"So live your life that the fear of death can never enter
your heart. Prepare a noble death song for the day when you
go over the great divine . When it comes your time to die,
be not like those whose hearts are filled with the fear of
death, so that when their time comes they weep and pray for
a little more time to live their lives over again in a
different way. Sing your death song and die like a hero
going home."
Tecumesh
אז מהו פחד, או ליתר דיוק למה אני פוחד, למה כל אחד פוחד, זה
פשוט, אפילו הוד ויקפדיותה יודעת לענות על הקושיה הזו, והנה מה
שהיא אומרת לנו בגרסה העברית (וסלחו לי על היציאה הסמי אקדמאית
/ חפרנית הזו, בכל זאת, תואר שני במדעי החברה לא פוסח על
שריטות, הוא נוטה להעמיק אותן):
״פחד הוא תחושה רגשית ופיזיולוגית לא נעימה, הקיימת לעתים אצל
בני אדם ובעלי חיים, הנגרמת כתוצאה מחשיפה לגירוי חיצוני מסוכן
או מאיים (פיזית או מנטלית). למשל, פחד למראה חיה מסוכנת. ככל
שהגירוי החיצוני הוא בלתי צפוי וגדול יותר - תחושת הפחד חזקה
יותר. לפחד תפקיד מרכזי בשרידותו של האדם או בעל החיים, והוא
משמש כאמצעי להרחקתו מהסכנה הנשקפת לחייו, ואף מהווה גורם
המונע להיכנס מלכתחילה למצבים מסוכנים. עם זאת פחד גם יכול
להגביל את תפקודו של האדם, ואת מרחב העשייה והפעילות שלו.״
תשאלו כל אדם קרוב אלי, חברים, לשעבריות (יש לי פטיש לעברת
לועזית), קבוצת המה נ׳שמע (כבר אמרתי פטיש?) שלי, אמא, מפקדים,
הם יאמרו מיד שאין, אין בי פחד, אני אפילו אוהב אותו, נמשך
אליו, מעריץ אותו, רודף אחריו ושוזר את חיי בו בכל רגע,
בעבודה, בחיים הפרטיים ובדרך אל או בחזרה מן האחד לשני וחוזר
חלילה. אבל, והנה בא אבל גדול, מוכנים? ספרתם עד שלוש? הכנתם
לעצמכם קפה לקראת הווידוי? אני פחדן! תרשו לי לחזור על זאת
שנית - אני פ ח ד ן !
אז כן, תגידו, כולנו, או רובנו פחדנים, אז במה אתה מיוחד,
מצטער לאכזב אתכם, אני לא מיוחד, אני פשוט מעוניין לחפור, לכם,
לי, למחשב, עוד לא ברור לי למי. לחפור על העניין ההישרדותי,
האינסטינקטיבי, הטבוע בנו מימי בראשית והופך גם את הגברים
הגדולים והשעירים ביותר למאובן בצורת ילדה קטנה עם קוקיות ותיק
גב בצבע ורוד צורח של הלו קיטי.
לכל אחד יש את הפחד המשתק, זה שגורם ללב שלו לתפוס קצב של
קנייתי בקילומטר ה-42 של מרתון, לנסות לפרוץ מחוץ לגוף, הפחד
שמשתק אותך ובד בבד גורם לך לרעוד בצורה לא נשלטת. אז מה שלי
אתם שואלים? לא שאלתם? לא נורא, תשמעו בכל זאת, הרי אתם כבר
פה, אז למה לא.
אני פוחד לאהוב, רק להעלות את זה על המסך גרם ללב שלי להתפוצץ
לכמה רגעים, לנשימה שלי לעצור, הפנים האדימו, התנועות התאבנו
מעט. אני פשוט משותק רק מלדמיין את עצמי מאוהב עד מעל הראש,
נתון לגמרי לחסדי הצד השני והגורל, או המציאות האנרכית, כל אחד
ואמונותיו.
אני פוחד להתאהב, כי אני לא מסוגל לקפוץ מהצוק וליפול נפילה
חופשית אל הים הפתוח של הרגש, של חוסר השליטה, של הפתיחות של
השייכות. העולם הלא יציב של הרגש, של הפגיעות, של אפשרות האבדן
אינו נתפס לי, הוא מעביר בי רעד לא נשלט. זה עלה לי במחיר,
מחיר עצום שאני יודע היום שאני לא מוכן לשלם אותו, מחיר כבד
שאני משלם ביומיום האפור, חסר הרגש שלי. לא, אני לא מתרגש, גם
לא מהדברים הגדולים ובטח שלא מהקטנים, אני רוצה, כל נים בנפש
האנטרקטית שלי משתוקק לטיפת רגש, אבל כלום.
