[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







קארין החמה
/
נערת כפר

"לעזאזל, אני שונאת את הכפר!"
כך חשבתי בעודי נוהגת בפרארי שלי בשבילים הצרים בין שדות
התירס. תמיד הייתי בחורה עירונית, מכורה לאספלט, לבניינים
גדולים, לזיהום אוויר, לרעש ולמסיבות. משהו במרחבים הפתוחים
תמיד הבהיל אותי קצת, משהו בפראות הלא מאולפת של הטבע. והרי
אצלי הכל היה מאולף, הכל היה חייב להיות חד וחלק ונקי ומדויק,
ככה זה בעולם העסקים.
נסעתי כך בדרכים המאובקות בבוקר קיצי חם מהרגיל, לכאורה עוד
נסיעת עסקים לא מאוד חשובה. נסעתי בלי לדעת שהיום הכל עומד
להשתנות, לא ידעתי כמה הטבע באמת פראי, בלתי ניתן לאילוף וחזק
ממני בהרבה.





הייתי בת עשרים וארבע, בשיא ההצלחה שלי. הייתי בחורה בהירה,
גבוהה, קצת רזה מדי, שיער ברונטי מתוח בקוקו מוקפד, משקפיים
אופנתיות ושפתון כהה. מייד אחרי שסיימתי בהצטיינות את לימודי
מנהל העסקים בקולג', פתחתי עסק עצמאי שמייד הצליח והפך אותי
לעשירה מאוד. זה היה מאוד פשוט - לאתר עסקים קטנים וכושלים על
סף פשיטת רגל, לקנות אותם בזול מהפראיירים שנקלעו לצרה ולמכור
ביוקר. היה לי כישרון מלידה לזה - לאתר את החברות החלשות,
לקנות מהם במחיר משפיל את מה שבנו בעמל רב ולשלוח אותם לעזאזל.
כן, זה היה אכזרי, אבל ככה זה בעסקים, לפעמים אתה מרוויח
ולפעמים מפסיד. ואני תמיד הרווחתי. ובשביל להרוויח בעולם
האכזרי הזה היית צריך להיות כמוני - קרה, מחושבת, מרוחקת
ומדויקת. לפעמים הייתי נאלצת לשמוע תחנונים ובכי, אבל אני רק
הייתי נועצת בהם מבט קר דרך המשקפיים ולא מעלה את המחיר שקבעתי
בסנט. ותמיד הם היו נשברים, לא הייתה להם ברירה. הם היו חותמים
על המסמכים, אני הייתי נותנת להם את הצ'ק העלוב בתמורה לכל
רכושם, ואז הייתי מדלגת הלאה, למטרה באה שסימנתי.
גם חיי הפרטיים היו מאולפים, מוקפדים ומדויקים. לעתים הרגשתי
בדידות בסוויטה המפוארת שלי, ואז הייתי מביאה ללילה את אחד
מהמחזרים הרבים שהיו לי, משתמשת בו וזורקת למחרת. לפעמים זה
הותיר בי לרגע איזו ריקנות, איזשהו צורך במשהו גדול יותר, חזק
יותר, יצרי ובלתי נשלט, אבל תמיד הצלחתי להשקיט את זה, להדחיק
את זה, לא היה לי פנאי להסחות דעת, ולא יכולתי להרשות לעצמי
לגלות שום סימני חולשה - לא כלפי אנשים בעסקים, לא כלפי אנשים
בכלל ובעיקר לא כלפי עצמי. בניתי לעצמי תדמית של כלבה קשוחה,
קרת רוח ובלתי מנוצחת, וזה נתן לי כוח. לא התכוונתי לתת לשום
דבר בעולם לקלקל את זה.





שבוע לפני אותו יום גורלי סימנתי מטרה חדשה - חווה חקלאית קטנה
במערב התיכון שעד לאחרונה שגשגה, אבל אז החלה להיקלע לחובות
כבדים שלא נראה שתצליח להיחלץ מהם. הבעלים היו שני אחים צעירים
שקיבלו אותה מהוריהם שפרשו לגמלאות בפלורידה. מהשיחה בטלפון הם
נשמעו כמו טמבלים חביבים ותמימים, מערב-תיכוניים טיפוסיים,
כאלו שאפשר לסובב על האצבע הקטנה ולקחת מהם בקלות את החווה.
בחווה עצמה לא היה לי בעצם צורך, תכננתי לשטח את הקרקע ולבנות
עליה מרכז קניות חדש. חקלאות נראתה לי כמו עיסוק בזוי ומלוכלך
שלא רציתי שום קשר אליו. אבל נאלצתי להגיע לחור הזה כדי להציע
את ההצעה שאי אפשר לסרב לה. לילה קודם ישנתי במלון היוקרתי
ביותר שיכולתי למצוא בעיירה הסמוכה, ומוקדם בבוקר יצאתי לחווה.
זה היה יום חם ודביק במיוחד ואני שנאתי זיעה עוד יותר ממה
ששנאתי את הכפר. לא נורא, המיזוג בפרארי היה נעים והנחתי שגם
בבית של הכפריים האלה יהיה מיזוג, פרימיטיביים ככל שיהיו.
כשהגעתי לחווה כבר היה בוקר מאוחר והשמש החלה לעלות גבוה
בשמיים. יצאתי מהקרירות הנעימה של הפרארי ומייד קיללתי כשהכה
בי גל החום. לעזאזל, זה היה חם כמו גיהינום וממש לא התחשק לי
להזיע. יישרתי את הקמטים בחליפת העסקים היוקרתית שלי. היה בה
חם מאוד אבל הייתי חייבת ליצור את הרושם הדרוש. הבטתי מסביב על
החווה.
כמה בעלי חיים הסתובבו מאחורי גדר גבוהה. כאילו החום לא היה
גרוע מספיק, באוויר עמד ריח חריף של חרא של פרות. עיקמתי את
האף ומיהרתי לכיוון בית המגורים המוזנח שבקצה השביל.
דפקתי על דלת העץ הדהויה שבחזית הבית. כשנפתחה הדלת שני האחים
עמדו שם ולרגע הופתעתי. אולי דמיינתי שאפגוש זבל לבן עם כרס,
אף אדום וכובע קש, אבל האמת היא שהשניים האלה היו משהו אחר. הם
נראו בגילי, אולי אפילו צעירים ממני, והיו גבוהים, חסונים
ושזופים. מבעד לבגדי העבודה הפשוטים שלהם בלטו שרירים מוצקים
שנבנו בשנים של עבודה מאמצת בחווה. הם השתדלו להיראות חביבים,
והציגו את עצמם בנימוס, משתדלים להסתיר את המבטים החטופים
ששלחו לאורכי ולרוחבי. לשבריר שנייה עבר בי רעד קל של גירוי
מיני, אבל אז בלעתי את הרוק, נשמתי עמוק, ובזמן שהובילו אותי
לסלון הזכרתי לעצמי שאלה לא הטיפוסים שלי. אני הרי הייתי בקטע
של גברים עדינים, לבושים במותגים אופנתיים ומדיפים ריח של
אפטרשייב יוקרתי. ישבתי מולם על הכיסא והוצאתי את המסמכים
מהתיק. בניגוד לתפילותיי לא היה כל מיזוג בבית והאוויר בפנים
היה חם ומחניק אפילו יותר מאשר בחוץ. שחררתי קצת את הצווארון
של החליפה והתחלתי להרגיש את מה שכל כך רציתי להימנע ממנו -
זיעה שמתחילה להיקוות בבתי השחי שלי ולהכתים את החולצה. החלטתי
שהפעם אצטרך אולי לעשות הכל טיפה יותר מהר כדי לעוף מכאן בהקדם
האפשרי בחזרה לפרארי הממוזגת שלי.
