השמש בצבצה לה מבעד לעננים, שולחת קרני שמש מבהילות לעבר החלון
הגדול, קופחת על עורפי מבעד לשמיכת הפוך העבה. השמיכה שקיבלתי
מהורי, צבעה לבן והיא מלאה בחצאי לבבות אדומיםֿ, כמו רצו
שאוולד ילדה. השדון חיית נכנס אל החדר - או למען הדיוק אל
הסלון המלבני המלא במראות בשני קירותיו המקבילים ובשניים
האחרים מלא בדלתות זכוכית למען לא תפספס אף טיפת קרן שמש ארורה
אחת ברגע שזו תבקע לה מבעד לעננים. כבר הפסקתי לחשוב אם מי
שגורם לי לחשוב על אהובתי הם העננים הנוראים, השמש המותירה חלל
עגום בהיעלמה, או שמא השדון חיית, שחיי איתי כבר שנים רבות.
השדון חיית, גובהו כשמונה אינץ' והוא חובש לראשו כובע גרב
שבקודקודו חוט שחור ארוך המשתרך אל מעבר לאופק. בגדיו, הגדולים
מכפי מידותיו, יוצרים צורה של עיגול קטן בתוך עיגול גדול. אפו,
במקום לצאת החוצה נכנס פנימה, ועיניו מכסים כמעט את כל לחייו.
הוא התהלך, כהרגלו, גורר את רגליו המחוברות אחת לשנייה, בידיו
כוס הקפה המנסה לגאול אותי משינתי. הוא הניח אותה על השולחן
שליד הספה שעליה ישנתי בעודו מדבר "כבר חשבתי שלא תתעורר
לעולם" אמר "תראה איזה יום נפלא בחוץ. שוב זנחת אותי אתמול
בלילה. והיכן היית?" כבר שנה שאני רגיל לתקשר איתו רק בכיוון
אחד. המילים שיוצאות מפיו חודרות לאזניי רק במעט, כהברות חסרות
משמעות מילולית הקוטעות קטיעה רפטטיבית את הטינטון הבלתי נסבל
שעוד יושב לי עמוק באוזן.
הבטתי בראי ואשמה נחתה עלי. אשמת קיומי. אותו קיום בעל העין
האחת, המסתובבת סחור סחור בחיפוש אחר הפה הנעלם. והיא לא מוצאת
אותו כי הוא נבלע מתחת ללחי הענקית, זאת שבולעת הכל, ובלי
משים, היא לקחה גם את דרך הנשימה החד נחירית. לידי, על הספה,
נחו רגליי. חסרות תחושה וממענות להקשיב להוראות שרירי. הבטתי
על השדון חיית וראיתי את בדידותי ממגנטת אליה את כל שארית
כוחותי. הוא דיבר, ולא ידעתי על מה. ודיבורו השוטף נכנס לתוך
אוזניי, הכואבות ממילא, כמטוס המתרסק על משטח מתכת ארוך ללא
הפסקה פעם אחר פעם.
ניסיתי להביט במראה השנייה, אך זאתי הבהירה לי ברגע את מהות
רגש האשמה שלי: קרן שמש אשר כוונה אל המראה יצאה מתוכה כמו יד
מאשימה באצבע מתוחה. הסינוור גרם לעיניי להעצם ברפלקס
התגוננות. החדר, לרגעים חשוכים וארוכים, נראה לי כמו שד זהוב
ענקי המנסה בכל כוחותיו להשתחרר משק. כאשר פקחתי את עיניי
ראיתי, במראה שמולי, קרוב מאוד לרצפה, כמו מנסה לערוב לי תמיד,
חלקיק קטן מאצבעתה המאשימה של השמש. ניסיתי להוציא צחוק מאולץ
מפי, מפני שזו כבר תקופה ארוכה שאני יודע שאצבע קרן השמש
הארורה היא רק השתקפות של עצמה. אך בכל זאת, תעתועי השקר של
השמש עוד לא עוזבים את חיי. כתמונת אבי השוכב ללא רוח חיים
וכמו אומר לי, בפיו הפתוח קמעה, כי נועדתי לחיות כציפור הפוצעת
את כנפה פעם אחר פעם בעת הנדידה.
