ובכל זאת חש התרגשות כלשהי לאחרונה. כבר שלש שנים הוא מדחיק את
הידיעה, אבל עכשיו, לוח הזמנים התקצר והמועד מתקרב. כסף, צריך
לחסוך קצת כדי לממן את המעבר ואולי גם לקראת הטיול הגדול. סוף
השנה כבר כאן וכמו תמיד הוא מארב של הוצאות לא צפויות. לפני
שבועיים בשעות החשכה, עת עשו דרכם הביתה, הגיח אי משם טנדר
טויוטה ענק שאורותיו כבויים ונגח בעוצמה בדלת השמאלית של הרכב.
תוך שניות האיץ הטנדר ונעלם בלי שהספיק לקלוט את מספרי הרישוי
שלו. בבוקר ניגש למשטרה. כצפוי, פטרו אותו השוטרים בלא כלום,
"ייתכן שההוא דיבר בפלאפון ולא לקח טוב את הסיבוב" אמר אחד
מהם. רק השוטר הבדואי הותיק שבא לביתו, כשגנבו לו את הגולף
לפני 25 שנה, הראה סימני השתתפות וליוה אותו למגרש החניה. הוא
בחן את סימני הפגיעה בסבלנות ואמר לו "אין מה לעשות, לא כדאי
שתפנה עם זה לביטוח, השתתפות עצמית, הגדלת הפרמיה השנתית...
אתה יודע". אתמול הוא הכניס את המכונית לתיקון אצל באסם - הפחח
שעליו המליץ מנשה המורה לתנ"ך. "מכרתי את המכונית אחרי התיקון
שעשה בה ואף אחד לא הרגיש" אמר מנשה בצרידות המלחששת האופיינית
לו. "תגיד לו שאני שלחתי אותך, הוא יתן לך שירות מעולה". דוד
השמש הפסיק לפעול והחשמלאי שעלה לבדוק אותו על הגג, אמר שלא
כדאי להשקיע בדוד כל כך ישן.
- "אבל רק לפני שלש שנים החלפתי אותו. שמתי כרומגן".
- "מה פתאום, זה דוד ישן בן 15 שנה לפחות"
בלית ברירה אישר לו שיחליף. מספר בלתי מזוהה צץ על צג הטלפון.
- "היי, חג שמח, זו ספיר ממרכז הלוטו הבינלאומי".
- "כן?"
- "זה בקשר להגרלה של העשרים מיליון שקל שתערך מחר!"
- "אני לא מעוניין".
- "אתה לא רוצה לשמוע פרטים?"
- "לא!"
- "חבל, חג שמח לך, יום נעים"
נקישת ניתוק.

שלושת אלפים לבאסם ועוד אלף תשע מאות הדוד. מאיפוא לוקחים
כסף?
הוא נוסע לתל אביב באוטובוס הישיר של שש ורבע בבוקר. שירות חדש
ומהיר שנכנס אחרי ראש השנה. רק שעתיים דרך כביש שש והנתיב
המהיר ואתה במסוף 2,000. לא כדאי להזיז את האוטו. שעתיים!
ובזמן הנסיעה, אפשר לקרוא איזה בלש ב'מנדלי ברשת' שעושה לך
קפיצת דרך אמיתית.
חמישה לשמונה - הוא בתל אביב. הולך למשרד של מורדוך. אפשר
לעבוד שם בשקט, אל אף רעשי העיר, שמתהדרת בצמיחת רבי קומות,
שחודרים פנימה.

