איפה כל הימים ההם
בהם דאינו בכדור פורח
והרגשנו הכי חכמים והכי מנצחים
בכל מה שקשור למחשבה ולמילים
היום אנחנו שיכורים
וגם מטומטמים
ואין לנו ראייה סבלנית לרחוק
אנחנו רצים למרחקים קצרים
בזמן שנפלה שלכת ברחוב,
התהפכו היוצרות
עליונים היו לתחתונים
ותחתונים היו לעליונים
מרומם שפלים ומשפיל גאים
האיש אשר אני משתדל לשרת
ובהן חולשתי וחוזקי
כשמשון על פני אדמות
האוטובוסים ממהרים גברים ונשים יחד
ואני רואה ולא נראה, כמו דנידין
איפה הזמנים שאספנו שלכת בידיים
והערמנו ערימות של שלג כדי לגלוש עליהן
בנינו עוגות מחול על גדרות נמוכות
והאזנו למכשפות ולשדים בלילה,
כשההורים היו מדברים בשקט במטבח,
ללא פחד
אני הייתי ילד והייתי נער
והייתי גבר מצולק והייתי גבר ספוג
אפר לאפר, עפר לעפר,
עשיתי כל מה שצריך כדי לשרוד
ירח בלון פורח בחלון,
אני כבר לא מסתכל עליו
והרחובות ריקים מצעדיי
רק פנימה והחוצה מתרחשים הדברים.