התחלתי להציג להם את הנתונים הכלכליים על מצבם הקשה, על מצב
החקלאות באזור בכלל, על חוסר הסיכוי שלהם להצליח ועל ההזדמנות
החד פעמית שיש להם לצאת מכל העניין עם קצת רווח לפני שיהיה
מאוחר מדי. הם הקשיבו בשלווה כאילו כל זה לא ממש נוגע להם,
ונאלצתי להחמיא להם בליבי על הקשיחות שהפגינו. הם הסבירו לי
בסבלנות כי הם לא מתכוונים לוותר בקלות על המשק שלהם ואילצו
אותי לשמוע אפילו על תוכניות הפיתוח שהם מתכננים למשק. הפרות
כרגע בשיא עונת הייחום והם קנו לא מזמן פר הרבעה משובח איתו הם
מתכוונים לייסד חווה לגידול עגלים. התאפקתי לא לפהק וכעסתי על
בזבוז הזמן המשווע הזה.
"למעשה, היום אחרי הצהריים אנחנו הולכים לבצע את ההזרעה" אמר
האח הגדול.
"את מבינה" גיחך האח הצעיר "הוא כל כך חסר מנוחה, כאילו הביצים
הענקיות שלו הולכות להתפוצץ כל רגע. אולי את רוצה להישאר
ולראות את התהליך?"
האח הבכור החניק צחקוק ותקע מרפק בצלעותיו של אחיו.
"הרשה לי לדחות את ההצעה הזאת, בחור צעיר. היא גסה ולא
במקומה!" אמרתי והתחלתי לקום, אבל האחים הרצינו והפצירו בי
לחזור ולשבת תוך שהם נשבעים שלא התכוונו להביך אותי.
התיישבתי בחוסר חשק כשאני מוחה זיעה מהמצח. למרבה האימה חשתי
גם זיעה המתחילה להיקוות במורד הגב ויורדת בזרם עדין אל בין
פלחי העכוז שלי. נעתי על הכיסא באי נוחות. הגיע הזמן לחתוך
עניינים. הוצאתי מהתיק את הצ'ק.
"זאת ההצעה הסופית. קחו את זה או תדחו את זה."
הם הביטו על הצ'ק והחליפו ביניהם מבטים מוטרדים.
"אני יודעת שזה לא הרבה, אבל שוב, כפי שאתם בוודאי מבינים, זה
הסיכוי היחיד שלכם לצאת מהחווה הזאת עם משהו בכיס."
"בלי לפגוע בכבודך, גברתי" אמר האח הצעיר " את באה מהעיר
הגדולה עם כל ההסברים המתוחכמים והכל, אבל אנחנו נערי כפר,
והאדמה הזאת היא לא רק מספרים על נייר. היא נתנה לנו את כל
מחסורנו עד היום ואנחנו מאמינים שתמשיך לעשות את זה גם בעתיד."
והוא הגיש לי בחזרה את הצ'ק.
"אתם עושים טעות קשה" אמרתי, והם ליוו אותי החוצה. הרגשתי
מיוזעת ודביקה. בתי השחי שלי נטפו, חשתי בזיעה מטרידה בין
אצבעות כפות הרגלים מתחת לגרביים העבות מדי, והנורא מכל הייתה
התחושה המציקה שהתחתונים הרטובים מזיעה נדבקים לי לישבן. רתחתי
גם מבפנים, כי זאת הפעם הראשונה שמישהו סירב להצעה שלי. האם
אני מתחילה לאבד את מגע הקסם?
ייחלתי כבר לרגע בו אחזור למלון, אזרוק מעלי את הבגדים
המיוזעים ואירגע באמבטיה של מים קרירים. אבל בינתיים הייתי
בהחלט מוכנה להסתפק במזגן שבפרארי. נכנסתי למכונית וזייפתי
חיוך מנומס לשני האחים שעמדו בחצר והביטו בסקרנות ברכב. "שלום
ולא להתראות, טמבלים" אמרתי בשקט וסובבתי את המפתח להניע את
המכונית. עוד שנייה אשמע מוסיקה נעימה עם מיזוג מקסימלי ואתחיל
לשכוח את החור המסריח הזה.
המנוע השמיע צליל גבוה אבל לא הותנע. ניסיתי שוב ושוב אבל דבר
קרה.
"לא נכון" סיננתי "פאק, זה לא קורה לי!"





מצאתי את עצמי שוב בחום הנורא ובסירחון שמחוץ למכונית, סמוקה
ונוטפת זיעה בזמן שהאחים חיפשו את הבעיה מתחת למכסה המנוע של
הפרארי.
שנאתי את העובדה שאני נזקקת לעזרתם, אבל לא הייתה שום ברירה.
לבסוף הם מצאו את הבעיה - המצתים שלי נשרפו.
"זאת בכלל לא בעיה" אמר האח הבכור. "נוכל לקנות לך מצתים חדשים
בעיירה, גם ככה תכננו לנסוע לשם עכשיו לסידורים אחרונים לפני
ההזרעה."
הם הציעו לי לבוא איתם אבל סירבתי בנימוס. נסיעה איתם בטנדר
הישן והלא ממוזג שלהם נראתה לי כמו סיוט מובטח. ואז הם הציעו
לי לחכות להם בבית, לשתות משהו קר ולנוח על הספה, אולי אפילו
לעשות איזו מקלחת קרה, אבל הגאווה הטיפשית שלי מנעה ממני לקבל
את ההצעה. לא רציתי להיות חייבת לחוואים האלה יותר ממה שכבר
הייתי חייבת. במקום זה אמרתי להם שעד שיחזרו אחפש לי מקום קריר
בחווה ואנצל את הזמן לכמה שיחות בטלפון הנייד.
האח הבכור משך בכתפו. "אין בעיה, רק כדאי שתתפשי מרחק מפר
ההרבעה. יש מסביבו גדר חזקה אבל הוא קצת עצבני בגלל ה..."
"כן, כן" קטעתי אותו בעצבנות "אין צורך לחזור על התיאור של
אברי הרבייה של הפר!"
צפיתי בטנדר שלהם מתרחק וקצת התחרטתי שדחיתי את ההצעה למקלחת
קרה. לעזאזל, כמה הזעתי.
מצאתי אזור מוצל עם ברז מים. שתיתי ושטפתי את הפנים. המים היו
חמימים עם טעם לוואי דוחה ולא שיפרו בהרבה את המצב.
לידי עמד מבנה אבן קטן, והחלטתי שבפנים עשוי להיות קריר יותר.
דחפתי דלת מתכת כבדה ונכנסתי, מנסה להתרגל לאפילה היחסית. ריח
חריף של חרא כמעט הבריח אותי בחזרה החוצה אבל הקרירות הנעימה
גרמה לי להישאר. אחרי כמה צעדים מהוססים שמעתי לידי פתאום
נשימה כבדה וקפצתי מבהלה. זוג עיניים הביט בי מעבר לגדר עץ
גבוהה.
זה היה פר ההרבעה והוא היה שחור ועצום, מסה אדירה של שרירים
ושתי קרניים מפחידות על ראשו.
"על מה אתה מסתכל, יצור טיפשי שכמוך?" אמרתי, ומייד הרגשתי
מטופשת בעצמי שאני מדברת אל בעל חיים.
הוא זז בעצבנות ונשף, ונזכרתי באזהרה של האחים. למרות שהגדר
נראתה כבדה ובטוחה, התחלתי לצעוד אחורה בחשש. ואז הפר סובב אלי
את אחוריו ומשהו ענק התנדנד פתאום בין הרגליים האחוריות שלו.
לקח לי שנייה להבין מה אני רואה.
אלוהים, הביצים שלו באמת נראו כאילו הן עומדות להתפוצץ, הן היו
פשוט עצומות! כל ביצה הייתה כמעט בגודל של אבטיח והעור של שק
האשכים נראה וורוד ומתוח. ופתאום עלה בי זיכרון מודחק מהעבר.
