נכנסתי למונית,
פשוט סתם ככה, נכנסתי למונית והנהג התחיל לנסוע, לא הייתי צריך
להסביר לו, הוא הבין, הוא פשוט הבין.
נתן גז ונסע.
לא ארזתי מזוודה, הפלאפון נשאר בדירה המסריחה שלה, בקושי 22
שקלים בארנק.
לא הודעתי לאימי הדאגנית, לא לחבריי הבוגדניים ולא לאיריס
הזונה שבטח עושה סמים איפשהו בתיאלנד.
לא צריך שהם יידעו, זה רק אני והנהג.
לא צריך אותם.
כשאתה מתכנן דברים, תוכניות ואתה מעיף מבט בסיום, כשאתה מבין
כמה מחורבן זה יצא, אז זהו, לעולם לא מתכנן יותר לעולם.
"יש כיוון?" שאל הנהג במבטא רוסי כבד.
מצמצתי והסתנוורתי מהשמש הצונחת, הנהג הבין.
הדרך האינסופית הסתיימה, נהג המונית חנה ושנינו יצאנו
מהמונית.
שאפתי את האוויר המתוק-מלוח של הים, החלפנו מבטים ואיבדנו כל
שליטה.
הורדנו בגדים עד התחתונים ונכנסנו לים בכזאת פרעות, פרעות
משחררת, הקלה.
השתוללנו וצחקנו ופתאום נהג המונית הרצין פניו ועצר, "יש לי
מתנה בשבילך" אמר במבטא אמריקאי מובהק.למרות שזה קצת מוזר כי
מעולם לא פגשתי אותו לפני כן.
אבל שיתפתי פעולה.
הוא ניגש למונית ופתח בהקדמה כאילו רצה לפרסם את המתנה ולמכור
לי אותה.
"זה מוניקה מצב חדש, יד שני, קניתי בשבילך".
הוא פתח את תא המטען ומשם יצאה בחורה מחוייכת, בתולית וערומה.
"שלום אני מוניקה" אמרה במבטא רוסי ושלחה חיוך חצי מבוייש חצי
סקרן.

את השעות הבאות אני זוכר במעורפל, השמש כבר הספיקה לשקוע לגמרי
והחושך עטף אותנו במעין חמימות.
רקדנו צחקנו השתוללנו צעקנו הזדיינו בכינו ונולדנו מחדש.
מידי פעם מן גירוד עצבני ומציק התגנב לגב ראשי ולחש לי, לחש,
שאל מה עם אמא? לינוי תסלח לי? ונדב, לא ביקרתי אותו, כולם
ביקרוהו בביתו החדש חוץ ממני, אפילו לשבעה לא הגעתי.
מוניקה השכיחה הכל בחיוכה ובמילותיה הרכות המתגלגלות על אוזניי
במבטא אמריקאי.
ומבט אחד בים, והכל נעלם.