מתהלך בבתים חשוכים
בלי מטרה של ממש
מלקט גוויות מחדרי מדרגות
ירדפוני עד כלות
בלי עפיפון אדום-אדום בשמש נצחית, בראש צלול
בלי הבטחות לא ממומשות, בהן איבדתי את בתוליי ואת שפיותי
כי היו רגעים של חסד, נשפך, על מצע הנפש, והתפוררות הנשמה
והייתה מילה או שניים, והייתה המולה, צבע לוורידים כמו חתונה
ממהרת ללכת בשמלת קצפת מתוקה
איבריי חיוניים לתפקודי עלי-אדמות
וחן יופייך חיוני כדי שלא אכלה בך את קצף זעמי
הרצוץ, מצוץ, קצוץ, פצוץ
בו השאירוני לבד, סיבוב אחר סיבוב, כשכולם ממש לידי
איבריי חיוניים לנפץ תקווה זו, ועוד תקווה ועוד
בלי בלגן של ממש כשהחדר הפוך והדם נשפך
הבדילני בין קודש לחול, והיית שירה,
וקול מלמול האלוהים לנצח בראשך
עפיפון אדום ארוך בחוט, מתפורר לעת ערב
ילד רצוץ
הבדלה בין גוף לנשמה
הבדילני מן הגוף, ועשני נשמה טהורה. |