הייתי אז בת שש עשרה ובביקור בחוות סוסים ראיתי פתאום איבר ענק
של סוס. בבת אחת התרטבתי ועלה בי דחף עז לגעת במה שראיתי.
ברחתי משם מייד ומעולם לא הרשיתי לעצמי להיזכר במה שקרה.
פתאום קלטתי שאני מתחילה להתרטב גם עכשיו והסמקתי מבושה. שוב
עלה בי דחף חזק אבל הפעם, כנראה בהשפעת החום והתשישות, לא
הצלחתי לגבור עליו. מצאתי את עצמי ניגשת בצעדים מהוססים
למכלאה, כורעת למטה, שולחת יד רועדת מעבר לגדר ונוגעת בעדינות
בשק האשכים התפוח. המגע היה רך ונעים להפתיע. הרמתי ביצה אחת
לחוש את הכובד שלה ורטט קל עבר בה. ניסיתי לדמיין כמה ליטרים
של זרע ממלאים את הביצים האדירות האלה.
ואז משהו התחיל לזוז מאחורי שק האשכים ומצאתי את עצמי פתאום
מתבוננת פעורת פה באיבר מין וורוד וענק שהולך ונשלף מחלציו של
הפר כמו טיל מכן שיגור. הוא היה עצום! כמו איבר מין גברי לא
נמול, רק ארוך ועבה בהרבה, משורג בוורידים מתפתלים. הוא הלך
והתעבה והתקשח לנגד עיני המשתאות, העורלה נמתחת לאחור וחושפת
ראש עגול ותפוח.
ופתאום קלטתי בתדהמה שאני לא אוחזת רק בשק האשכים האדיר. בלי
ששמתי לב, עדיין בכריעה, היד השנייה שלי נדדה אל מתחת
למכנסיים, מתחת לתחתונים, נמשכת כמו קסם לרטיבות הנעימה שם
למטה ומתחילה לעסות את הדגדגן שלי. פלטתי אנחה. ואז פתאום
תפסתי את עצמי - מה לעזאזל אני עושה?! שלפתי בתנועה מהירה את
היד מהמכנסיים והרפיתי מהביצים של הפר. מייד התמלאתי כעס נורא
על עצמי, איך הרשיתי לעצמי לאבד ככה שליטה? סטרתי בחוזקה לשק
האשכים כאילו היה שק אגרוף, והפר האומלל השמיע געיית כאב וברח
משם.
"תברח, יצור מגודל ומטונף שכמוך!" צעקתי, מוחה את הזיעה
ומיישרת את בגדי. איך לכל הרוחות קרה לי דבר כזה, לאשת העסקים
הקרה והמחושבת. אולי החום משבש את שיקול הדעת שלי. הפר מצידו,
זז בעצבנות במכלאה והשמיע נחירות כעוסות. לרגע דמיינתי כאילו
הוא מסתכל לי ישר בעיניים ומבקש נקמה.
החלטתי לעוף מהר מהחדר הזה ובכלל מהחווה המזויינת הזאת. משהו
כאן מתחיל לאיים על התדמית הקשוחה שלי ולא אהבתי את זה. לא
אהבתי את זה בכלל. פניתי לדלת ממנה נכנסתי קודם אבל היא נטרקה
בינתיים ולא הייתה שם ידית מבפנים. היה שער גדול שפנה לחצר
המגודרת, אבל החצר הייתה מרוצפת במה שנראה כמו שכבה עבה מאוד
של בוץ וחרא וממש לא התחשק לי לצאת לשם ולבוסס בדבר המבחיל
הזה. הדרך היחידה אם כן הייתה דלת נוספת שמצאתי בצד השני של
החדר.
מעבר לדלת מצאתי את עצמי במכלאה נוספת. הייתי מוקפת פתאום פרות
שהביטו בי בפליאה והתחילו לזוז בפחד לצדדים. התחלתי להתקדם
בשביל הצר שפילסו לי, מחפשת איזושהי יציאה. הרגליים שלי התחילו
לשקוע בחרא וסיננתי קללה כשנזכרתי כמה הנעליים האלו עלו לי.
היה באוויר איזה ריח חמוץ שבלט אפילו מעל לסירחון של החרא.
רחרחתי בגועל, מנסה להבין מה זה ופתאום נזכרתי בריח דומה מאוד
של טמפונים משומשים. ואז נזכרתי גם במה שהאחים סיפרו לי על
הפרות שלהן, הנמצאות בשיא עונת הייחום. אוי, זה היה כל כך
מגעיל, אני מוקפת בהמון פרות שמנות ומיוחמות!
סוף סוף הגעתי לדלת בצד השני, עוד מעט הסיוט הזה יגמר ואהיה
שוב בחוץ... ואז גיליתי שהדלת נעולה. קיללתי וניסיתי שוב ושוב
בטמטום לפתוח את הידית, דמעות כמעט עולות בגרוני. הבנתי שאין
ברירה - צריך לחזור לאחור ולצאת דרך החצר המטונפת, גם ככה
הנעליים שלי כבר התמלאו בחרא. הפרות כנראה כבר התרגלו לנוכחותי
כי הפעם הן הסתובבו מסביב בצפיפות והייתי צריכה לפלס לי דרך
בחזרה לדלת הראשונה, לעתים נאלצת להתחכך בגועל בפרה. כמעט
הגעתי לדלת כשהבחנתי בפרה שמנה במיוחד שחוסמת את המעבר.
"זוזי, פרה מטומטמת, קישטא!" צעקתי לה, אבל היא פשוט עמדה שם
ובהתה בי.
נעמדתי מאחוריה, התגברתי על הגועל שאחז בי, וניסיתי לדחוף אותה
משם בכל הכוח. אבל זה היה חסר סיכוי.
"קישטא, עופי מכאן!" צעקתי ונתתי לה מכה חזקה באחוריה. ואז זה
קרה.
הזנב שלה התרומם וחשף את איבר המין הבהמי שלה - זוג שפתיים
וורודות ותפוחות מרוב ייחום. בהיתי בזה לרגע בטמטום ופתאום
התפרץ משם זרם אדיר של שתן, ישר על החזה שלי. זה היה סילון חזק
כל כך שכמעט הפיל אותי לרצפה. הייתי המומה כל כך שלא ניסיתי
לזוז הצידה, פשוט עמדתי שם וספגתי ליטרים של שתן שנספג בבגדים
שלי, זרם למטה והרטיב אותי עד לשד עצמותיי. אפילו הגרביים שלי
היו ספוגות בתוך הנעליים. עמדתי בהלם והשפלה, נוטפת שתן ושוב
הרגשתי שאני על סף דמעות. פשוט לא האמנתי שזה קורה לי.
ואז הפרה המזדיינת הזאת הואילה סוף סוף לזוז. פתחתי את הדלת
ונכנסתי בחזרה בכבדות לחדר ממנו באתי, כל צעד משמיע שקשוק של
שתן בתוך הנעליים. אל אלוהים, מה אני הולכת לעשות עם כל הבגדים
שלי? הם היו ספוגים לגמרי בזיעה שלי ובשתן פרות מצחין, ומעל
לכל עלה מהם הריח המבחיל והחריף של הייחום. נראה לי שמעולם לא
הסרחתי כל כך בכל ימי חיי. בשום פנים לא רציתי שהאחים יחזרו
ויראו אותי מושפלת כל כך. צריך לעשות משהו ומהר!
ואז הבחנתי בכיור קטן ומוזנח שקבוע בקיר. בלי לחשוב פעמיים
הורדתי את החליפה, החולצה והמכנסיים ושטפתי אותם מתחת לברז.
