יצאתי לעבודה בדואר לאחר יום שבת מלא שינה וטלוויזיה. הדבר
האחרון שרציתי היה לעבוד במוצאי-שבת, אך אם עליי להחזיק בעבודה
- אין ברירה. אבא אמר שהוא נוסע עוד שעתיים, ויכול לסטות מהדרך
ולהביא אותי לשם. אמרתי לו שזה לא אפשרי, כי אני אאחר, ועליי
לצאת עכשיו כמה שיותר מהר, גם אם יהיה עליי לנסוע באוטובוס. לא
נוצר הרושם שהוא היה מגייס מאמץ להקדים למעני. הלכתי בתוך
בגדים שלא כובסו כמה שבועות, ועישנתי את דרכי לתחנת האוטובוס.
היה לילה ודי מאוחר, והייתי צריך להיות בבית הדואר בעשר בלילה
אותו היום למשמרת לילה. השמיים נראו לי שחורים מאוד ומאיימים
מאוד, כאילו הם מתעבים אותי. בתחנה חיכיתי לאוטובוס עם צעירים
וצעירות שחזרו מבילויי קניות או סרט בקולנוע, ועליתי את
האוטובוס שהסריח מריח כבד של בשמים. כולם הגניבו מבטים נכלמים
זה לזה, וגם אני ביניהם. מי שנוסע במוצאי-שבת בשעה כזאת
באוטובוס - יש לו משהו להתבייש בו. האוטובוס הוריד אותי, הלכתי
לבית הדואר והזדהיתי לפני השוער, שהכניס אותי בלי להתמהמה יותר
מדי. עליתי לקומה העליונה, קומה בה ממיינים את המכתבים,
והחתמתי כרטיס נוכחות, ואז הלכתי להשתין. חזרתי והתחלתי
בעבודה. ב-של מצבי הנפשי - אנשים הניחו בטעות שאני טיפש, ולא
נתנו לי ממש למיין את המכתבים, אלא לסחוב שקי דואר מנקודה
לנקודה. סטודנטיות וסטודנטים ישבו על כיסא גבוה, וקלעו מתוך
עגלת מתכת מכתבים לשקי דואר שהיו מתוחים בתוך מסגרות מתכת
בצורת משבצות. סטודנטית קולנית אחת הייתה מריעה בקול הערות על
מכתבים וחבילות מסוימות, שהמען שלהם לא היה ברור, או שהוסיפו
הערה על דבר הדואר לדוורים או למקבלי דבר הדואר. היא קוננה
בקול על דבר דואר שחזר, ובו היו פמוטים מכסף. היא חזרה שוב
ושוב על חוסר היכולת שלה להבין למה מישהו יחזיר חבילה ובה
פמוטים מכסף. היה ניכר שהיא חמדה אותם, אך כמובן שהיא לא
התכוונה לעשות "תרגיל". במקום זה היא הביעה את התסכול שלה שוב
ושוב על משהו שהייתה שמחה שיהיה שלה, ומישהו אחר פשוט לא רצה.
"אני לא מבינה למה הוא לא לקח את הפמוטים, פשוט לא מבינה," היא
אמרה שוב ושוב, והביטה בפמוטים בערגה כשהם מתרחקים ממנה לתוך
עגלה מיוחדת של דברי דואר שלא הגיעו ליעדם. אני סחבתי שקים
במשך שעות, וזכיתי ליחס מזלזל ומשועשע מאחראי המשמרת. משהו פקע
בי בשלוש בלילה - נכנסתי לשירותים וצעקתי על עצמי במראה. לאחר
כמה רגעים שמעתי מישהו מוריד את המים, והוא יצא מהתא בחשש ונטל
ידיו כאילו הוא רוצה להיעלם, ואז הלך. זה גרם לי להתבייש, ולא
הבנתי איך הנחתי שחדר השירותים ריק בלי לבדוק בתאים. בסוף
המשמרת אמר לי הבוס שלא אחזור, ואני החתמתי כרטיס וירדתי למטה
אל הרחוב. בקרן הרחוב בדרכי אל תחנת האוטובוס, ראיתי כמו תמיד
את הסטודנטית הקולנית עומדת מתחת לסככת חנות להסתתר מהגשם,
וממתינה לחבר שלה שיסיע אותה הביתה. היא נראתה עצובה ונרגנת,
ועישנה בתנועות מהירות עם שפתיים קפוצות. ניגשתי אליה, ונתתי
לה את הפמוטים. אז המשכתי בדרכי הביתה לכיוון תחנת האוטובוס.