מאסתי באלם שהיכה את פי,
ונטל את מילותי,
ואת כושר השיפוט שלי.

מאסתי במילים שאיימו על מוחי,
רובי עלבונות,
מימין ומשמאל מציבים לי מראות,
ותבניות ומפות
והדגשים.

מאסתי בפוליטיקה, בממשל, במדעי הפוליטיקה, ובממשלי המדעים.
בממשילי המשלים, באוהבי הקונספירציות, במסלפי העובדות, במתחמקי
הטיעונים.

מאסתי בתיאוריות הנכפות על מציאות חמקמקה, מציגות תפיסה קפואה,
צועקות חמאס, כקוזאק נגזל, מתעלמות מאלימותן הן.

מאסתי ברצח הניגר כדם, בחוגגים על הדם, בתאבי הדם, בתאבי
הדמים. בעייטים העוטים מעטה אבלות מזויף, שחור של כאב של חוסר
אונים, שחור של שנאה, של תיעוב המונים.

מאסתי בכניעה לתבניות, באיבוד התחושות, בצעקת הסיסמאות, ונהמת
הרעיונות.

מאסתי בתילי תילים של התנצחות, במילי מילים של תוקפנות, ב"אתה
אשם" ו"אתם רוצחים" ב"בא אני אסביר לכם למה אתם טועים".

לא איכפת לי מי צודק.
ומה נכון, ומי התחיל.
לא איכפת לי איך חונכת,
ומה חשבת שצריך להגיד.

לא איכפת לי איך היה צריך להיות,
ומי מרוויח ומי מנצל.

ילדים קטנים שוכבים מתים.
דם גופם נספג בעפר.

מליוני מילים, מליוני תמונות, מליוני צעקות, מליוני נאומים
מליוני מבוגרים לא יוכלו לסלף,
את המוות השקט הזה.