זו לא הפעם הראשונה שניסה להיגמל ממחלת ההגה. לפני שנה ניסה
לנסוע מתחנת האוניברסיטה של הרכבת. כולם היללו את הנסיעה
ברכבת. יש חניה נוחה ויש אינטרנט ושקעי USB להטענת האיפון. למה
שלא ינסה אף הוא? הגיע לתחנה בשעה שש ושלושים. יש דוכן קפה
ומאפה וגליונות "ידיעות אחרונות" חינם, פזורים מזמינים על
הספסלים. התחלה מבטיחה. רצה הגורל והאיש בכריזה הודיע, שרכבת
אחת מבוטלת. הרכבת השנייה שאמורה הייתה להמשיך עד נהריה,
מתאחרת. מדי פעם תיקן הכרוז את שעת הגעתה וכך דולגו שני מועדי
יציאה של רכבת. היא הגיעה באיחור של שלשת רבעי שעה, עמוסה
וצפופה משפע הנוסעים שנתקעו בתחנות, אותם אספה בדרכה. אין
אפשרות לבדוק אינטרנט, נסע בעמידה עם עם ישראל חי. האיש בכריזה
התנצל. כמה נחמד מצידו. בסוף היום חשב לא לקחת סיכונים ולחזור
באוטובוסים, אך היה כבול למכונית שחיכתה בחניון של רכבת ב"ש
צפון. לרכבת של ארבע וחצי לא היה מידע על תקלות הבוקר. תפקדה
יפה. לא הבין מדוע יש שלושה מסלולי נסיעה באותו כיוון, שאורך
זמן הנסיעה בהם, משתנה בין שעה ועשרים, לשעה וחצי ולשעתיים
ורבע כמו זה שבו בחרה הרכבת שלו.

כמעט שנה עברה עד שהעז לחשוב שוב על רכבת. אבל כולם אמרו לו
שזה הפתרון האלגנטי והמתאים ביותר. בחצי השנה האחרונה החלו
לחפור את כל העיר לכבוד הקמת הרכבת הקלה והנסיעה לשם ברכב פרטי
הפכה קשה ולא כדאית.

בדרך לדואר, נתקלה רגלו באבן שפה בולטת ונשארה מאחור. כאבי
תופת אחזו בו. את מאה מטרים האחרונים עשה בצליעה, נושך שיניו
בכאב. החלו שבועיים שנטרלו אותו מפעילות רגילה. במיוחד מצעדות
הבוקר שאהב.

כמו הרכבת הקלה, גם האינתיפאדה השלישית קבעה עובדה בשטח.
צעירים מתוסכלים דקרו זקנים חיילים, נערות ותינוקות בכל רחבי
הארץ. נוסעי האוטובוסים נסעו כשהם מזויינים בכלים מאולתרים,
החל ממערוך וכלה בסלי קניות עם משקולת. ברוח התקופה, רכש לעצמו
מקל הליכה מאלומיניום אדמדם מבריק, שסייע לו בהליכה עם הרגל
הפגועה ושימש גם תקווה ליום סגריר, במידה ויתרחש.

שוב הוא מתבקש לנסוע העירה. הרכב יישאר אצל בָּאסֶם עד סוף
השבוע. החליט לנסוע שוב ברכבת. עברה כבר יותר משנה. חוץ
משביתות ספורות, לא שמע על תקלות. קשה לו להאמין ששוב ייקלע
לרצף תקלות דומה.

