א.
"ומה אם תצטרך לעקור את הלב שלך כדי לתת אותו למישהו אחר, היית
נותן?", אלון שאל אותי.
כבר אז ידעתי שהוא מוביל אותי בשאלה. הרי אלון תמיד היה מדבר
במטאפורות שאף אחד לא מבין. "שפה אקדמית" הוא קרא לזה.
"אתה צריך לחשוב טוב טוב בשביל מי אתה עוקר את הלב", הוא אמר.
"אם זה היה בשביל בן משפחה היית נותן?".
בדיוק עקפתי מישהו על כביש 4 לכיוון צפון. את בדל הסיגריה
זרקתי מהחלון ועם היד שלא אחזה בהגה הורדתי את עוצמת המזגן.
נהיה לי פתאום קריר.
"ברור. בעצם אני לא יודע, שאלה קשה", החזרתי. "איך אפשר לענות
על דבר כזה?".
"אז בעצם לבן משפחה שלך אתה תתן את הלב שלך. תעקור אותו החוצה,
בידיעה שאתה גומר את החיים שלך עכשיו בשביל שהוא ימשיך את
החיים שלו. אתה תהיה מוכן להרוג את עצמך בשביל מישהו אחר", הוא
המשיך.
בנקודה הזו כבר התחלתי לזוז בכיסאי. נסענו אמנם לכיוון צפון
אבל היעד לא נראה עדיין באופק.
"אני חושב שכן. על מי למשל אתה מדבר?", שאלתי.
"אמרת שסבא שלך לא מרגיש טוב. היית נותן לו את הלב שלך? ואם
היו לך אישה וילדים גם היית נותן?", הוא הפציר.
אלון ידע לפעמים לשלוף שאלות קשות מהמותן, מבלי להתחשב או לחוש
רגשות אשמה. נדמה היה לי לרגע שהוא זה שנוהג ברכב ואני זה
שמשחק במשחק מפגר בפלאפון לידו ולועס מסטיק.
"כשאני חושב על זה, אולי... תראה... הוא עבר כבר דברים בחיים
ואולי... לא יודע. שאלה קשה.". למה הוא בכלל שואל את זה?
"למה אתה בכלל שואל את זה? הרי סבא שלי לא צריך לב חדש",
התקפתי בחזרה.
"ואם זה לחברים ומכרים? היית נותן? תגיד את האמת.".
"וואלה אני באמת לא יודע אלון. אם הייתי עושה סדר עדיפויות אז
משפחה ברור שקודם. אחרי זה אולי גם חבר אחד או שניים שממש
חשובים לי."
אלון הרים את עיניו מהפלאפון והתרכז בהבעות הפנים שלי. נראה
שהוא מחפש את סימן ההיכר שלי, כמו בפוקר כשאחד השחקנים כבר
בילף ושחקן אחר עלה עליו (כי הוא כבר חקר אותו לעומק) ועכשיו
מהמר על כל הקופה.
"גידי, אתה צריך לחשוב טוב טוב בשביל מי אתה עוקר את הלב שלך.
מי זכאי לו.", אלון סיכם. "הרי אתה יודע שאחרי זה נגמרים החיים
שלך וזהו זה. כבר נתת למישהו את הלב שלך."
"רגע אתה מתכוון לדנית?", חקרתי.
"אולי. אולי אתה צריך לבדוק טוב טוב אם דנית היא משפחה שלך
לפני שאתה נותן לה את הלב. היא משפחה?", שוב הוא עם השאלות
המעצבנות שלו. אולי מוטב שאשתיק אותו קצת.
"לא".

ב.
תמיד אהבתי לנהוג במכונית של אבא שלי. כשהייתי יותר צעיר הוא
היה לוקח אותי לים ביום שבת בבוקר ונותן לי לנהוג.הוא לא היה
מהאבות האלו שיושבים לילדים שלהם על הצוואר בזמן הנהיגה. הוא
היה אומר בעדינות "יש הרבה ילדים כאן בשעות האלה, צריך
להיזהר", ככה בנימוס, מבלי להוריד לי את הבטחון. הוא תמיד היה
יודע להרים אותי. אפילו כשלא הייתי בכלל ברצפה.
