״I have searched for you
In the darkness of a dozen dingy dance halls
In countless queues in cafes in the suburbs
In the bed clothes of a thousand stranger's bedrooms.

.If I could just have a second try
To take the second call you made that night
To find myself an airport and a credit card
Find a flight or something
To head back to the start"

Frank Turner / GOOD & GONE

פרנק טרנר התחיל פתאום לזעוק שהוא מחפש תחליף לאהבה, פקחתי את
העיניים בניסיון להבין באיזו פינה של החדר הוא עומד ולהודות לו
במחווה מרגשת מעולם התרבות הערבי, בדמות כפכף לראש. מהר מאוד
התברר לי שהוא מתחבא בתוך הטלפון, ועוד מאחורי התמונה של כפיר
שהבהבה בדיוק. הצלחתי להשתיק את פרנקי היקר, ולגרד איזה ״הלו״
ששידר כל צ׳ייסר וצ׳ייסר שחוויתי אתמול, ״דביל, קום כבר שבע,
איפה אתה?!״, גם אני תהיתי לעצמי איפה אני. הגוף העירום המושלם
ששכב לצידי, עור שזוף עדין, חזה כבד במידה הנכונה, שיער שטני
שכיסה עיני ברקת וגוף שאני בטוח שאפילו אלוהים טפח לעצמו על
השכם כל פעם שהביט ביצירה הזו, כל אלו יחד עם כאב ראש קל רמזו
לי שאני אצל שרון.
״סבבה, סבבה. אחי, עשר דקות אני בשלום, פרגן באיזה קפה״,
שיקרתי בניסיון להמתיק את גלולת ההמתנה שכפיר והשאר יאלצו
לבלוע. ״יאללה, תעיף את עצמך לפה, כולם כבר בדרך״, סגרתי את
הטלפון, העפתי עוד מבט ביצירה ששכבה לידי ערומה, נישקתי קלות
את פטמתה, היא נאנחה, חייכה ושלחה ידיה אלי מגששת. ״אני מאחר,
נצטרך להשלים בפעם אחרת״, זרקתי לה בזמן שהתלבשתי. היא לא ממש
הספיקה לעכל מה קרה, ואני כבר טרקתי את הדלת בדרכי החוצה.
היא אהבה אותי, כמו שאמורים לאהוב, כזה שכואב בבטן, כזה
שמתגעגעים, כזה שחסרים, כזה שגורם לבכות ולצחוק מפחד ומאושר.
ואני? אני אהבתי אותה כמו שאני אוהב, לפרקים, ברגעים, למשך
שניות. כבר שנים שאני אוהב ככה, אני לא יודע אחרת, אין טעם. אף
פעם לא הבנתי מה הן מצאו בי, ההצלחה? הסקס? האינטילגנציה, או
שזה חוש ההומור? הרי יש יפים יותר, טובים יותר, אבל הן תמיד
רצו אותי, אז פחדתי לאכזב אותן ונתתי את עצמי להן, לפחות חלקים
או רגעים ממני.