הבטתי על כוס הקפה שנחה על השולחן, מדיפה מתוכה אדים ירוקים
אשר מנסים בכל כוחם לעלות השמיימה אך נדחפים חזרה ע"י כוח בלתי
נראה לעין. ניסיתי להרים את ידיי על מנת לקחת אותה. אך נראה
היה כמו אותו כוח בלתי נראה דוחף גם את ידיי. זאת כבר תקופה
ארוכה שזה קורה לי ואני יודע, או חושב שאני יודע, כי רק אהובתי
יכולה להציל אותי ממצבים שכאלה. ניסיתי להרים את גופי, מעט
מעט, על מנת להגיע אל כוס הקפה. המשימה הזאת הייתה קשה ולקחה
זמן שאינו יקר לי עוד. אך משהצלחתי להגיע אליה ראשי חבט בה
בחוזקה והזיזה עוד כמה סנטימטרים הרחק ממני. כמה טיפות נפלו על
השולחן. קטנות בתוכנן, אך אופיו המאוזן של השולחן הגדילן
בהרבה. הוצאתי לשון וליקקתי את מה שרק יכולתי. השדון חיית הביט
בי באדישות והמשיך לדבר, אך מילותיו נפלו על אוזניים שממענות
לשמוע. חשבתי שיעזור לי, אך לא הופתעתי בכלל כאשר לא עזר.
הבטתי בשמיים ממקום משכבי המוזר - רגליי על הספה, גופי על
הרצפה, וראשי על השולחן. ענן גדול כיסה את הכול. מותיר חלקיקים
קטנים של שמיים כחולים שמהם הצליחה פעמים להסתנן שמש. קיללתי
את השדון חיית על ששיקר לי שהיום יפה. אך יותר מזה, קיללתי את
השמש שמבצבצת כדי להעיר אותי ולגרום לי להרגיש אשם ובהיעלמותה
גורמת לי להרגיש רע, משום שאני יודע שהיא עוד נמצאת שם, אדישה
למרות קיומי. רציתי לחזור לישון. זה כבר יותר משנה שאני מעדיף
את השינה על החיים האמיתיים. בשינתי השדון חיית מרחף לו באויר,
ודיבורו צרוד יותר אך מובן ומלא ברוך. הוא מביט בי מבלי שארגיש
כאשר אהובתי מלטפת את בטני ושותה איתי כוס תה. ידיי ורגליי
חופשיות הן ואני מרגיש טוב רק מלהביט בחיוכה המריח כבית חם
בערב חורפי וגשום.
בתנוחתי המוזרה אני נרדם שוב בעוד השדון חיית מדבר על דברים
שכבר מזמן אינם חשובים לי. אני צולל אל שיכחת כובד החיים בדיוק
כאשר הם מפוצצים עוד כמה מורידיי הרדומים ממילא. בשינתי אני
קורא לה לבוא שוב. אך בתוך החושך הכבד איני מוצא אותה. הליכתי
זריזה ועיקשת, כמו איני מפחד ליפול לתוך החושך האין סופי.
בחיפוש אחריה אני מוצא מנורה קטנה הנמצאת עמוק בלבי וממענת
לדלוק כמו פעם - אך גם ממענת להיכבות. במעט שאני מצליח לראות
אני מוצא גופות - לעיתים חסרות ראש ולעתים בעלות ראש ללא תוי
פנים, כמו נמחקו בכוח השיכחה של חיי, או כמו אף פעם לא היו.
לרגע אחד אני חושב שמצעתי אותה. אני מזהה אותה רק מתווי גופה.
אין לה ראש, ובאיזור השמאלי של החזה נפער חור גדול, בידה היא
אוחזת ביד שלד. אני שולח יד ארוכה ואוהבת כדי לקחת אותה. היא
אינה מתנגדת וגופה מחמם אותי וגורם לי להרגיש נוח לרגעים בחושך
האיום. אך משב רוח חודר מהחור שבצד השמאלי של גופה ומכבה את
המנורה הדולקת בקושי וגורם לחושך מוחלט.
