היה לי העונג ליטול גלולות המכניסות אדם לדיכאון
זה לא ודאי, רק נתון מקרי, תועדו התאבדויות אך לא המון
לרוב אדם לא אוהב להיכלל בסטטיסטיקה, שואף להיות האחד פחות.
אצלי זה היה קצת אחרת, מצאתי זאת נפלא להיספר בנתונים. קצת
אקשן, מין, יזע ודמעות בחיים שהם אחרת משעממים וחסרי תהפוכות.
ובכלל, הטיפות כבר מזמן לא זלגו לי. לפחות לא כאלו של עצב. רק
כאלו של נמאס, של לימודים. לא דמעות של אכפת. דמעות של סרטים
זולים של רומנטיקה. דמעות אחרות של פורנו מכאיב וקשה. דמעות
שלא זולגות מעצמן, אלא רק כי מישהו מכריח, בין אם אני או אחר.
ואני בכלל חיפשתי אתונות כי שבעתי פצעי מלחמה
משדות דם ודממה, מאסונות ומשנאה (עצמית)
על-כן התחלתי לינוק מבקבוק הגלולות. לא שמלכתחילה תרתי אחריהן,
ועדיין בזכותן מצאתי מלוכה. כלומר נזילה מלוחה, מהסוג הטוב,
מזוויות העיניים, שגורמת לאף לכחכח מעט ולנימיות להאדים. מאז
ומעולם הן מונחות שם על הדלפק בבית המרקחת. אך לא היו לי המרשם
או הרשות לעבור לצדו השני. אני אינני נער פוחז, מציית תמיד
להוראות הנוקשות. מקפיד על הכיוון בכביש, וכוונת המשורר
והרובה. אז חיכיתי וחיכיתי, עד שבמקרה הגיע גודו. ואפילו אז לא
ידעתי אם כן או אם...
לא ביקשתי לי כתרים ומלוכות
רק עור חלק באין הבלי פריחות
לא חששתי ליפול באחד פחות
לא! את ההזדמנות הראשונה החמצתי לפני מעל לעשור. אני זוכר
כשנקראתי לחדר האחרון ונעמדתי שם, רק תחתונים לגופי. שתי נשים
ניצבו מולי, בהו בי, בחנו אותי, הורו לי לרכון קדימה, להסתובב.
אמדו את איכות הבשר בעודן מחליפות הערות מאחורי הגב החשוף.
היועצת סימנה דבר מה לאחראית, וזו זקרה מולי את האגודל,
'לחיים' היא פסקה. אחר-כך סובבה אותו כלפי מטה ודחפה עמוק
לגרוני. אם אתקומם כנגדה ודאי אקיא, חששתי, ועדיין תישאר בתוכי
המועקה. אז הפלתי את עצמי לרצפה וגיששתי משם דרכי החוצה, מובס
ומופשט מבגדיי.
גם הפעם אמא שללה מכל וכל, ועל-כן שמעתי 'כן'. תמיד בחר בכיוון
ההפוך מזה שאליו הפולניה מצביעה, זו הקפנדריא לאושר, למי
שעדיין מאמין בקיצורים.
כמו שהייתי אני,
רק תופעת לוואי
ביולוגית, שכלתנית ועם זאת בלי תקדים או הכנה
כי את התווית קרעתי כשרשרשה המתנה
הימים חלפו וגיליתי שאני שרוי בדיכאון. לא משוכנע אם קודם לכן
סבלתי גם כן. ובכלל "סבלתי" זו מילה כבדה לטעמי. מילה שרק
דיכאוניים משתמשים בה. הם עם מוזר הדכאוניים. מתכננים לעצמם את
אופן המוות, ההלוויה ונחלת הקבר, מקמצים בדיבור וממעטים
באכילה, ובאופן מעניין לא זוכרים מה חשו קודם לכן, ואפילו
מסוגלים הם לעלות מתהום הנשייה את מה שארע בממלכת מצרים
העתיקה, או לפחות את העמוד המתאים בספרי ההיסטוריה. ניחנים הם
במח שרגיש לעובדות ייחודיות, כמו עד כמה רחבים הם החורים
השחורים, היכן בדיוק נפלו גיבורים ומהן המילים המדויקות בשירים
של אביב גפן. "תבלע את הכדור הכחול-סגול הזה, תבלע!"
ועת בקעה מהביצה ההפתעה, תינוק בן עשרים שנה
עם ישבן בלי פגע ורך למגע
שום רגע לא הוקדש לדאגה
בגלל תוספתונת של שגגה
למה שהיה אמור להיות,
אי אפשר לזקק לחלוטין מים, כמו גם מחשבות. במים ייוותרו
מומסים, והמחשבות לא תהפוכנה צלולות. גם הדכאוניים הצרופים הם
לא לגמרי לבד, שתי חברות טובות מתרוצצות מצד לצד במוחם הקודח,
משלבות ידיים, רוקדות ועולזות. אלו הן העובדות המטרידות
והעדויות על התאבדויות של אחרים, שאינן מניחות להם לישון,
מגלגלות אותם מצדה האחד של המיטה אל השני בייאוש לא-טבעי,
המחמיר תחת חוסר יכולתם למצוא נקודת משען לאיבריהם בתוך הכלום
העצום שהם חשים. ועדיין, אלו לוחצים עליהם, כאילו מפחדים
להישאר כלואים בגוף החולה, ועורם מצדו מעקצץ בעצבנות, מבקש
להינתק מהם, ומגייס לשם כך את יכולתו לגרד ולהתקלף עד זוב דם,
מותיר טירוף ללא קליפה מגוננת.
