מחייך לעצמי
לכתוב שירה
אבל אני לא נועדתי לזה
כי אני קצת ביישן נבוך
וגם הכי אני אוהב לדבר רגיל
בלי שינויים

ואני תמיד חשבתי לעצמי שאני
מין קורווין כזה מאמבר
רק בלי הכוחות

ואני לא אומר את זה כהתפארות או משהו
אני מתכוון שאני תמיד ברקע
כי אני מאוד מודע ולא יכול ממש לזרום
אבל די השלמתי עם זה במין פילוסופיה כזו
אז יצא משהו מוזר שחציו מודעות וחציו אמת
אני לפעמים מרגיש ומקווה: שכולו מודעות וכולו אמת
במין אופטימיות

אם תסתכלו עליי תראו מישהו
וכשאני מסתכל על זה אז זה כל כך מוזר פרטי
מעבר לכל שיר

כשאני רואה מישהו שהוא גם ככה אני תיכף מזהה את זה
נפש תאומה כפי שאמרה אן שלי.