אני מתעורר במפתיע וראשי חובט בעוצמה רבה בכוס הקפה שנשפך
עכשיו כולו על השולחן. אני מביט על השדון חיית, אך זה הפסיק
לדבר, לוקח איתו את טיפות השפיות האחרונות שעוד נשארו לי. אני
צועק עליו שיחזור לדבר, אך ברגע שהוא מתחיל אני מייד מבין כי
כל הדברים שהוא מדבר עליהם נשמעים לי עתה חסרי חשיבות, מה
שגורם לכאב הנפשי שלי להעמיק עוד יותר. בתנועה מהירה
ואינטנסיבית אני מנפץ את כוס הקפה על פרצופו. דבר שגורם לו
להפסיק לדבר שוב, אך לי הוא רק גורם עוד צער. בשמיים הנשקפים
אליי מהחלון אני רואה ענן גדול פצוע פצעים קלים של שמיים
בצורות אבסטרקטיות מפחידות. בחורים הקטנים אני מזהה מעט שמש
אשר מפנה את פניה באדישות לכיוון מקום שבוא היא חושבת שהיא
רצויה. בפצע אחד אני רואה חלקיקי עשן ירוק אשר גורמים לי להיות
משותק. הם קורצים לשמש קריצה שהופכת את השמיים לאפורים יותר
ויותר. שחפים מתגודדים באויר וצורחים צרחות של קרב. אני שומע
במעומעם את שמונה, כלב ההארייר של השכנים מלמעטה. בעזרת הידיעה
שהוא משוטט לו בחוץ מתרומם לבי ואני מרים את ראשי ומעט מפלג
גופי העליון להביט בחלון. איני מצליח לראות את שמונה, אך אני
מזהה שקולו מגיע מאיזור שאיני מסוגל לראות.
לפתא אני רואה אותה. בכר הדשא הנמצא ממול הבית אני מזהה אותה.
בתעתועי המוח של הגעגועים אני עוד יודע שאולי אני מדמיין. כדי
לא לטעות אני מזכיר לעצמי את חריטות הדלת שעליה אני מביט יום
יום, מחכה לרגע שהיא תפתח את הדלת ותיכנס שוב אל חיי. כך אני
מחכה לה כמו שמחכים לבנאדם מת. אני נזכר בכל השריטות הקטנות על
הדלת, אחת לאחת, לפני שאני מאשר לעצמי שזאת אכן היא ולא עוד
תעתוע נוראי של המוח. לבי פועם בקצב מהיר ולא מונוטוני. ובידי
אני מנסה להחזיק חזק את השמיכה שלא אתעלף. זאת היא! אכן היא!
אהובתי מטיילת לה שם בחוץ. ואולי היא מחפשת אותי?
אני קם במהירות ומתחיל לקרוא לה. אני צועק שתבוא. זה הרגע לו
חיכיתי. אני פותח את הדלת וסוגר אותה מיד - לא! לא אוכל לרדת
כך! עד שאגיע למעתה היא תעלם לי. והאם היא באמת שם? במחשבה
מהירה אני מבין כי רק אם אשבור את החלון אגיע אליה. היא
מתרחקת, ואני רץ לכיוון החלון.
המכה הראשונה מפילה אותי חזק אחורה. אני צורח לה שתחכה. מתחנן
בקול רועד שלא אאבד אותה. יללת הכאב מתנדנדת כמו כדור פינג
פונג בין קירות הבית וחודרת לאוזני בעוצמה שמפתיעה גם אותי
כאשר אני מתנגש בעוצמה חזקה יותר ונופל על השולחן. "חכי לי!"
אני מתחנן כמו על חיי. במכה השלישית נפרץ סדק קטן בחלון. אני
יודע שאני בדרך הנכונה ואני ממשיך לצעוק לה כאשר אני רואה אותה
הולכת רחוק ממני. לפתא נכנסים שומרי הסף של ארץ ללא מוצא אל
החדר. אני מביט בהם לרגע "הנה היא שם" אני אומר להם "אהובתי
שם". אני רץ, ממרחק רב יותר, ומתנגש שוב בחלון. עוד סדק קטן
נפרץ. שומרי הסף צוחקים, ופתאום, אני מרגיש שאני מחייך מאוזן
לאוזן. אני מביט על שומרי הסף ונעים לי מאוד בחברתם, ובעיקר
אני מרוצה מההמולה הנוצרת סביבי. אני רץ שוב אל החלון.