הזרם היה חלש מדי וזה היה נראה לי כמו נצח. שפשפתי את הבגדים
ככל שיכולתי, סחטתי בכל הכוח והנחתי אותם על ערימת החציר
הקרובה. חשבתי שאין סיכוי שהבגדים יספיקו להתייבש ולכן צריך
לחשוב מהר על סיפור שיסביר למה הבגדים שלי רטובים, אולי דלי
מים שנשפך עלי או משהו. ואז קלטתי למרבה האימה שגם הגרביים,
החזייה והתחתונים שלי ספוגים לחלוטין בשתן של הפרה והרעיון
ללבוש אותם כך העביר בי צמרמורת של גועל. פשטתי בזריזות גם את
הבגדים התחתונים וגם אותם שטפתי בזריזות מתחת לברז.
ואז קלטתי שנותרתי עירומה, רק זוג משקפיים לגופי. היה מוזר
לראות את עצמי כך פתאום, באמצע חווה בשום-מקום, את הגוף הלבנבן
והעדין שלי, השדיים הלבנים הקטנים והעגלגלים שהשתחררו סוף סוף
מהחזייה המחניקה, שיער הערווה השחור המעוצב כפס שעיר מעל לאיבר
המין, כפות הרגליים העדינות והלבנות שלי. הרגשתי פתאום חשופה
מאוד, כאילו התדמית של אשת העסקים הקשוחה וקרת הרוח התקלפה
ממני יחד עם הבגדים, ומתחתם אני בעצם רק נערה רכה ושברירית בת
עשרים וארבע. היה משהו מפחיד בהכרה הזאת, אבל משום מה גם
איזושהי חמימות עמומה, איזשהו עונג נסתר. העברתי יד מלטפת על
הגוף הרך שלי והפטמות שלי התקשו בתגובה. צחקקתי לרגע. מעניין
אם אי פעם אספר למישהו בעיר על החוויה המטורפת הזאת.
אבל לא היה זמן, האחים אמורים לחזור בכל רגע מהעיירה! הרמתי את
התחתונים הרטובים שלי ועמדתי ללבוש אותם כשלפתע שמעתי לידי
נחירה עצבנית. ואז נזכרתי שאני לא לבד.
הפר נעץ בי מבט חודר ואז התחיל לרוץ בעצבנות מצד לצד בתוך
המכלאה הקטנה שלו.
ואז הוא פתאום נגח בחוזקה בקרניו בגדר העץ שהחזיקה אותו כלוא.
"ששששש..." אמרתי בטמטום בניסיון להרגיע אותו, מבוהלת.
שוב הוא נגח בגדר, והפעם היא רעדה קצת, והיה נדמה לי ששמעתי
פצפוץ של עץ.
קפאתי במקום. מרוב בהלה התחתונים שלי שהחזקתי נשמטו לי מהידיים
ונפלו על הבוץ. הרגשתי שהרגליים שלי רועדות והלב דופק בפראות.
הסתכלתי בחוסר אונים בחיה האדירה שמולי ואז הבנתי באימה מה
מטריף אותו כל כך. הבנתי פתאום שאני מסריחה עד שערותיי מצחנת
הייחום של הפרות. כל כך הייתי מרוכזת בבגדים שלי שלא קלטתי
שאני עצמי הייתי מרוחה מכף רגל ועד ראש בשתן של פרה בשיא
הייחום. מה שעשה אותי כרגע מבחינת הפר לפרה מיוחמת מאוד,
הראשונה שהוא סוף סוף רואה אחרי הרבה מאוד זמן בבידוד. לשנייה
חלף בראשי המראה של האיבר האדיר והמגורה ושל שק האשכים התפוח
שראיתי קודם וצמרמורת עברה במורד גופי.
לרגע חשבתי לשטוף את עצמי במהירות בברז שבכיור, אבל עם זרם
המים החלש זה היה חסר סיכוי, ופחדתי עד מוות לעשות תנועות
מהירות, שאולי יעצבנו את הפר עוד יותר.
הייתי חייבת לברוח מכאן, אבל הרגליים שלי רעדו בטירוף וסירבו
לזוז.
עוד נגיחה חזקה ורעש של עץ נשבר, והפעם קורות העץ של הגדר
התחילו להיסדק בבירור. אלוהים אדירים!
הכרחתי את עצמי להתחיל לסגת באיטיות, ברגליים כושלות לכיוון
שער היציאה לחצר, גבי אל הקיר. מבעד לקורות הסדוקות הפר הביט
בעיניי במה שדימיתי לראות כזעם נורא, מהול בפראות חייתית.
הקרניים שלו נראו ארוכות וחדות ולרגע דמיינתי אותן ננעצות עמוק
בגופי. השיניים שלי נקשו מפחד, אבל המשכתי להתקדם צעד אחר צעד
לכיוון היציאה.
אחרי זמן שנראה לי כנצח הגעתי לשער. חום מהביל של צהריים הכה
בגופי העירום, אבל עכשיו קידמתי אותו בברכה. כל מה שצריך עכשיו
זה להמשיך ללכת לאט לאט לאורך החצר ולטפס מעל לסורגי הברזל
שהקיפו אותה, שנראו עבים ובטוחים בהרבה מהגדר שבמכלאה הפנימית.
הם לא היו גבוהים במיוחד, וברגע שאקפוץ לצד השני אהיה בטוחה
לגמרי. התחלתי לצעוד באיטיות משוועת, בכל צעד מחלצת את כפות
הרגליים ששקעו בבוץ עד הקרסוליים. אבל כבר לא היה אכפת לי. רק
להתרחק...
עשיתי כבר את חצי המרחק בזמן שנראה לי כנצח והתחלתי להאמין
שאני מצליחה לעשות את זה. ואז שמעתי רעש איום של עץ נשבר
לרסיסים. תוך רעד נורא הפניתי את המבט לאחור, פוחדת פחד מוות
ממה שידעתי שאראה. גדר העץ נשברה לחלוטין, קורות העץ המרוסקות
מוטלות על הרצפה. הפר עמד שם, חופשי לחלוטין, בראש מורכן,
קרניים מכוונות קדימה ובטש בבוץ ברגל אחת כאילו עמד להיכנס
לזירה של מלחמת שוורים. ואז התחלתי לרוץ.
יותר נכון, ניסיתי לרוץ, ומייד החלקתי על הבוץ הלח והחרא
שריצפו את החצר. קמתי והתחלתי שוב לרוץ, אבל מייד מצאתי את
עצמי שוב שרועה על הבטן, השדיים, הפרצוף והמשקפיים שלי מרוחים
לחלוטין בחרא. הבנתי שבלתי אפשרי לרוץ כאן בלי מגפיים. הבוץ
הזה לא נועד לריצה בכפות רגליים יחפות, בטח שלא בכפות רגליים
עדינות וחלקות מפדיקור כמו שלי.
בלי לחשוב פעמיים, התרוממתי על הברכיים וכפות הידיים והתחלתי
לזחול מהר ככל שיכולתי לכיוון הגדר. לא היה לי אפילו זמן לחשוב
כמה מגוחכת ועלובה אני בוודאי נראית עכשיו, עירומה  ומטונפת,
הולכת על שש כמו בהמה, השדיים שלי תלויים מטה, מיטלטלים בכבדות
מצד לצד. האמת היא שלא חשבתי על כלום, האדרנלין והפחד הנורא
הניעו אותי קדימה, נראיתי ופעלתי כמו חיית פרא שמגייסת את כל
מה שיש לה כדי לברוח מהטורף.
מאחורי היה נדמה לי שאני מתחילה לשמוע צעדים. ניסיתי להגביר את
קצב הזחילה הפתטית שלי, אבל שכבת הבוץ הלכה והעמיקה ואני הלכתי
והתעייפתי.
ואז ראיתי פתאום מבעד למשקפיים המטונפים שלי את הטנדר של האחים
נכנס לשביל. לא היה אכפת לי מאיך שנראיתי, לא היה אכפת לי
מכלום, רק רציתי שיצילו אותי.
"הצילו!" צעקתי בכל כוחי "הצילו! אני כאן!"
האחים יצאו בריצה מהטנדר, הגיעו לגדר ושמטו בתימהון את החבילות
שהיו בידיהם.
