שלומי יושב במשרד רס"ר בבסיס שאינו כה סודי ליד עפולה. עוד
חודשיים וחצי (78 יום, אבל מי סופר?) הוא אמור להשתחרר מהצבא
וכעת הוא משתדל לחשוב על עתידו. ליתר דיוק, הוא משרטט לעצמו את
העתיד הנראה לעין: טיולים בלאוס על חשבון הלוואה שערורייתית
מבנק הפועלים; עבודת מלצרות שתיתן לו מספיק כסף כדי להירשם
ללימודי חשבונאות; קורס במכללה מקומית; ואז עבודה כרואה חשבון
בבנק הפועלים. סביר להניח שעוד שמונה או תשע שנים הוא עצמו
יאשר הלוואות בשיעורי ריבית שערורייתיים לחייל שכעת השתחרר,
אבל שלומי עדיין לא יודע את זה.
השחרור של שלומי עדיין לא כאן; הוא עדיין במשרד הצבאי, ומדי
פעם הוא מרים את ראשו מהמחברת ולוטש מבט לשעון המחוגים הגדול
שנמצא מעל הדלת הלבנה (צבע טרי: עבודת רס"ר מאתמול). לפני חודש
הוא הוצב במשרד לענות לטלפונים, להגיש קפה ובעיקר למלא תקן.
שלומי מזמזם לעצמו שיר ערש שאביו נהג לשיר לו; המילים לא
ברורות, אך הפזמון עוסק בכך שעדיין לא נולד המניאק שיכול לעצור
את הזמן. המנטרה הזו ליוותה את משפחת פריינטה - מוטי, ציפי,
שלומי ואחותו רחלי - מגיל צעיר מאוד וזו תקוותו הגדולה ביותר
של שלומי.
"רק עוד שבעים ושמונה יום, שמונה שעות וארבעים דקות!", הוא
חושב לעצמו, אבל הוא לא יודע שלפני עשרים ואחת שנים בערך -
בשביעי לאוגוסט 1993, ליתר דיוק - נולד המניאק שיכול לעצור את
הזמן. לו רק מוטי פריינטה היה יודע שבנו הולך לעצור את הזמן,
אולי הוא היה חושב פעמיים לפני שהוא וציפי נכנסו אל הרכב שלו
(פיאט 5) במגרש החנייה של חוף הבונים. מוטי בקושי הצליח להחזיק
את עצמו עד הדייט השלישי, אבל תשוקתו לציפי דחפה אותו ואת אזור
החלציים שלו לעברה בעוז, וכמנגד היא לא רצתה לוותר על בחור עם
תכניות מבריקות לעתיד.
עכשיו הבן שלהם, עם תכניות לעתיד משלו, משחק עם העט הכדורי
שלו. 'קליק קליק', האגודל שלו על הלחצן שבראש העט.
'קליק-קליק-קליק', הוא משעשע את עצמו עם המקצב המאולתר. מבטו
נודד שוב לשעון, והמחוגים קפאו על מקומם. שלומי פריינטה אולי
לא החייל הכי מבריק במחלקה, אבל הוא יודע איך להחליף את
הסוללות. אך שום דבר לא עוזר: השעון לא מוכן לזוז. גם האייפון
קפא, וזה קצת מטריד.
תסכולו של שלומי מוציא אותו החוצה אל הרחבה הגדודית, אך היא
ריקה ואין את מי לשאול מה השעה. המשרד שמימינו ריק, כי הרס"ר
הגדודי תמיד משוטט בבסיס, ולכן הוא נכנס למשרד השמאלי של
שמרית, מש"קית ת"ש. בדרך כלל היא מקלידה במהירות על המחשב, אבל
כרגע אצבעותיה קפואות על המקלדת, פניה מרוכזות במסך וגבותיה
העשויות בקפידה (קוסמטיקאית בפתח תקווה) מכווצות במאמץ. שלומי
מבולבל: הוא לא יודע שהזמן עצר. איך הוא יידע? צריך שמישהו
יספר לו, אבל אם כולם קפואים בזמן זה בלתי אפשרי.
בחודש פברואר האפרורי של 1993 הוריו של שלומי עמדו בתור לרופא
המשפחה. ציפי בהריון עם שלומי, אבל הם לא יודעים זאת עדיין.
עוד שעה ורבע, כשדוקטור זלינגר יקבל את פניהם, הם ישמעו זאת
בפעם הראשונה. למען האמת, הם היו יכולים לנחש זאת לפי ההקאות
בבוקר, מצבי הרוח והעלייה במשקל.
מוטי פריינטה עצבני; הוא מעולם לא אהב משרדים רפואיים. הוא
מפחד להידבק במחלות מהפציינטים האחרים שעומדים בתור. "מניאק,
אתה מניאק, וגם את מנ-מניאקית", מוטי מסנן לעצמו בשקט. הוא
מקווה שאף אחד לא שומע אותו, אבל קצת כמו ילד קטן שמנסה את
מזלו, הוא מגביר את קולו בהדרגה, מסתכן בכך שאחד הפציינטים
האחרים יתפוס אותו בקלקלתו.
גברת שולה שלומכין היא הקורבן האחרון של קללותיו של מוטי. היא
מסתובבת לעברו, שיערה השחור הפרוע מתנודד מעל ראשה ומזכיר קצת
את מדוזה מהמיתולוגיה היוונית. אבל אין סיכוי שמוטי יראה את
הדמיון: כשלימדו את הסיפור הזה בכיתה ז' הוא עמד בתור למשרד
המנהל מכיוון שהוא איחר. גב' שלומכין מצביעה לעברם, מבטה ארסי,
ואצבעה המתנודדת (פרקינסון בשלבים התחלתיים) מכוונת בעיקר
לבטנה על ציפי.
ציפי לא מתרגשת, ומוטי אדיש גם כן. כבר אז הם ידעו להמתין
בסבלנות, הרי עוד לא נולד המניאק שיעצור את הזמן. אבל אנחנו
עדיין בפברואר 1993; תנו לעסק שישה חודשים בערך, ואז הוא
יוולד.
אחר כך? אין לדעת. "כשנגיע לגשר נחצה אותו" אומרים, אבל זה כבר
נושא לסיפור אחר, על דודו אדמוני, מהנדס גשרים מבנימינה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.