היה זה אריק אינשטיין ששר ״אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, אני
חושב שבשבילי היא אבודה״. אז ויתרתי, אם אריק אמר, מי אני
שאתווכח. ויתרתי, אטמתי את תיבת הרגשות, התאוות, הרצונות
והתשוקות, הרי שירים זה לא החיים, זה מה שכולם אומרים, ומי אני
שאלחם בכולם. כולם גדולים עלי בעניינים שבלב, שלא תבינו, אני
חזק, גיבור גדול, אולי אפילו אקבל איזה עיטור מופת או עוז יום
אחד, אתם עוד תראו. אבל עניינים שבלב? אני גמד, אני חלש, אני
כישלון. אז ויתרתי.

עשיתי מה שנכון, מצאתי עבודה, למדתי תואר או שניים, קניתי
דירה, מכרתי את האופנוע, וקניתי טבעת. בכל זאת, היא יפה, חכמה,
משפחה טובה, דירה בבנין יוקרה, ולפעמים אפילו מצחיקה אותי, זוג
לפוסטר בחירות של המשורר י. לפיד. היא אמרה כן, אני זוכר את
עינייה, הן נצצו כמו יהלומים, היא בכתה עוד לפני שבירכי נגעה
בחולו הרך של חוף אכזיב בשקיעה. החברים קפצו עלינו, היא רצה
להראות את הטבעת למשפחה, לחברות, אני הונפתי באוויר, חייכתי,
זה מה שאמרו לי שנכון לעשות, ואני מר נכון מאז. ורק המבט של
איתי שנפגש במבטי אמר לי הכל.

אבא שלה שילם על האולם, אמר לי שבשביל הבן שלו הוא יתן הכל,
חייכתי, טפחנו אחד לשני על השכם, וצעדתי אל החופה. אני רק זוכר
פלאשים, מלמולים של הרב, כוס נשברת וכולם מחבקים אותנו.
חיבוקים מזיעים של חברים שלי, שלה, של דודים, נשיקות של דודות,
ואני מחייך ואומר תודה. ״איזה זוג יפה״, ״אתם מקסימים ביחד״,
״קדימה, עכשיו ילדים״, ואני רק מהנהן ומחייך. הכל כל כך נכון,
הכי נכון שבעולם. כולם רקדו, כולם שתו, הברמן חילק צ׳ייסרים.
הזעתי, יצאתי לשאוף אוויר, הדלקתי סיגריה, איתי הצטרף, הוא לא
דיבר, רק הניח את ידו על כתפי, ועישנו ביחד, שתקנו.

עופרי נולדה שנה אחרי, ילדה יפייפיה, שטנית, עיניים ירוקות, את
הבריתה עשינו במקום הכי נכון, עם המנות הכי נכונות, וכולם
הביאו את הצ׳ק הכי נכון. אמרתי את הדברים הנכונים על הבמה, היא
חייכה אלי, העיניים שלה נצצו כמו אז בחוף. עמדנו בחוץ, דיברנו
על הדברים הנכונים, עומר דיבר על העבודה הנכונה החדשה שלו, רון
דיבר על המניה הנכונה החדשה שלו, ורק איתי שתק. הוא לא רצה
לדבר על הדוקאטי החדש הממש לא נכון שלו, או על הבחורה הממש לא
נכונה החדשה, או על הארץ החדשה שהוא כבש על שני גלגלים. שוב
נשארנו אני והוא, הפעם הוא חייך, אמר מזל טוב מהלב, אמר שהוא
שמח בשבילי, הוא צדק, עופרי הייתה שלי, כל עולמי, הדבר היחיד
הנכון אצלי.

הטלפון צלצל, איתי היה מעברו השני ״דביל, אני בארץ, תגיע, יש
גלן 21״, זרקתי לה משהו, נישקתי את עופרי ורצתי. ישבנו,
דיברנו, צחקנו, שתינו, סיפרתי שעופרי כבר זוחלת ואפילו טענתי
שאומרת אבא ושלמזלי היא יפה כמו אמא. הוא צחק, חייך, אהב אותי,
כמו שרק החבר הכי טוב, הכי לא נכון יכול לאהוב אותך. קיוויתי
שהוא לא ישאל, אבל הוא שאל, פעם בשנה הוא שואל, לוודא שאני חי
שם עמוק בפנים, שהלב עוד קיים, שהלב פועם, שהניצוץ קיים. ״אז
מה, ראית אותה? משהו?״, ״לא״ עניתי, ״עזוב, מה זה קשור עכשיו,
טוב לי״. הוא הביט בי באותו המבט מהחוף הנכון, מהמרפסת של
האולם הנכון, מהדק של המקום הנכון, המבט הכי לא נכון,
השתתקתי.

בלילה לא ישנתי, שתקתי מולה כל הלילה, הסתכלתי עליה כל הלילה,
בבוקר נישקתי אותה, לקחתי את התיק וירדתי למטה, איתי חיכה לי.
השארתי לו את התיק ועליתי על הדוקאטי שלו, שמתי קסדה, כמה
התגעגעתי לראות את העולם דרך המשקף, לראות אותו חולף בקצב אחר,
הקצב המהיר הכי איטי שהלב מסוגל לעכל והנפש לייצר. עליתי
צפונה, האספלט בכביש אלקוש הסתכל אל תוך עיני, וחייך אלי כאילו
אומר ״התגעגתי, טוב שחזרת״, חייכתי אליו חזרה וסחטתי עוד את
המצערת, הצמיג האחורי החליק בדיוק במידה הנכונה, הברך התיישבה
על האספלט בדיוק ברגע הכי מדויק.

עצרתי בכניסה למושב, דוממתי את החיה שבאוכפה שכנתי, הסתכלתי
באינסוף השיחות שלא נענו בטלפון, בתמונה של עופרי שניבטה ממנו,
היא חייכה, אני בכיתי. הנעתי את המונסטר, הוא רטט תחתי והתחלתי
לגלוש במורד השביל שכבר שכח אותי, עצרתי מול הבית שלה, בהיתי
בשביל הגישה שהוביל אל הדלת הכי לא נכונה. בקסדה דני רובס שר
״בעצם נדמה שאני זקן מדי לך, בינינו הרי את גדולה ממני כל כך,
כאילו נולדתי כאן לצידך ,אני לא מפסיק להתרגש ממך.״. הנחתי את
הקסדה על מיכל הדלק, צעדתי בצעדים רועדים, דמעות חנקו את
גרוני. הדלת נפתחה עוד לפני שהספקתי להגיע אליה, או להחליט מה
להגיד, לוליטה כבר לא הייתה כל כך לוליטה. היא בכתה, שנינו
בכינו, עומדים האחד מול השנייה, נוגעים לא נוגעים, ופתאום הכל
היה כל כך נכון לא נכון.