"הצילו!" צעקתי בקול שבור "בבקשה, אני מתחננת..."
רק מאוחר יותר הבנתי איך בוודאי נראיתי להם באותו הרגע - האישה
הקשוחה בחליפת העסקים שרק לפני שעה קלה ניהלה איתם באכזריות
משא ומתן, הפכה פתאום לנערה מפוחדת, עירומה ומרוחה בבוץ וחרא
מכף רגל ועד ראש, שהולכת על שש כאחת הבהמות בחווה שלהם.
החוואים המטומטמים האלה כנראה היו כל כך המומים, שהם פשוט עמדו
שם והביטו בי בפיות פעורים.
לעזאזל איתם! עייפה ומיואשת, הבנתי שאצטרך לעשות את זה לבד.
הגדר הלכה והתקרבה אלי ושוב ניסיתי לשכנע את עצמי שאני אצליח.
ואז הפר התחיל לרוץ לעברי.
שמעתי את טפיפות הרגליים שלו בבוץ בבירור מאחורי. מתוך
אינסטינקט, הזדקפתי והתחלתי לרוץ. כמובן שהחלקתי מייד על הבוץ,
אבל לא שמתי לב לזה בכלל. פשוט קמתי ורצתי מטר קדימה ושוב
השתטחתי וכך שוב ושוב. זה היה מתיש ומאוד לא יעיל, אבל באותו
הרגע יצר ההישרדות הוא שדחף אותי קדימה. כמעט הגעתי לגדר, אבל
הייתי מותשת והבנתי שבמצבי אין סיכוי שאוכל לטפס על שלבי
הברזל. ואז הבחנתי בקוביית חציר גדולה למרגלות הגדר, שהגיעה עד
חצי מגובה הגדר. רצתי בכל הכוח לשם. חשבתי שאוכל בקלות יחסית
לטפס על ערימת החציר, ומשם לדלג לצידה השני של הגדר. רצתי כמו
חיה, נושפת ומתנשפת, השדיים מיטלטלים מצד לצד, נוטפת זיעה,
והבנתי בדיוק איך טרף מרגיש כשהטורף סוגר עליו. עוד מטר ועוד
מטר, כן, אני מסוגלת!
הגעתי באפיסת כוחות לערימת החציר וטיפסתי עליה בידיים ורגליים
רועדות. שמעתי את הנשימות של הפר מאחורי והן נשמעו קרובות
מאוד. ניסיתי לקום, אבל רגלי הרועדות לא יכלו לשאת אותי עוד
ושוב נפלתי על שש. עוד מאמץ קטן, רק למשוך את עצמי אל הגדר
ולהפיל את עצמי בצידה השני ואהיה בחוף מבטחים. ואז קפאתי.
אני לא יודעת אם זו הייתה התשישות, הפחד הנורא, או שאולי פשוט
משהו בי החליט פתאום להיכנע. כרעתי על שש על ערימת החציר,
רועדת כמו עלה נידף ולא מסוגלת לזוז במילימטר.
הפר היה עכשיו מאחורי, מרחרח את הישבן הלבן והחלק שלי. הייתי
מאובנת מאימה. הרגשתי את צליפת האוויר החם שנשף בישבן שלי ולא
העזתי לזוז. הפר נדחף קדימה, ערימת החציר ואני ישר מתחתיו
והרגשתי את הבטן החמה והשעירה שלו מתחככת בגב שלי, מוחצת אותי
כלפי מטה. ואז הרגשתי משהו גדול וכבד מכה בישבן שלי, כמעט מפיל
אותי למטה. הרגשתי זרם דק וחמים יורד במורד הירך הפנימית שלי
ותפסתי שאני משתינה מפחד. דמעות של ייאוש בעיני, נזכרתי שוב
באחים והפניתי לעברם מבט מתחנן.
הם עדיין עמדו מעבר לגדר, כמה מטרים ממני וראיתי שהם עדיין
מביטים בי בעיניים קרועות, כמו מהופנטים. ואז הורדתי קצת את
המבט והפה שלי נפתח בתדהמה. המכנסיים שלהם היו מופשלים למטה עד
הקרסוליים והם החזיקו בידיהם את אברי המין שלהם, שהיו גדולים,
עבים ומאוד מאוד זקופים. הם פשוט עמדו שם ואוננו, ואני הבטתי
בהם בטמטום מבעד למשקפיים המטונפים שלי, קולטת שאין סיכוי
שיעזרו לי. ואז תפסתי בבת אחת מה מגרה אותם כל כך. הם ידעו מה
עומד לקרות לי. אלוהים אדירים, פתאום גם אני הבנתי את זה
בצלילות. הייתי מתחת לפר הרבעה מיוחם, בגובה המתאים ובתנוחה
המתאימה, מסריחה עד השמיים מריח של ייחום. תפסתי מה שעומד
לקרות והבנתי שאין בי שום כוחות פיזיים או נפשיים כדי למנוע את
זה.
הפר, שהריח החריף שלי הכה בנחיריו בחוזקה, הלך ונהיה עצבני
והתחיל לנוע באי שקט, מוחץ אותי יותר ויותר תחת כובד משקלו.
הזין האדיר שלו גישש קדימה, מכה בי שוב ושוב בישבן ובירכיים.
הוא לא התכוון ללכת עד שלא יקבל את מה שהיצרים שלו דרשו בכל
התוקף. הרגשתי שאני הולכת ונמחצת תחת המשקל האדיר ועלה בי
פתאום פחד נורא שאמחץ למוות. הפחד הזה גרם לי סוף סוף לצאת
מהשיתוק שאחז בי ולפעול. שלחתי יד רועדת לאחור, מגששת, בלי
לסובב את הראש. הרגשתי מיד את האיבר האדיר והמתוח. הוא היה כל
כך עבה שלא יכולתי להקיף את כולו בכף ידי. והוא היה חם ופועם,
והרגשתי את הוורידים הגדולים, שהיו עכשיו תפוחים ומלאים בדם.
מבעד לפחד הנורא חשתי פתאום בהתרגשות עצומה, בעונג אדיר שלא
הכרתי עד אותו רגע - העונג שבכניעה מוחלטת. התרטבתי מאוד וזה
גרם לי להסמיק מבושה. היד שלי כאילו יצאה משליטתי ופעלה מעצמה.
הרגשתי איך אני מנחה את הזין העצום לאט לאט לתוך הקוס שלי.
ופתאום התמלאתי שוב בפחד - האם אצליח להכיל בתוכי את הדבר הענק
הזה? תמיד חשבתי שיש לי קוס עדין וצר. אבל התשובה באה מיד.
האיבר האדיר התחיל להידחק לתוכי בקושי, מחליק קדימה על פני
הרטיבות החזקה שלי. עוד קצת פנימה וצעקת כאב נמלטה מהפה שלי.
הרגשתי שהנרתיק שלי הולך ונמתח, הולך ומתרחב. הדחיפה הבאה
הייתה חזקה עוד יותר וכמעט הפילה אותי ארצה. תפסתי בשתי ידי את
הסורגים שבגדר וזה היה בדיוק בזמן. כי עכשיו הפר הרגיש שהוא
במטרה. החמימות והרטיבות שעטפו סוף סוף את הזין האדיר שלו אחרי
תקופת בצורת ארוכה עשו את שלהם. והוא התחיל לזיין.
בתנועות אגן פראיות, מהירות וקצביות הדבר העצום הזה החליק
בתוכי קדימה ואחורה, והייתי צריכה ללפות ממש חזק את הסורגים
כדי לא לעוף מהמקום. צרחתי וצרחתי, באותם רגעים אפילו לא שמעתי
מה אני צורחת. עם כל כניסה הזין האדיר הכה בצוואר הרחם האומלל
שלי מבפנים ושק האשכים הענק עף קדימה והצליף לי בבטן בחוזקה
שוב ושוב ושוב. כל הגוף שלי נזרק בעוצמה קדימה ואחורה, השדיים
שלי טולטלו בפראות ונראה כאילו הקצב רק הולך ומתגבר כל הזמן.