יצירת האומנות האדומה התעוררה תחתי בשאגה המוכרת, מגרגרת בסל״ד
סרק, מוכנה לזנק אל האוויר הקריר של בוקר שבת סתווי. רחובות תל
אביב הריקים היוו במה למקהלת האגזוזים, בזמן ששעטנו לאורכם.
אבל מעולם לא נשארתי מספיק זמן בנקודה אחת לשמוע את הקללות
שסיננו לעברי כל אלו שלא ממש בחרו להתייצב לקונצרט הבוקר.
עצרתי בהחלקה קלה בירידה למחלף השלום, כפיר עמד עם מבט עצבני
וכוס קפה ביד, שאר החבר׳ה כבר לא היו בסביבה. ״תראה איזה נשמה
טובה אני, סידרתי להם קצת פור, שיהיה הוגן, מה?!״, משום מה זה
לא שעשע אותו, אבל בוקר שבת זה לא היה שונה מקודמיו, לא עד רגע
זה לפחות.
הירידה לאיילון סימנה את תחילת הטירוף, הכביש פשוט, אין בו
פיתולים, רדיוסים משתנים או פניות עיוורות, אבל המהירות שבה
המוח מעכל את הפרטים, המכוניות שהופכות לקונוסים דוממים, הכל
משתנה במהירויות הללו, המוח נקי, אין אף מחשבה בראש מלבד כמות
המשקל שכף היד נדרשת להפעיל על הכידון, או הדיוק בחיבור הגז,
הכל שותק, המוח מנסה להשיג את הטורים של המנוע ולעמוד בקצב. כל
מחשבה אחרת, עלולה להוביל לסוף הידוע מראש ולחודשים של שיקום
במקרה הטוב, או הספדים מרגשים במקרה הטוב יותר.
באזניות מישהו צעק או שר בקולי קולות משהו, אני התעלמתי, כפיר
הופיע משמאלי בנתיב החיצוני עם ברך ימין שתולה באספלט, עיני
ממוקדות קדימה היד סוחטת עוד את הגז, בזמן שאני מתפלל שהאיטלקי
ההוא לא שיקר ושתה את האספרסו שלו לפני שהחליט להגיע למפעל
בבוקר ולייצר את פיסת הגומי שהפרידה ביני ובין מפגש לא מתוכנן
עם גדר ההפרדה. טיפסנו אל עבר ״בבר״, כך כיניתי את הבר בהר,
כשאני מקדים את כפיר. עצרנו, מזיעים, הדופק בשמיים, המוח
מתפוצץ וחיוך מרוח בתוך הקסדה.
ואז היא באה, היא תמיד באה ברגעים מוזרים, שמחים מדי, או
עצובים מדי, או סתם רגעים באמצע החיים, אתמול לדוגמה היא
החליטה לבוא באמצע האורגזמה של שרון, כאילו החליטה שזה הזמן
להגיד שלום, אני פה, מה איתך, רוצה למות?! בלילה לא נרדמתי,
קיללתי אותה, ואז התנצלתי, קצת רציתי לבכות, אבל שכחתי איך.
היא לא דיברה, פשוט חייכה, חיוך טהור, חיוך שניסיתי לשכוח,
חיוך שקיללתי, והתפללתי אליו בו זמנית, חיוך של מוות פנימי.
התעלמתי ממנה, כולם בינתיים נגעו בברזלים, בצמיגים, בידיות,
התפעלו, התווכחו, דיברו, ואני רק בהיתי. מושך עוד שכטה
מהסיגריה, עד אשר הבעירה החלה לשרוף לי את הידיים והפילטר את
הריאות, זרקתי אותה לרצפה, מועך עם המגף בעודי זורק לאוויר
שאני ממשיך, לא יכולתי עוד לעמוד דומם. כפיר הסתכל עלי במבט
עמוק, ״אתה בטוח, אולי חכה עוד דקה, אני בא איתך״, הוא ידע. לא
הקסדה, לא המשקף השחור ולא רעש המנוע האיטלקי יכלו לבלבל אותו,
תנועותיי שידרו הכל. ככה זה כשאתה מכיר מבית הספר, מלבנון,
מאהבות, מפרידות, ממוות, מילדים, מהנשמה. ״אחי, אני אש, מה אתה
דואג, יצאתי, תשיג אותי״ אמרתי בטון מתגרה, קיוויתי שהוא יבלע
את זה ושאני אשאר לבד.
האצתי, הברך נשתלה באספלט, עשרות הפעמים שירדתי בכביש הזה עשו
את שלהם, כל תנועה של כל נים בגופי הייתה מדויקת באופן מושלם.
ואז היא חייכה, ואני בכיתי, האצתי. נפשי השתוללה, מנסה לזכור
ולשכוח אותה בו זמנית, היא כבר לא שלי, ואני תקוע ברגעים הללו,
בהם היא נעלמת ולא מחייכת ואז אני מסוגל לאהוב, לרגעים. הצמיג
האחורי החל לאבד אחיזה, היא המשיכה לאחוז בי בחיוכה, אני
הרגשתי שליו ובטוח, יד ימין סחטה את המצערת, אחיזת הצמיג
נעלמה, כאילו מחזירה את חוקי הפיזיקה למקומם בפתאומיות ידועה
מראש. נפרדנו, אני וגוף המתכת ששכן תחתי, הוא כבר התרחק ממני
בגלגול פראי לאורך הכביש, הגדר לעומת זאת התקרבה, היא כאבה
פחות ממה שדמיינתי, השלווה הייתה נעימה.

״כולן באו את רובן זיהיתי, והן כולן בכו, ולידם סתם עמדו כמה
גברים המומים, את אמא שלך פינו באמבולנס, אבל היא בסדר והחבר׳ה
עשו כבוד״. לא ראיתי את זה, עופר סיפר לי, עופר פה כבר חצי
שנה, הוא כבר בעניינים, ואפילו קנה לו איזה R1 גם פה, פה אין
גדרות הפרדה, רק ענן רך שסופג בחיבוק עדין. שאלתי אותו אם גם
היא באה, הוא אמר שכן, ״עמדה בצד, הוא חיבק אותה, נראה שהיה לו
לא נוח. נשארה לבד בסוף, הוא הלך״. גופי היה מעוות, אבל פה לא
מתייחסים לעיוות, פה כולם יפים, אך המשפט הבא הצליח לעוות
אפילו את העיוות, כך שגם כמה כאלו לבנים עם כנפיים הפנו את
מבטם לרגע ״היא בכתה, בכתה כמו ילדה קטנה, מאז היא באה כל יום
לבכות, בהתחלה הוא בא איתה, אבל כבר שבוע שהיא באה לבד״.
חייכתי, היא לא חייכה יותר, היה לי שקט, יכולתי לאהוב לנצח
שוב.