זכר את הרכבת ההיא מאז, של ארבע וחצי בערך, שתפקדה כל כך יפה
בעבר והחליט לכוון אליה. בבוקר נסע באוטובוס הישיר של שש ורבע
והגיע בחמישה לשמונה למיתחם 2000 בסבידור. שוב הלך למשרד של
מורדי והעביר את יומו בעבודה. בשעה ארבע ועשרים כבר שב לרציף 4
בתחנת הרכבת. המתין לרכבת. בשלט שהואר בנקודות אדומות הופיעה
שעת היציאה 16:37. עוד שתי רכבות נכנסו לרציף לפניה. אחת
לרחובות והשניה ללוד. הן הפליגו לדרכן ולקחו איתן את השעה. שתי
דקות מאוחר יותר הודיע האיש בכריזה שהרכבת תתאחר בדקה. נשמע
סביר. עברו עוד חמש דקות והכרוז מדבר על עוד חמש דקות ובינתיים
נכנסת לרציף הרכבת של ירושלים וחלק מנוסעי הרכבת שלהם עולים
עליה בטעות ומתדפקים בחרדה על דלתות הזכוכית שננעלות כאשר הם
מגלים את טעותם. אך הרכבת יוצאת איתם לדרכה. באיחור של כעשרים
וחמש דקות נכנסת הרכבת שלהם, מעמיסה ויוצאת לדרכה עד תחנת
"ההגנה". שם היא נעצרת וכל התאורה בה נכבית למספר דקות. הכרוז,
שוב חש לתפקידו:
"יש תקלה ברכבת. היא תמשיך עד לוד. משם יצטרכו כל הנוסעים
לעבור לרכבת אחרת".
הרכבת ממשיכה בקצב של 2-3 ק"מ לשעה ונעצרת לבסוף על הפסים ליד
כבר חב"ד. תחנה אחרונה כולם מתבקשים לרדת לרציף ברוחב כמטר
שקיר רשת מתכתית גדול מפריד בינו לבין כביש 1. זו התחנה. הרכבת
הבאה שנוסעת ללוד, תאסוף אותם ובלוד תעשה את הקטע המהיר שנועד
לרכבתנו המושבתת, עד לתחנה האחרונה. שוב חצי שעה המתנה. הרכבת
הצולעת המשיכה לדרכה בקצב האיטי שלה והם כבר בלב החשיכה -
מחכים.

הגיעה הרכבת ללוד, עמוסה וצפופה. בקושי מצא מקום עמידה בקרון
האופניים. היו שם שני ספסלים לאורך הקרון במקום המושבים
הרגילים ומדרון משופע מדלת הכניסה עד לחדר שירותים גדול. קרון
מוזר ביותר. בלוד פרקה הרכבת חלק קטן ממטענה האנושי והמשיכה
לאיטה לכיוון דרום. התמקם על הספסל הצפוף וייחל בשקט לסיומו של
המסע. העיף מבט סביב. האנשים סביב עסקו במכשיריהם האלקטרונים.
לידו ישב צעיר במדי חיל אויר עם מחשב נייד שהיה פתוח על אתר
השו"ת בעניין גילויי עריות בין אחים ואחיות. הופתע לגלות שגם
ספרות כזו, יכולה לשמש כמקור לתכנים לוהטים.

בשעה חמש וחמישים החלה תכונה חשודה של גברים לנוע בין הקרונות.
לחדר האופניים התקבצו כל שלומיי אמוניי מרחבי הרכבת ובשעה שש
בערב פרצה אל חלל הקרון הדחוס, שירת ערבית אדירה, כאשר בכל
פיסת שטח בקרון הדחוס עומדים מתפללים ומתנועעים במרץ, כאילו
מדרבנים אותו להצטרף. בית הכנסת המאולתר גאה והמה מתיפלת
ישראל, בעוד שאר הנוסעים והוא בתוכם הופכים במחי לישראל שנשבה.
ככלל, אינו סולד מבתי כנסת ונוהג לפקוד אותם בחגים ומועדים.
אומר את תפילת העמידה בכוונה רבה ופניו לארון הקודש וירושלים.
אולם הפעם, גרמה הדחיקה המאלצת של המתפללים, לכך שהוא ושכמותו
הפכו לנציבי קרח שבכעסם הגואה קפאו במבט לעבר נקודה דמיונית
במרכז הקרון וכמו התעלמו מן המתפללים. כך, סובלים ומתיסרים,
הפכו באחת מחסידי המסורת עמוסי תלאות הרכבת, לעוכרי  ישראל
בעיני הצדיקים.

"מעניין", חשב. "לאן נעלמו כל צנופות המגבת? מדוע נעדרו
מהטקס?".
הרהורים נוגים פקדו אותו על מבחני הכשרות שמעבירים אותו חסידים
שוטים, הקוראים לעצמם מלח הארץ ופועלים כמו להכעיס, בשיטת 'שעל
אחר שעל' - שעליה מנצחות ידיים של רבנים עלומי שם - במטרה
להמאיס עליו את מולדתו ויהדותו.