בהתנגשות אני מצליח לבקע את הסדק מעט יותר, אך מעל הכל, אני
מצליח לעורר תשועות הערכה משומרי הסף.
הסיטואציה הזאת מזכירה לי כמה סיטואציות דומות: היא מזכירה לי
איך, כאשר הייתי בכיתה ה', המורה צחקה עלי מול כל הכיתה שאני
מאחר לבית הספר כי אני לא יודע לנסוע על סקייטבורד. וכמה
נהניתי אז מתשומת הלב שקיבלתי מחבריי לכיתה שהביטו בי מחייך כי
לא הייתי מסוגל להסביר שהסקייטבורד הוא חדש וקטן מאלה שאני
רגיל לנסוע עליהם ולכן לוקח לי יותר זמן. וזה הזכיר לי גם כמה
חייכתי, ואפילו ניסיתי לעצור את עצמי מלצחוק, בזמן שנתתי מכות
לירון, הילד מכיתה ז7, למרות שידעתי שאני הולך להפסיד, וידעתי
גם שזה הולך לכאוב. כי למרות שבעיניי לא יכולתי לראות, בהחלט
יכולתי להרגיש כמה אנשים מביטים עלי בהערכה. וגם ידעתי שיעריכו
אותי עוד יותר כאשר יתפוס אותנו המנהל. אך הפעם אסור לי
להפסיד. אני חייב להשיג אותה לפני שתלך. ואני לא מתכוון לבזבז
עוד רגע אחד כדי להינות מהסיטואציה הזאת. שומרי הסף צוחקים
עלי. "אני אצלם אותך שתראה כמה מאושר אתה נראה" אומר אחד מהם
ומצלם אותי רגע לפני שאני יוצא להתנגשות השביעית שלי.
אט אט החלון נסדק יותר ויותר באותו זמן שהעצב וחוסר האונים
משתלטים על שימחתי הצבועה וחונקים אותי ללא רחמים. אני מביט על
שומרי הסף וחושב לעצמי איך זה שאף אחד מהם לא חושב לרדת אליה?
האם אף אחד מהם לא מתכוון לעזור לי? האם הם לא רואים שמתחת
לחיוך הגדול שלי אני בעצם סובל? אין הם רואים שאהובתי מתרחקת
לה? אין הם מבינים כי זהו הסיכוי האחרון שלי להיות איתה? האם
לא נתתי להם מספיק רמזים? כלום לא צעקתי מספיק כדי לגרום להם
לעזור לי? "היא הולכת!" אני צועק להם, מתנשף, דמעות בעיניי
וחיוך ענק על פניי. אוי החיוך! מה עושים כדי להעלים אותו? והאם
אני בכלל רוצה? אך הם ממשיכים לצחוק. ופתאום נהייה שקט ואני
מוצא את עצמי מרחף באויר, זכוכיות מתעופפות סביב גופי ולרגעים
מאושרים אחדים אני מבין שהצלחתי. שהנה עוד רגע ואהיה שם לידה.
המכה הנוראית בפגישתי עם הקרקע מעממת אותי. אני מרגיש איך
מתפצחת האוזן השמאלית שלי בפגישתה עם המדרכה הרטובה. האוזן!
אוי האוזן! "אהובתי" אני צורח ,רץ אליה, ומבין שאני צולע. שאני
חבול בכל גופי. אך עדיין כוח בלתי מוסבר עוזר לי לרוץ ואני
עדיין מסוגל להגיע אליה. בריצתי אני מרגיש את מבטם האדיש של
האנשים מסביבי ושואל את עצמי אם מישהו יעצור אותי לבקש שאהיה
יותר בשקט. אפילו האנפה האפורה נראית יותר טרודה ממה שקורה.