כאב מהול בעונג אדיר, בלתי נתפס, חייתי, והמלאות הזאת...
הרגשתי כאילו כולי מלאה בבשר הקשה והחם הזה, אלוהים!
ובחום הלוהט הזה, עם ריחות הזיעה והשתן והחרא החריפים מסביב,
בעודי עומדת על ברכי, מחזיקה בכל כוחי את הסורגים, רטובה
מזיעה, צורחת כמו מטורפת ופר אדיר מזיין אותי בלי הכרה, ברגע
הזה הבנתי פתאום מה הייתה הריקנות הזאת שהרגשתי כל החיים.
הצלחתי להעיף מבט חטוף באחים וראיתי אותם מאוננים בפראות.
הרגשתי שגם הפר מזיע מעלי ואז הוא נכנס להתקף טירוף אחרון של
זיון בסדרה מהירה מאוד של חדירות חזקות, הקוס שלי נמתח עד לקצה
גבול היכולת ואני צרחתי כמו חיה פצועה, בכל הכוח, בפנים
סמוקות, כמו שלא צרחתי כל החיים, נתתי להכל לצאת. האורגזמה שלי
הייתה כל כך אדירה, כל כך חייתית ופראית, שלרגע ראיתי כוכבים
וכמעט התעלפתי.
ואז הרגשתי זרם אדיר בתוכי, מכה אותי שוב ושוב מבפנים, ממלא
אותי בחמימות נעימה. וכנראה שעדיין הייתי המומה ומסוחררת ממה
שעברתי, כי מייד שכחתי מהזרם הזה כאילו הוא לא היה, כאילו המוח
שלי סירב לעכל את המשמעות של זה. גם האקסטזה המינית המטורפת
שהשתלטה עלי קודם נשכחה מייד וכל מה שהרגשתי עכשיו הייתה בושה
נוראית בעצמי.
הפר יצא בבת אחת, הזין הארוך והרטוב שלו נשמט בחבטה על החציר,
ומייד הקוס שלי נסגר בעווית חזקה ולא רצונית כאילו כל השרירים
שלי התכווצו בבת אחת. ואז גם חזרה אלי סוף סוף השליטה בשאר
האיברים שלי, לפחות באופן חלקי. עשיתי בקלות יחסית את מה
שהייתי אמורה לעשות לפני מספר דקות ולא הייתי מסוגלת. התרוממתי
סוף סוף מהתנוחה המשפילה שהייתי בה, טיפסתי מערימת החציר על
הגדר, וקפצתי בכבדות לצד השני, כפות רגליי שוקעות באדמה
הבוצית. בצעד מתנדנד, כל גופי מכווץ וכואב, עירומה מטונפת
ומסריחה, כשלתי לכיוון האחים. הם עמדו שם סמוקים ממאמץ, מבטם
נעוץ אל בין הרגליים שלי בעודם משפשפים עדיין במרץ רב זיקפות
אדירות, שקי האשכים שלהם מיטלטלים במהירות קדימה ואחורה. אבל
כנראה שלא היה אכפת לי מכל זה, כאילו לא ראיתי כלום. רק רציתי
שמישהו יתמוך בי, ינקה אותי מהזוהמה, ייקח אותי לנוח קצת מכל
מה שעברתי.
אבל אז, בדיוק כשהגעתי אליהם, נעצרתי בבת אחת. לחץ אדיר הופיע
פתאום שם למטה, הלך והתגבר. תפסתי את הערווה שלי בשתי הידיים
ולחצתי בכל הכוח.
"א...אני מצטערת" גמגמתי בהסמקה "אני חייבת ל... פשוט חייבת
ל... להשתין!"
הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ, שאין שום סיכוי בעולם שאצליח
להתאפק אפילו עוד שנייה. כרעתי לרגלי האחים ברגליים פשוקות
והרגשתי זרם אדיר שבוקע ממני ברעש לאדמה. השתנתי בפראות, ולא
הבנתי למה ההתרוקנות הזאת מעבירה בי גלים חמימים של גירוי
מיני. ואז הרמתי את מבטי וראיתי את האחים מביטים בתדהמה אל בין
הרגליים שלי, מאוננים בטירוף ממש. הסתכלתי בטמטום גם אני למטה
ואז הבנתי שאני לא משתינה. מהקוס שלי, ששריריו רפו בפתאומיות,
פרץ משהו אחר לגמרי. מבעד לשפתי הקוס שלי, שכתוצאה ממה שעברו
היו עכשיו אדומות, תפוחות ומגורות, והזכירו פתאום מאוד את אלו
של הפרה שראיתי קודם, פרצו עכשיו בזרם אדיר ליטרים של שפיך
לבן, חמים וסמיך.
הבטנו שלושתנו בתדהמה על מטען הזרע היקר של פר ההרבעה, שהתפרץ
עכשיו לאדמה ללא שליטה מתוך הקוס שלי והפך לשלולית גדולה
ולבנה. ואז, אחרי זמן שנראה לי כנצח, נחלש הזרם והפך לטפטוף
חלש. נותרתי בכריעה, ראשי עדיין מושפל מטה. זה היה מוזר, אבל
יותר מכל פחדתי לפגוש במבטים שלהם אחרי ששפכתי להם את כל הזרע
היקר שלהם, כמו ילדה קטנה ששפכה את החלב על הרצפה ולא מעזה
להישיר מבט להוריה.
"א... אני מצ... מצטערת..." גמגמתי כמו מטומטמת, בעודי מרימה
את פני לאט לאט למעלה, מסמיקה עד שורשי שערותיי "א...אני כל...
כל כך מצטערת על כל ה..." אבל לא הספקתי לסיים את המשפט.
במקום להרים את הראש עד הסוף ולהביט בעיניהם של האחים, משהו
גרם לי לעצור באמצע הדרך. מצאתי את עצמי בוהה בטמטום באיבר מין
גדול ותפוח שכמעט נגע בפרצוף שלי והפה שלי נפתח בתדהמה. הבטתי
לשנייה כמו מהופנטת בחור שבקצה הזין. הוא היה מכוון בדיוק אלי.
רגע לפני שקלטתי מה עומד לקרות, הוטח סילון חזק של שפיך בפראות
על פני, על שערי, לתוך הפה שלי ובעיקר כיסה לחלוטין את זגוגיות
המשקפיים שלי, צובע את כל העולם בלבן.
המומה, עדיין כורעת, הסרתי את המשקפיים וניסיתי בטמטום לנקות
אותם באצבעותיי המטונפות. זה התגלה מייד כטיפשות איומה, כי אז
הגיע סילון שפיך שני והיכה אותי שוב ושוב בדיוק אכזרי היישר
לתוך עיניי החשופות. ההפתעה והצריבה בעיניים גרמו לי לצעוק
ולשמוט את המשקפיים מידיי. ניסיתי למחות את הנוזל הסמיך מעיניי
האומללות, אבל עם כפות ידיים כל כך מלוכלכות, מה שבעיקר הצלחתי
לעשות זה למרוח את כל הפנים שלי בבוץ וחרא. הרגשתי פתאום צורך
דחוף למצוא את המשקפיים שלי, כאילו כל זמן שהרכבתי אותם שמרתי
על איזשהו צלם אנוש, וכעת כשאבדו לי נותרתי עירומה באופן
מוחלט, ובעצם הפכתי בעצמי סופית לבהמה.
ובעודי כורעת שם בבוץ, נוטפת שפיך מלמעלה ומלמטה ומגששת כמו
עיוורת אחר המשקפיים שלי בתוך שלולית גדולה של זרע, תהיתי אם
קיים ברגע זה בעולם יצור מושפל ועלוב כל כך כפי שהייתי אני.





באותו ערב, בחדר האמבטיה בבית שבחווה, הבטתי על עצמי במראה.
