הפעם באמת התנקמתי כמו שצריך. כמו שאמא שלי אומרת שאני לא אתן
לאף אחד לדרוך עלי. אפילו שאני לא מאמינה שבאמת אמא שלי עושה
את זה בעצמה. כי למה היא עובדת כמו עוזרת בית ובטלפון אומרת
בחנפנות: כן גברת שרה, אני אנקה יותר טוב בפעם הבאה! את צודקת.
לא שמתי לב . סליחה. ודברים כאלה.
 הראיתי לכל הילדים שאני לא ''נמושה'' ופחדנית כמו שהם
אומרים. ולא אכפת לי שאני אחטוף מכות  ממלכת הכיתה והחברות
שלה. מגיע לה. חושבת את עצמה. תמיד מעליבה.
  אפילו שהיא באמת הכי יפה בכיתה. אפילו שכל הבנות תמיד
מתחנפות אליה ומלקקות לה. אפילו שהיא באמת נראית הכי מסודרת
מכל הבנות ועם הבגדים הכי יפים, עם סרט ורוד על הראש וסיכות
כאלה מקסימות עם ברביות או  פרפרים שאמא שלה שמה לה לבית הספר.
כזאת שוויצרית! מחזיקה את האף למעלה. ולי היא קוראת
'משקפופרית' ועקומה ולועגת ממני על יד כולם ואז גם הבנות
צוחקות ממני וגם הבנים ואני עומדת נורא מסכנה ולא יודעת לאן
ללכת ואיפה לקבור את עצמי מרוב שאני מתביישת. והכי גרוע-משאירה
אותי בצד ולא נותנת לי ללוות אותה שזה הכי כבוד, כמו לשולה
וחנה ורותי. אפילו לעמליה הקטנטונת עם השערות כמו עכבר-ישרות,
קצוצות ועם קצוות, שתמיד מנוזלת ושיש לה רגליים כמו גפרורים,
שכולם יודעים שאבא שלה מרביץ לה, בכל זאת היא מרשה לה ללוות
אותה לפעמים ונותנת לה להרגיש שהיא חשובה כי המלכה חייכה אליה;
ורק עלי היא צוחקת. תמיד . אבל הפעם אני הראיתי לה מה זה.
  היום שהיא שמה את הכוס-מיץ שרותי הביאה לה מהבקבוק-אמא של
רותי תמיד שמה לה מיץ מצוין.  מיץ אמיתי ממנדרינות או תפוזים,
טעים כזה, שהיא סוחטת בבית כל יום; היא אומרת שלבת שלה חסר
ויטמינים, אז היא השאירה את זה על יד המחברת המקושקשת שלה שהיא
כל כך מתגאה בה, עם ציורים של מלכות עם כתרים מזהב ועם עקבים
גבוהים, וכוכבים וכל מיני דברים יפים שהבנות מביאות לה והיא
מקשטת ומדביקה והמורה כבר אמרה לה שרואים שהיא משקיעה, ושהיא
מציירת נורא יפה-כאילו שהיא ציירה שם משהו-זה בכלל חנה מקשטת
לה ומציירת לה-חנה מציירת הכי יפה בכיתה, את זה כולם יודעים-אז
היא השאירה את הכוס על יד המחברת הזאתי הפתוחה עם ציורים ממש
ממש יפים עם שמיים כחולים ושמש ועננים  והרים ופרפר וציפור עם
אבא ואמא וילדה (שיצאה יותר גדולה מהאבא אבל אין דבר) ובית עם
גג אדום בשיפוע וגם ארובה עם עשן-אפילו שאף פעם לא ראיתי בית
שבאמת יש לו ארובה שיוצא ממנה עשן- והיא הלכה החוצה לרגע עם כל
החברות שלה החנפניות ולא היה אף אחד בכיתה כמעט, וכשעברתי
בדיוק בדיוק אז על יד השולחן שלה כאילו במקרה ודחפתי קצת את
השולחן-אף אחד לא ראה חוץ מיובל אבל יובל בכלל שונא אותה, את
מיכל כי היא צוחקת גם עליו שהוא נמוך ושיש לו נמשים והוא לא כל
כך חכם, אז הוא בטח לא יגיד לה כלום. ואז הכוס התהפכה וכל המיץ
נשפך לה על המחברת היפה שלה והצבעים נמרחו והמיץ הצהוב הזה
והדביק נשפך לה על כל השולחן וטפטף אפילו לתוך התיק היפה שלה.
ואני-כאילו כלום, המשכתי לדלת של הכיתה ויצאתי כאילו כלום.
והייתי כל כך שמחה! אף פעם לא הייתי שמחה ככה. וגם פחדתי נורא
שיובל יגיד לה. בטח הוא לא יגיד לה כלום. מגיע לה! שוויצרית
כזו! טפשה כזאתי! שתדע לה שלא עושים דברים לילדות אחרות!