בכוחות אחרונים אני מגיע אליה ותופס את ידה. ריח גופה הקרוב
אלי מבהיר לי שאינני חולם - היא כאן לידי. אני מביט עליה, כמו
שהבטתי עליה כל כך הרבה שנים, ואני כמה לחבק אותה. אני רוצה
להגיד לה שאני אוהב אותה אך קולי בוגד בי. לעזעזל! אני רוצה
להגיד לה כל כך הרבה דברים ושום דבר בעת ובעונה אחת. אני רוצה
ללחוש לה מילות אהבה ולצעוק עליה כמה אני שונא אותה. אני רוצה
להכות אותה עד שתמות ולחבק וללטף את כולה אך אני משותק מולה.
היא מביטה עלי, ובמבטה איני רואה שום רגש. בידי השנייה אני
מנסה לתפוש את תנוך אוזנה בתקווה לחבר אותו למקום אליו הוא
שייך אך גופי בוגד בי. איני מסוגל עוד לזוז. אני נשכב על
הריצפה, מקווה שעשיתי מספיק על מנת לגרור את תשומת ליבה אך
כועס על עצמי שאני לא מסוגל לעשות יותר. היא מתרחקת, כמו לא
ראתה אותי בכלל, ובכל צעד שהיא עושה הולכים ומתקדרים השמיים.
מחוסר יכולת לזוז אני שוכב על הדשא ורואה אותה מתרחקת מחיי.
בזמן שיונה מגיעה לנקר את הדם שעל פניי אני מבין כי היא מעולם
לא רצתה להיות איתי ורק הסכימה, וחזרה והסכימה לכלא הנוחיות
שטיפחתי בשבילה. אני רואה את שמונה מגיע להעיף את היונה מפניי
ולהפיח בי תקוות חדשות. הוא מלקק את פניי המדממות ומייד רץ
לכיוון אהובתי הנעלמת. אני רואה אותה עוצרת, מלטפת אותו,
מחייכת אליו. הוא מנסה לגרור אותה לכיווני אך היא מסרבת. כאשר
היא עוזבת אותו הוא קופץ עליה ומיילל. הוא דורש ממנה שתבוא אך
היא בשלה, אדישה למרות קיומי. לאחר זמן מה הם נעלמים באופק ואז
הוא חוזר, לבד. הוא מתיישב לידי ומתחיל ליילל. מגע פרוותו גורם
לי להרגיש שאני שוב בבית והכל בסדר. הכאב מכריע אותי ואני עוצם
את עיניי.
מכונת ההנשמה המחוברת לפי כאשר אני מתעורר מונעת ממני לדבר.
הדבר הראשון שנגלה לעיניי הוא השדון חיית, יושב לו בנחת ומחכה
שמישהו יגרום לו לדבר. בכאב הגדול שעופף את כל ישותי אני רוצה
להטיח בו את מרותי. הלוא הוא הבטיח לי שנים לפני, וחזר והבטיח
כי אם היא תלך ממני מלאכים זועמים יחזירוה אלי. בראי אני רואה
כמה נפגעתי ומייד אני מבין כי הצלקות מהאירוע יישארו עמי לעד.
בתחתית הראי אני רואה תמונה שלי. חיוך ענק על פניי ופצע גדול
במרכז מצחי. אני אכן נראה מאושר. מעל הראי, נשען על מוט הקרוב
לתיקרה, אני רואה עטלף. הוא מביט בי, ומבטו כמו חודר לתוך
עיניי. כמה רגעים אנחנו מביטים זה בעיניי זה, ולפתא הוא נופל,
מת על הריצפה ליד מיטתי שם מתסתובבים להם אין ספור עקרבים בין
גוויות של עכברים. ואז אני מבחין באהובתי. היא מחזיקה את ידי
ומביטה אליי בחמלה. בעינייה אני רואה אהבה גדולה מכל דבר
מציאותי. ואז, קבוצה של תיקנים יוצאת מחוריי עינייה ומתחילה
לאכול את פנייה. כאשר היא נעלמת, החדר משתתק והופך שומם. וכל
החיות נעלמות כלא היו. ואז שמונה מגיע. הוא קופץ על מיטתי,
נשכב על ביטני, ונירדם.