מבחינה חיצונית שוב נראיתי כמו עצמי, אבל תהיתי האם אוכל שוב
באמת להיות מי שהייתי קודם. הייתי אחרי אמבטיה ארוכה ומפנקת,
בשיער חפוף ונקי, מתוח לאחור בקוקו הדוק ולבושה בבגדים בהם
הגעתי אחרי שעברו כביסה הגונה, יובשו וגוהצו. שוב הרכבתי את
המשקפיים שלי שנוקו ביסודיות ורק משהו אחד היה חסר. הבטתי למטה
והסתכלתי על כפות רגליי היחפות. הנעליים והגרביים שלי היו כל
כך מטונפות וספוגות ללא תקנה בריח של חרא, שקודם לכן פשוט
זרקתי אותן לפח, פשוט לא רציתי לראות אותן יותר.
יצאתי מחדר האמבטיה והתיישבתי על המיטה בחדר הקטן אותו נתנו לי
האחים. מבפנים עוד הייתי מטולטלת לחלוטין, אבל משהו מהאני
הקודם שלי, הקשוח, ניסה להשתלט שוב על העניינים. כסף הרי לא
חסר לי, ואין ספק שכמות מספיק גדולה ממנו תבטיח את שתיקת האחים
לגבי כל מה שקרה כאן היום. איך שאגיע לעיר אני שוב אהיה
בשליטה, אכנס מייד לתפקיד המלכה של האימפריה הכלכלית, והכל
יחזור מהר להיות כפי היה, קור הרוח, הביטחון העצמי והכל. כל מה
שצריך זה רק לעוף כבר מהחווה המטונפת הזאת, לעלות על הטיסה
הראשונה ולמחוק את החוויה האומללה הזאת מחיי, כאילו לא קרתה.
תכננתי מה אגיד לאחים. אחרי מה שקרה העמדנו כולנו פנים כאילו
לא אירע דבר, לא דיברנו על זה בכלל, כאילו עברה עליי פשוט איזו
תאונה מוזרה. הם שוב היו חביבים ואדיבים, עזרו לי עם הבגדים,
נתנו לי את החדר וכבר תיקנו לי את המכונית.
ואז נשמעה נקישה בדלת והכנסתי פנימה את שני האחים. הם עמדו
בפתח נבוכים והשפילו את המבטים. לאור כל מה שקרה קודם, הניסיון
להיראות שוב קשוחה בפניהם נראה לי קצת מטופש, אבל הייתי חייבת
לעשות מה שצריך כדי לצאת מזה בצורה מכובדת. הבנתי פתאום שזאת
הייתה טעות לוותר על הנעליים. העובדה שעמדתי מולם יחפה הורידה
מאוד מערכה של התלבושת המכובדת וגרמה לי להרגיש פגיעה וחשופה.
בלי לשים לב, קיפלתי את אצבעות רגלי הלבנות, מנסה להסתיר אותן
בין חוטי הצמר של השטיח.
"ובכן" אמרתי "כל מה שדיברנו הבוקר מבוטל לחלוטין כמובן לאור
ה... תקרית שקרתה לי היום." יישרתי את החליפה וסידרתי את
המשקפיים על אפי. " לפני שאסע הייתי רוצה לתת לכם הצעה חדשה,
נדיבה בהרבה מהקודמת." הגשתי להם דף נייר שעליו רשום סכום גדול
מאוד בדולרים. "החווה נשארת אצלכם, והסכום הזה אמור לדאוג שכל
העסק הזה יישאר רק בינינו."
הרגשתי שהביטחון העצמי שלי מתחיל לחזור, שוב אשת העסקים הקרה
ומחושבת על ההגה. לא היה לי ספק עכשיו שהכל יחזור לקדמותו.
הגשתי את העט לאח הגדול, בטוחה לחלוטין שלא יעמוד בפני הסכום
הגדול ביותר שראה כנראה מימיו.
אבל להפתעתי הרבה, הוא לא לקח את העט. "למען האמת" אמר בקול
מלא ביטחון "אני ואחי חשבנו לתת לך הצעה עסקית משלנו." והוא
הניח על השולחן לפני ערימת מסמכים.
"מה זה צריך להביע?" שאלתי בקול שניסה להישאר יציב. תמיד שנאתי
כשמפתיעים אותי בעסקים.
"את מבינה" המשיך האח הבכור "כמו שאנחנו רואים את זה, השתיקה
שלנו שווה קצת יותר"
הרגשתי שהדברים התחילו ללכת בכיוון שכלל לא תכננתי וממש לא
אהבתי את זה. הם כנראה לא היו תמימים כל כך כפי שנראו. "אני
מניחה שאפשר להעלות במשהו את הסכום שרשמתי..." אמרתי בהיסוס.
"חשבנו דווקא על העסק שלך" אמר האח הצעיר "אנחנו רוצים לקנות
אותו ממך. הרי תמיד רצינו להתפתח לכיוונים חדשים."
הוא המשיך, מתעלם מהבעת התימהון שלי. "בחוזה נכתב שאת מוותרת
לחלוטין על הבעלות על העסק אבל מובטח שנמשיך להעסיק אותך. אם
תרצי, תוכלי אפילו לנהל בשבילנו את החווה לאור ה... חיבה
שגילית לעבודת המשק." הוא בקושי הצליח להחניק את הצחוק שלו. על
הנייר שמסר לי ראיתי שכתוב 'דולר אחד' ופתאום קלטתי בעלבון שזה
הסכום שהציע לי תמורת העסק שלי.
הסמקתי מזעם וניסיתי לגייס את כל מה שנשאר מהביטחון העצמי שלי
"תשמע לי, נער כפר חצוף שכמותך. אל מי אתה חושב שאתה מדבר? אתה
צריך להודות לי שאני בכלל מציעה לך משהו תמורת השתיקה שלכם.
למי אתה חושב שיאמינו - לאשת עסקים ידועה ומכובדת או לשני
איכרים מטומטמים? מה גם שהסיפור שתספר יישמע לכולם הזוי מכדי
להיות אמיתי!"
האחים נשארו שלווים לחלוטין והביטו בי בחיוך. קיללתי את עצמי
על שאיבדתי כך את השליטה העצמית ומצאתי את עצמי משפילה שוב מבט
לכפות הרגליים הלבנות שלי. הבהונות שלי נעו בעצבנות על השטיח.
ואז האח הקטן שלף מהתיק שלו מחשב נייד, הניח אותו על השולחן
ליד המסמכים ופתח אותו. סרט החל לרוץ על המסך ולקח לי כמה
שניות להבין מה אני רואה. זו הייתה נערה רזה, עירומה ומלוכלכת
מאוד שרצה בבהלה בבוץ, נופלת ושוב רצה, השדיים הלבנים שלה
מיטלטלים מעלה ומטה בפראות, והישבן שלה, בוהק מלובן, מקפץ גם
הוא מעלה ומטה עם כל צעד. הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה,
סחרחורת קלה תקפה אותי ועיקצוץ מטריד הופיע באיבר המין שלי.
אלוהים אדירים... מצלמות האבטחה תיעדו את הכל!
בבת אחת התמונות החזירו אותי למה שהיה בחצר, והרגשתי בדיוק מה
שהרגשתי בזמן שהסרט הזה צולם - משותקת מפחד, ברגליים רועדות
שבקושי החזיקו אותי, אבל גם מתחילה להתרגש מאוד ממשהו שעומד
לקרות לי. ואז החלטתי לנסות עוד ניסיון נואש אחרון למנוע מהכל
להתמוטט סביבי.
"או-קיי, אז הכל מצולם" אמרתי בקול שניסה להפגין ביטחון אבל
היה שבור ומיואש. "אבל מה שהסרט הזה מראה הוא בעצם בחורה נאנסת
בכוח על ידי ה... חיה שלכם, חיה שלא נכלאה טוב מספיק בגלל
הרשלנות שלכם. אני אוכל לתבוע אתכם ויש סיכוי לא רע שתישבו
בכלא!" נשמעתי לעצמי יותר כמו ילדה קטנה ורטנונית מאשר בחורה
קשוחה שמשמיעה איום.