אמור הוא רק דג שממלא פיו מים
ואילו שפתותיי חרבו כמדבר
משחתי משמנים לכלוא לחות בסוגר
ובטעות נחבשה גם נפש הומיה, ולה תקווה (חולמנית)
בכל זאת המשכתי ליטול אותן, פעם ביום, באותה השעה, באופן קבוע.
וכמו שהתביישתי פנימה, התייבשתי החוצה. הייתי מושח את שפתיי
בשמנים, כדי לכלוא בפנים את הלחות, וגם את מעט הנשמה שנותרה.
וקרה ששכחתי, את המריחה, לא את הכדורים. אז הייתי מאבד פיסה
מהשפה, ושארית מהנשמה הייתה מסתננת לה החוצה דרך נקבוביות
העור. לא שינה לי. ממילא לא התכוונתי לדבר עם אחרים.
תקווה שהפכה קלושה
כשנשרה שפה קלופה
והותירה שכבה נקופה
השתניתי, נהייתי אדם חדש, הישלתי את עורי, ומצאתי את העור הישן
והחברים הישנים באותו צבע שקוף שמעיד כי אין בהם תוכן. רק רובד
דק שהגן עליי אותה השעה. עדיין התגעגעתי לחבר הכי טוב. חברות
טרייה שאמנם ניזונה מנסיבות הגורל של מקום ושעה, אבל גם מתוך
מימד שלישי שמאיץ החלקיקים בלוצרן עוד מחפש ללא תקנה. אך החבר
ההוא לא זכר אותי. אין לו זיכרון, גם הוא כמוני, אני מאמין,
סדוק.
ושמא כך הייתי תמיד,
עלם אילם ושבור
מביט בפיסת העור השקופה כקשקש מייצג
לחברים שאין בהם תוכן, הם בדיחת העבר הלועג
רק מתי מעטים הבחינו בשינוי הפנימי. ככה זה ששופטים מבחוץ,
רואים המון ממה שלא משנה, והפסקה נותרת קצרצרה.
נו מילא. הדיכאון הרי בכלל לא בראש, גם לא בגוף או בנפש,
הדיכאון הוא באויב המר שמשתלשל במורד גרוני. בלעדיו הייתי קם
בחמש ורץ לצלוח את הכינרת. בלעדיו, כותב מסה אפית על משמעות
הרעות וההקרבה העצמית. בלעדיו, מבלה במועדון כל הלילה, מרקד
דרכי לליבה של נערה מקסימה, בונה לה בית ומביא לעולם שני
ילדים. ממש גלולות למניעת הריון אלו... ועדיין שר אני "תודה על
כל מה שעשית", גם על הגלולות שלי בראת. ובכן, לא ממש שירה, אלא
יותר מלמול. אני עייף מדי ל"מילים ארוכות", גם בזה הן אשמות.
ואפילו הטוב מרעיי, שהגיע מחוץ למקום ולזמן (בחללית!)
נישא משם כמו רוח קרירה
כי לא הבין מה קרה
מדוע לא הוספתי קרשים למדורה
בעבר נדרשתי לסוגיה האם עדיפים הרים וגאיות על מישור. כילד היה
לי קל לטפס אחרי כל ירידה, היום כואב לי הגב בהופעות בעמידה.
אני ישן שש שעות עם חמש הפסקות שירותים, ורק ספל הקפה של הבוקר
מציל אותי מימים כזומבי חסר בינה, אחר לילות ללא שינה, עם
אפשרות חלופית ולא מלבבת, של תחתון רטוב. אני צריך מישור ורצוי
נמוך. כשנופלים בגילי, שוברים עצמות.
ועדיין מזמר אני סביבה
שיר הלל
הן גרמו לי להיראות יפה, עזרו לי להרגיש טוב עם עצמי, ובו בזמן
שנאתי אותן. מעין התמכרות משונה. או בעצם התמכרות רגילה למדי,
עדיין לא רפרפתי ב-DSM החדש. לבסוף רמזתי לרופאה. אמרתי שאני
מרגיש אחרת, מבלי להתייחס לפן הפסיכוסומטי של העניין, דהיינו
שקראתי לפני הפגישה קצת יותר מדי. באותו הרגע הבנתי שאני סותם
את הגולל על מיכל הגלולות (למעשה על החפיסה), מניח שהשפעתה
המזכה של האחרונה תקנה לי עוד מספר חודשים של חסד.
שבע רצון על שנלקחה ממני האחריות האישית
לנכותי הרגשית
וחולקה בטבליות של עשר
כשאגדל, זאת אומרת עוד שנתיים, אהיה רופא, ואוכל לרשום לעצמי
את התרופות שעושות שמח. אבל אני חושד שהן לא בשבילי. כבר
התרגלתי, לזקן בשנים שכמותי אין כבר כוח לשינויים. ובכלל, אני
יודע שהן תמיד יהיו שם עבורי, כקמצוץ הומיאופתי שעוזר לי
להרגיש רע במקום רע מאד.
"הו מלנכוליה", את בתוך תוכי.