אוורירי. יכולתי לנשום כשאני איתה, ואף-אחד לא הציק לי
מאז שפגשתי אותה.
כשהיא נסעה, כאילו כל האוויר התרוקן מהעולם. הקירות הרגישו
לוחצים, והאנשים הרגישו מאיימים. אפילו האוכל לא היה טעים,
ולפעמים הייתי מקיא או מקבל כאבי בטן או שלשולים. הייתי חייב
לראות אותה שוב, ופרשתי את המפה שהיא השאירה לי, בה מסומן הבית
שלה באשקלון. היא תיארה את הלילות המשגעים שנוכל לחוות ביחד
בעיר שלה, על הגג, עם בירות, נאפס, חטיפים ופיצוחים. וכשהיא
הייתה מדברת על זה, גופה היה נע באטיות כמו מתוך משגל, כאומרת
ש-לילות תענוגים מחכים לנו. חשבתי על העיניים היפות העמוקות
שלה, על גוון קולה ועור גופה, על החיוך הקטן החמוד בקצה שפתייה
ושערה הרך, וידעתי שאני חייב לראות אותה. הייתי חייב לקבל קצת
אוויר לנשמה מתוך המדמנה הירושלמית הזאת. ארזתי תיק עם בגדים,
תחתונים וגרביים, ארבעה חבילות קונדומים ואפילו ויאגרה למקרה
שאתרגש יותר מדי. ויחד עם עוד דברים, כמו טישו וכדורי שינה,
פסעתי לתחנת הרכבת לתפוס את הרכבת לאשקלון. להפתעתי הייתי
הנוסע היחיד, ולכן התרווחתי על ארבעה מושבים, והצבתי את
המזוודה באמצע המעבר, הרי אין פה איש שזה יפריע לו. הרכבת יצאה
בדיוק בשעה היעודה, ואני התרווחתי ועיינתי בשבועון "מעריב
לנוער", כשלפתע קול הרעים מהרמקולים. "הנוסע מתבקש לפנות את
המזוודה מהמעבר, זה מפריע לשאר הנוסעים," אמר הקול, ואז הייתה
חריקה של קול סטטי. הבטתי לכיוון תא הנהג בהלם, אבל כמובן שלא
יכולתי לראות כלום, כי הוא היה נעול ואטום. לקחתי את המזוודה,
מרגיש כמו שוטה, ופיניתי את המעבר. דוחק את המזוודה בין
המושבים. "הנוסע מתבקש להשתמש במושב אחד מלבד," הודיע הנהג
במערכת הכריזה, "זה שולל מקומות ישיבה משאר הנוסעים," הרמתי את
עיניי לכיוון תא נהג הרכבת, "איזה נוסעים?" צעקתי. אבל לא
קיבלתי תשובה. בעל כורחי צמצמתי את עצמי למושב אחד, וניסיתי
לישון, כשמסכי הטלוויזיה נדלקו והתחילו לשדר פרסומות ברצף בקול
גדול. לחצתי על לחצן המצוקה והודעתי לנהג שאני לא מעוניין
לראות טלוויזיה, ושיכבה אותה בבקשה, אך הוא הודיע לי שההוראות
שהוא קיבל הן להדליק את כל מסכי הטלוויזיה בכל נסיעה. -גם ככה
עדיף שאלך לישון- חשבתי, ונטלתי שני כדורי שינה. הדבר הבא שאני
זוכר הוא את נהג הקטר מטלטל אותי, ומודיע לי שאנחנו באשקלון.
"כבר?" אמרתי בתדהמה לפרצוף הקשוח והכועס. "אתה מעדיף לנסוע
עוד?" הוא שאל ברוגז. "לא," אמרתי, "טוב שהגענו," "ברור
שהגענו," הוא אמר, "הרי בשביל זה נסענו," לקחתי את המזוודה
וירדתי לרציף באשקלון. תחנת הרכבת הייתה שוממה, ויצאתי אל
העיר, מביט סביב. השעה הייתה שעת ערב, ולא נראו אנשים. פרשתי
את המפה וסימנתי את מקומי. אז סימנתי את ביתה של מרינה. בדיוק
בינינו הייתה כיכר, והייתה בה מסעדה. הלכתי לאכול משהו לפני
שאגיע אליה.
הרחובות היו ישנים ושוממים, רק כמה כלבים טועים שוטטו רעבים
ממקום למקום. הגעתי למסעדה וביקשתי את התפריט. אישה עגלגלה
ונרגנת הביטה בי מעבר לדלפק, וסקרה אותי ללא בושה. "אתה לא
מ-פה," היא קבעה. "נכון..." אמרתי, מנסה להבין את הנקודה. "לך
מ-פה, אתה לא מקבל כלום!" היא אמרה בזעף, וסובבה ממני את ראשה.
יצאתי החוצה והרגשתי סחרחורת. הבתים הפכו לבנים בצד השני של
הכיכר, והכלבים נראו רעבים ונואשים יותר. הבטתי לכל עבר, אבל
לא ראיתי אף אדם. תהיתי אם מישהו רואה אותי מאחד מחלונות
הבתים. כשעברתי ברחוב צר, חסמו את דרכי ארבעה גברים גדולים
ושני ילדים. "מה הבעיה?" שאלתי. "אין מעבר מכאן," אמר אחד מהם.
הסתובבתי לחזור על עקבותיי, אבל גם מאחוריי עמדו שלושה גברים
ושני ילדים. "גם מ-פה אין מעבר," אמר גבר אחר, וגיחך. הם
התקרבו אליי משני הצדדים, וכנראה מרוב אימה התעלפתי.
כשהתעוררתי גיליתי שאני קשור באיזו חצר אחורית לצינורות מים,
ושהפשיטו ממני את כל בגדיי, חוץ מהתחתונים. גופי היה חבול וזב
דם. לא זכרתי שהכו אותי. ילד הביט בי בעיניים פעורות, כמו על
חרק מעניין, ורץ מחוץ לחצר. מיד הוא חזר כשלפניו ארבעה גברים
ושלושה ילדים. אחד מהם פשפש בערימת בגדים וחפצים בצד החצר,
והבנתי שזו תכולת המזוודה שלי. המזוודה עצמה לא נראתה בשום
מקום. הוא נפנף מול פניי בחבילות הקונדומים ובחפיסת ה-ויאגרה.
"באת לזיין את הילדות שלנו," הוא אמר כקובע עובדה. "אנחנו נדאג
שלא תוכל לזיין עוד בחיים," גבר אחר שלף סכין חדה והתקרב אליי,
שלושה גברים אחזו בי. "ועכשיו," הוא אמר, "נוריד לך את הקטן."
|