"באמת?" אמר האח הבכור בחיוך רגוע "בחורה נאנסת בכוח? את בטוחה
שזה מה שהסרט מראה?"
מבולבלת, הבטתי שוב במחשב וראיתי שהסרט הגיע בינתיים לשיאו -
לחלק בו הנערה העירומה והאומללה, כלומר אני, עומדת על ברכיה
ופר גדול גוהר מעליה ומזיין אותה בלי רחמים. הייתי מרותקת
למראה הזה, שהיה נורא, אבל לבושתי הרבה גם מגרה מאוד. ואז שמעו
את הצרחות, ובפעם הראשונה הייתי מודעת למה שצרחתי שם בעודי
נדפקת בפראות על ידי האיבר האדיר הזה.
"כן, כן, יא בנזונה גדול שכמוך" צרחה בפראות הנערה שבסרט "כן,
דפוק לי ת'צורה, דפוק לי ת'קוס, כן, ככה, קרע אותי עם הזין
הענק שלך, כן, כן!!!" וככה זה המשיך עוד ועוד, בשפה כל כך
מלוכלכת שאפילו לא ידעתי שאני מסוגלת להשתמש בה.
"את מבינה" אמר האח הצעיר בעודי בוהה בפה פעור במסך "מי שיכול
לתבוע כאן זה אנחנו אותך. במדינה הזאת מה שרואים כאן ייחשב
בקלות להתעללות מינית בחיית משק. ויש גם את העניין של כל הזרע
של הפר ש... שפכת על הרצפה - נתבע אותך גם על השחתת תוצרת
חקלאית, עוד עבירה חמורה במדינה שלנו."
הסתכלתי בהם במבט אומלל, כמעט בוכה. "מי שייזרק לכלא זו את,
גבירתי." אמר האח הבכור בהנאה גלויה ממצבי "שמעתי שבכלא הנשים
של המחוז יש הרבה לסביות שריריות שימותו על הישבן הלבן והחמוד
הזה שלך."
ואז הבנתי סופית שהפסדתי. בבת אחת עזב אותי כל הביטחון העצמי
המדומה, נפלה ממני כל התחפושת המכובדת המזויפת שלי, ונותרתי
שוב נערה פגיעה ושברירית, כפי שהייתי לפני שנים, לפני שהתחפשתי
לאשת עסקים קשוחה, כפי שחזרתי לרגע להיות באותו בוקר, בחצר.
ושוב, כמו בחצר, הרגשתי השפלה איומה מתקרבת ומצאתי את עצמי
משתוקקת לזה. התחלתי להרים את ההסכם המשפיל והעט מהשולחן אבל
נעצרתי.
"א... אני מתנצלת" גמגמתי בפנים סמוקות "אבל על חוזה כל כך
משפיל אני חייבת לחתום בלי... בלי המכנסיים" ובלי לחכות
לתגובה, הורדתי בתנועה חדה את המכנסיים והתחתונים והרחקתי אותם
ממני בבעיטה. נותרתי לעמוד כך רגע, בחלק העליון של חליפת
העסקים היוקרתית שלי שהפך פתאום נלעג מאוד בלי החלק התחתון,
אדומה מבושה ומסתירה את ערוותי בכפות ידיי. בשנים האחרונות
גרמתי להרבה אנשים לאבד את המכנסיים בעסקים, ומעולם לא חשבתי
שיגיע היום שזה יקרה לי, ועוד באופן הכי מילולי של הביטוי. ואז
ניגשתי שוב לשולחן וחתמתי על כל המסמכים המשפילים עד לאחרון
שבהם.
מוזר, אבל בעודי חותמת על כתב הכניעה שלי ומאבדת בכך את כל
רכושי, חשתי פתאום הקלה עצומה, כאילו שאני נפטרת עכשיו ממשהו
מכביד מאוד בחיי. האח הבכור לקח ממני את המסמכים בחיוך ניצחון
ועמד לסגור את המחשב הנייד, שהסרט שהוקרן בו עדיין לא הסתיים.
"לא!" מצאתי את עצמי צועקת, להפתעת האחים. "ב...בבקשה... תשאיר
את זה עוד קצת...." מלמלתי והסמקתי מבושה. הם השאירו את המחשב
פתוח וצפיתי בשקיקה בחלק האחרון והאלים של הזיון, בצרחות
ובגסויות האיומות שצרחתי בעודי גומרת בפראות ומתמלאת בליטרים
של שפיך.
ורק כשהסרט נגמר קלטתי שאני עומדת מול המסך ברגליים מעט פשוקות
ומאוננת. ואז גם נהייתי מודעת לשני האיברים הגדולים והזקופים
לידי שהיו מוכרים לי היטב.
"יש לי רק בקשה אחת" אמרתי בקול רועד לאחים, ששוב אוננו במרץ
"שתזיינו אותי... ביחד. אני חייבת הרבה זין בתוכי". ובמהירות
נפלתי על הברכיים, עדיין בחליפת העסקים אבל עירומה מהמתניים
ומטה, ומצצתי בפראות את האיברים הזקורים. רציתי אותם כמה שיותר
גדולים, שימלאו אותי כמו שהתרגלתי. האחים נאנחו בזמן שמצצתי
בכל הכוח, הייתי אחוזת טירוף, רוק נוטף לי מהפה לצוואר ומשם
נוזל למטה ומרטיב את צווארון החולצה המכובדת שלי. ואז הם לא
יכלו יותר. האח הבכור תפס אותי ומשך אותי למטה אל השטיח, שכב
על הגב והושיב אותי עליו. השמעתי צעקה כשהזין הקשה שלו החליק
פנימה. הוא תפס לי את האגן והניע אותי מעלה ומטה בטירוף. ואז,
נענה לתחנונים שלי, גהר מעלי האח הצעיר ודחף בכוח את הזין
הגדול שלו יחד עם הזין של אחיו לתוך הקוס הרטוב שלי. שני
האיברים הקשים נדחקו יחד פנימה, מתחו את הקוס הצר שלי ושוב
צעקתי. זה היה בדיוק מה שרציתי, הדוחק הזה, הלחץ הזה, המלאות
הזאת, הבשר החם והקשה הזה שממלא אותי עד שאני כמעט מתפוצצת,
אוי, כמה שרציתי את זה שוב. הייתי מסוגלת ממש לדמיין שזה הזין
העצום של הפר שלי שממלא אותי ככה. ובזמן שדפקו אותי שוב ושוב
ושוב בלי הכרה, הבנתי שהתמכרתי לזה, אני פשוט אהיה חייבת את זה
עוד ועוד ועוד.





היום אני מנהלת את החווה של האחים ביד רמה, והעסקים שלהם טובים
מאי-פעם. איש מלבדנו אינו יודע כמובן שאני למעשה שפחה וששכרי
היחיד על שירותי הם האוכל המגורים והזיון הכפול שאני מקבלת מדי
ערב. בינתיים העליתי קצת משקל, השתזפתי, הפכתי לשרירית יותר
והחלפתי את החליפות המהודרות בבגדי עבודה משופשפים. ככה הפכתי
לנערת כפר, ומעולם לא הייתי מאושרת יותר. ורק לפעמים, כשמגיעה
עונת הייחום, ורק אם אני מבקשת ממש יפה, נותנים לי לבקר את הפר
שלי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אין שום קשר
בין חצילים
לשואה."


"וגם לא
לחייזרים."


הרשל שפינוזה-
גסטרונום וד"ר
לחצילים
(וגם פילוסוף,
אבל זה ילדים,
כן קשור לשואה
ולא נעים לדבר
על זה)


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/7/15 11:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
קארין החמה

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה