חדר קטן מאד, אפלולי וגבר צעיר יושב על דרגש, שמחובר לקיר.
- היי!
- אני לא יודע מי אתה, אבל טוב שבאת. אני נמצא כאן לבדי ועצוב
לי מאד.
- אני יודע ולכן מיהרתי להגיע. האם אתה מריח את האדמה שעל
נעליי?
- כן ואני רואה מגפי גומי ואת אמא מחכה עם צלחת מרק. עכשיו
חורף?
- סוף החורף.
- בלילה ואולי ביום שלפני שמעתי קולות נפץ חזקים. נבהלתי, כי
חשבתי שפרצה מלחמה. עכשיו אני מבין, שאלה היו רעמים. את הברקים
לא ראיתי.
- חבל. לפני שהגעתי אליך טיילתי אל ההר שמול הבית. האדמה קבלה
אותי בשמחה: צקצקה בלשונה ונצמדה לנעליי, ואני נכנסתי למערבולת
של צבעים. צבע אחד התחרה בשני על תשומת לבי: האדום בכחול, הלבן
בסגול והירוק בכולם.
- אלו הן הכלניות!
- נכון. מאז ומתמיד אתה אוהב כלניות, נכון?
- כן. אני אוהב את עלי הכותרת הרחבים, את הצבעוניות ואת
האבקנים השחורים שבמרכז,שכאילו קוראים: עצור, אנחנו כאן!
- ואני תמיד ממהר מאבן לאבן, מציץ בכל מקום ומחפש רקפות. בדרך
כלל אני מוצא כמה מהן - כתמים סגולים על אבנים מחורצות.
- והשמים? ספר לי קצת על השמים.
- יריעה כחולה, ענקית, ש...
לפתע נשמע שקשוק מפתחות.
- אני מוכרח ללכת.
- אבל אתה תחזור, נכון שתחזור? תבטיח לי שתחזור!