קשה לי מאוד.
המחשבה לא חופשית, ואני מרגיש כמו טנק,
סגור, בצור, מחומש.
חם פה בדירה מאוד-מאוד.
האנשים הנוגעים בדבר לא השכילו להתקין מזגן,
ולי אין את האפשרות.
מקלחות במים קרים עוזרות לפעמים,
אך מרוב מקלחות העור הפך רך וגרוי, דק.
כוח ההישרדות הפנימי פועל במלוא המרץ,
אין רגע של רוגע, אין רגע של שלווה, רק מאבק פנימי -
בין הפנים לחוץ.
הפנים מנסה לשמור על עצמו, כשהחוץ מייסר אותו בשוטים ומגלבים.
החוץ משתמש במזג-האוויר החם, באובך, במחנק, בשעמום,
באנשים טיפשים ברדיו רשת ב' שיודעים לדבר,
בשירי דיכאון ברדיו 88FM, בחוסר חברה,
והינעלות עצמית של ה"אני" אל מול האיומים מבחוץ.
הכול נעשה מדוד ושקט. יש לשמור על האנרגיה,
יש לשמור על רוגע לבל יתפרץ הזעם.
הפחדים בלילות חוגגים. כדור מסוים עוזר לי לסלק אותם מעט.
נדמה כאילו לא בדירה שלי אני נמצא,
אלא בבונקר,
וכל רגע עלול האויב לתקוף...
והאויב הוא שדים. והוא אנשים טיפשים ורעים.
והאויב הוא גם אני. בתוכי אני נושא את רעל הנשמה שיכולה לשרוף
אותי.
החלומות שלי כבר לא נעימים במיוחד.
חלמתי על שריפה. וחלמתי על גשם.
כשאני מתעורר לאחרונה, אני מתעורר המום,
כאילו יש לי סלעים בראש.
לוקח לי יותר משעה לאזן את עצמי.
החברה הישראלית השתנתה מהעשור הקודם.
הליברליות והאהבה נאבקים מאבק נואש,
מול השמרנות הסוטה, והשנאה בלב האנשים.
זה מעציב אותי.
זה מצב רקוב, קרקע פורייה לחברה חשוכה.
כדי לכתוב עליי לגייס אומץ, כי כולם יודעים מי אני.
אני זורק בפחד את החכה למי חופש המחשבה,
וכשאני דג רעיונות ומילים, אני לא חושב, ואין בי פחד.
אך כשזה נראה בפרהסיה, אני מתחיל לחשוב -
מי קורא את זה ומה הוא חושב.
ואני מתחיל לפחד.
אבל אני לא מוחק ולא נסוג, אלא מתעמת עם הפחד.
מה שווה כותב שפוחד שיקראו את כתביו.
זה עניין של עיקרון חופש המחשבה,
והזכות להתבטא.
למרות ששלטון הפחד מכל מילה שעלולה להיאמר נדמה שולט בארץ.
אני לא חסר פחד, אני פוחד מאוד,
אבל אני רואה את עצמי אמיץ, כי אני מתגבר על הפחד.
ואולי עוד כמה שנים, או עשרות שנים,
יבזו אותי על כל מילה ורעיון וחזון שהשלכתי,
לכור ההיתוך של הרשת.
אך מילה ומשפט ופסקה נכתבים ברגע מסוים,
ובאותו הרגע זה נראה הכי נכון.