"אלון, אנחנו תיכף בחוף ינאי?"
"איזה חוף ינאי? עברנו כבר את אור עקיבא...", הוא ענה
בעדינות.
"אה באמת?! אז נמשיך?"
"אין בעיה, תמשיך לסוע"
נראה היה שעם כל קילומטר שעובר התחושה שלי הלכה והשתפרה.
אלון ואני נפגשנו בכל יום במשך החודשיים האחרונים. דיברנו במשך
קילומטרים רבים. יום אחד היה זה טיול לאשדוד, דרך הכניסה לנמל
ויום אחר הגענו עד אשקלון. תלוי כמה דלק רצינו לבזבז.
"כן. אז בעצם אתה מדבר על דנית. שאני לא צריך לתת לה את הלב
שלי", חשבתי בקול. "רגע... לא הבנתי. אני אמור למות אחרי שאני
אתן לה את הלב?".
"כן... לא... לא לזה התכוונתי. נו, הבנת למה אני מתכוון", הוא
החזיר.
בדיוק כשהוא ענה עברנו במהירות בתוך מנהרה תת קרקעית ליד כפר
שמריהו. המנהרה הייתה צבועה בלבן בוהק והיו תלויות בה מנורות
מרהיבות, מהסוג שאמור לתת תאורה חזקה ולהאיר על העוברים
והשבים, בלי מאמץ מיוחד. מנורות כאלו, אני מניח, יכולות להחזיק
מעמד שנים רבות. אבל הסיבה האמיתית שהתרכזתי לפתע במנהרה ולא
באלון הייתה הבקע שבלט בה בדיוק מעלינו. לרגע היה נראה שתהיה
כאן מפולת וכולנו נקבר בחיים.
"מה אתה נלחץ? תיק-תק יתקנו פה הכל והמנהרה תהיה בטוחה שוב
לכולם", הוא הבטיח.
"כן, אני יודע אלון. אני יודע".

ג.
כשהתקרבנו להרצליה אלון הצית עוד סיגריה ופתח את החלונות
לאיוורור.
"איוורור זה טוב. זה מנקה לך את הריאות", הוא צחק.
הוא תמיד אהב משחקי מילים ודבריו היו יכולים לעיתים להשתמע
ליותר משתי משמעויות. על חלקן, כך הבנתי מאוחר יותר, הוא אפילו
לא טרח לספר. היו משמעויות שאלון שמר רק לעצמו.
"אז היית איתה ארבע שנים והיא עדיין לא משפחה?", הוא ממשיך.
"לא יודע. כנראה שלא...", עניתי ומיד שיניתי נושא, "אני יוצא
בהרצליה, יש שם חוף גדול ונקי".
כשהסתובבנו ברחובות הקטנים של העיר שמתי לב שכל העצים גזומים
בדייקנות ושהכיכרות נצבעו לאחרונה. עצרתי לרגע כדי לצלם סמטה
קטנה ושקטה. העלים הזהובים שנשרו בין מרווחי העצים הקבועים היו
מאוד סימטריים והוסיפו מין רוך שכזה על הצל האמורפי שהכתים את
הכביש.
אין ספק שיש כאן הרבה אהבה, חשבתי לעצמי.
בכניסה לחוף הים כבר עלה באפי ריח הגומי של חליפת הצלילה
שקניתי השנה. דמיינתי את עצמי כבר מסדר את המיכל והווסת ונותן
"אנגליה" לקראת היציאה, אבל מהר מאוד ריח המנטה מהמסטיקים של
אלון החזיר אותי למציאות הבין-עירונית.
"אבל תכלס, אין לי בעיה שכמה תרנגולות יקריבו את הלב שלהן
בשבילי. אני דווקא אוהב לבבות על האש!", אמר בגיחוך והגביר את
המזגן.
זהו. עכשיו הביתה. כבר כמעט נגמר הדלק.