אדם פוקח את עיניו; רגליו יחפות, ניצבות על אדמה חרוכה; הוא
נושא את עיניו אל ההרים הגועשים ומבין כי רגעיו ספורים.
האיש פוקח שוב את עיניו ועתה הוא חובק פיסת עץ בלב האוקינוס;
מוקף ים אינסופי ככל שהעין יכולה לראות; הוא מביט בייאוש
סביבו, בודד במרחבים אדירים.
הוא מביט השמיימה ורואה את אימו מביטה בו, עיניה מלאות חמלה;
"אמי", הוא קורא בקול, "עזרי לי! כיצד אנצל?", היא בוהה בו
בדממה וזועקת, קולה רחוק ומתכתי, "כיצד בני ינצל?" ושאלתה
מהדהדת באלפי קולות; שואלת כך סבתו ושואלת כך אמה וקולן מתרחק
עד שחר דורותיו.
האיש מבין, כי עברו לא יצילו; אימו איננה עוד ומלבד מבטה
החומל, לא תציע לו מאומה; דמעות נקוות בעיניו; הוא התאווה
להרפות מפיסת העץ ולהתמסר לאובדנו אלמלא אחזה בו בעתה מהסבל
הצפוי לו בגסיסתו; "מעמקי האוקינוס ימחצו את גופי, או שמא
שיניו של כריש יקרעו את איברי לגזרים", הוא חושב לעצמו; האיש
חותר בידיו, אך האוקינוס אותו אוקינוס והוא אותו האיש, אולם
עתה כוחו תש.
חולפות דקות, או שעות והאיש שכבר אינו חותר או נאבק, מביט אל
הכוכבים; אור הכוכבים נעלם באחת והוא תוהה האם זה מותו המתרגש
עליו; עיניו של האיש נפערות באימה; גל עצום מסתיר את אור
הכוכבים ומכה בו ובפיסת העץ שהייתה לביתו; הוא חובק את העץ
במעט הכוח שנותר בו, נושא תפילה חרישית ומאבד את הכרתו; הוא
פוקח את עיניו על החול הרך, פיסת אדמה זעירה, כמה עשרות אמות
גודלה.
זקן חמור סבר יושב על כס מאבן ומביט בו במבט נוקשה; "מי אתה?",
שואל האיש; "אלוהים", עונה הזקן ביובש; "אלוהים?", תוהה האיש
ולפתע נמלא זעם; הוא נוטל אבן וקם להכות בזקן, אך לא פסע פסיעה
וידיו ריקות; האיש צונח ארצה; "סלח לי אלוהיי", הוא מבקש;
"שקט!", מצווה אלוהים.
האיש שותק ואלוהים שותק; אלוהים שותק והאיש חסר מנוחה; אלוהים
מבחין במצוקתו ופוקד לבסוף, "שאל"; "אלוהיי", פותח האיש, "מה
מעשיך פה? כה רחוק מיצירי בריאתך?"; אלוהים תולה בו מבט לאה;
"נח", הוא עונה לבסוף; "מה הכוונה?", מקשה האיש, "אין למי
לסייע? מה ליצור? לנקום? להתחיל? לסיים?"; אלוהים שתק והאיש חש
כלימה מגסות רוחו.
"עייפתי מהקולות, מהבקשות, מהתחינות, מדברי ההלל ומההאשמות;
בליל קולות בלתי פוסק; האחד מבקש, הענק לי את ליבה; נתתי
וגזלתי מאחר ומילדיו שלא ייוולדו; האחר מתאווה ובאשר סיפקתי את
תאוותו, נרמס אדם אחר; וככל שביקשתי להטיב, הרעתי וכשם שנתתי,
כך לקחתי ואימתיי שיצרתי, הרסתי".
האיש כבש את מבטו בחול, מבוייש מבורותו; "בוא", ביקש אלוהים,
"שב לצידי, ארח לי חברה"; האיש התיישב והביט עם אלוהים במרחבים
העצומים; "אלוהיי", פנה האיש; "שאל", אישר אלוהים; "עתה לצידך,
אהיה בן אלמוות?", אלוהים הביט בו באכזבה ומלמל, "אדם תמיד
ישאר אדם".
האיש פקח את עיניו ועתה לא היה עוד עלם צעיר כי אם קשיש על ערש
דווי; ילדה צעירה תלתה בו את עיניה הכחולות הגדולות והחזיקה
בידו, "אתה יכול ללכת עכשיו; בקש מאלוהים כי ישמרנו מכל צרה";
האיש הביט בה, הניד בראשו לשלילה, חייך, עצם את עיניו ומת.