אין בי הכוח הדרוש לשלם שוב את המחיר, מחיר האבדן, אני יודע
שאני אשרוד אותו, אני לא אשבר, לגבי זה אין לי שבריר של דאגה
בליבי. איבדתי יותר מדי, משפחה, חברים, אהבה, מה שהביא אתי
לצומת הדרכים הזו, מה שדחף אותי לפתוח את המחשב ולכתוב עם
האזניות על האוזניים ופרנק טרנר זועק משהו על אהבה והרצון שלו
לרקוד. פשוט נתקעתי, כמו אופנוע מרוץ בצבע אדום מבריק שקפא ללא
דלק באמצע איילון וקוריאנים משונים על ארבע ועל שתיים חולפים
לידו במבט משתומם. מכונת מרוץ גזעית שהפכה לפסל דומם, ללא
תנועה, הרי התנועה היא זו שמפיקה בנו את החיים, השאיפה לנוע
קדימה כל הזמן, לא לעצור במקום אחד ויחיד, פשוט להמשיך כל
הזמן.
אז נכון, יש שיגידו שדוקאטי פאניגלה הנו מעט מרשים ממני, אבל
בואו לא נתווכח על זה. אבל בדומה אליו אני רוצה לטוס קדימה,
לחלוף על פני חפצים, להפכם לדוממים, להתכווץ בעיקול חד, למתוח
את עצמי חזרה לקראת הישורת ופשוט להתפוצץ בדחף לא נשלט קדימה.
להתנגד לרוח, לחתוך אותה ולהרגיש אותה מכה בגופי, לזרום עם
הרוח, לנצל אותה לתמיכה בגוף. אני לא רוצה לשייט, אני רוצה
לדהור קדימה, לשייט זה להתקיים, אני רוצה לחיות, לדהור,
להתפוצץ.
פתאום הכל קטן, אני רואה זאת מול עיני, הדברים מצטמצמים, כמו
בסרט, כמו עליסה בארץ הפלאות מיד אחרי השיקוי, רק שכל העולם
שתה את השיקוי והוא קטן וקטן. הכל מצטמק, אך בצורה נעימה לעין,
פרופורציונאלית, יש שיגידו אף צורה מקסימה שכזו. ייתכן שכך
הדבר נראה דרך מקטרתו של הזחל על הפטריה תמיד, אך אצלי זהו רגע
צלול, רגע בודד של צלילות שבו נפתח מחסום בראשי ואני מרחף מעל
כל הזבל חסר הערך בעולם הזה, אני רואה תמצית של ייעוד, של
מטרה, של רצון, של שאיפה, של חלום, של ניסיון להגשמה עצמית של
ניסיון לשליטה.
האם זה ייתכן? אני משלה את עצמי? האם אני באמת ממריא אל האופק.
הייתכן שמישהו עצר בצד הכביש עם פח של דלק, ועם חיוך מלא שלווה
ללא אף מאמץ ובשתיקה מוחלטת של הבנה פשוט תדלק את חיית הטרף
ושלח אותי לדרכי? נכון, עדיין יש חבלות, עדיין אין הארה, עדיין
אין שלמות, אין כיוון, אבל יש משהו, משהו מתעורר. אהבה למשהו,
עדיין לא למישהי, רק למשהו, המשהו הזה הוא הרצון להבין, לנסות
להפנים את העולם הזה.
הצבע חוזר הוא דהוי יותר מבעבר, זה כבר לא האדום הבוהק של
תחילת הדרך, זהו אדום בוהק שנשרף בשעות השמש הרבות אליהן הוא
נחשף בהיותו פסל דומם לאורך מרבית חייב. פסל דומם הנע מנקודה
לנקודה, מזדחל ללא כיוון, מתרוצץ ללא כוונה, עיניים מושפלות
מסתכלות מטר שניים קדימה, אולי אפילו על צעדיו שלו. אך עיניים
אלו מנסות להרים מבט, להישיר מבטן אל העולם, לנסות לנגוס בו,
להכאיב לו, לשאול אותו באופן הניאנדרתלי ביותר - ער? חי? נושם
עם סיבה?
ה״ענק״ מתעורר, מנער את האבק מעל כתפיו, הוא חש עקצוץ קל בגבו,
לא זהו לא סוארס, זה אני, אני ניסיתי לנגוס בחיים. הלב מתעורר,
הדופק עולה, זיעה קרה חמה מכסה את הגב, הוא מישיר מבטו אלי,
מבט אדיש, חסר כל כוונה או פרשנות, פשוט מבט חלול. שאלות רצות
בראשי, מה עכשיו, מה עלי לעשות, לאן לכוונו, מה לצרוח, מה
לבחור, מה?
זעזוע מטורף מרעיד את כולי, הלחי שורפת, מנסה להתלש ממקומה,
הראש מטלטל מצד לצד, המחשבות נעתקות הגוף משותק, הזעם עולה,
מתחלף בבלבול, בחוסר הגיון, הכל משתולל, מנסה לפרוץ החוצה
ולהתכנס פנימה לכדור קטנטן, הכל צורח ושותק בו זמנית. ההכרה
מעורפלת, הזיעה קרה, רק הגוף שורף, יוצר אנטיתזה משוגעת לנוזל
הקר שגופי מפיק. הלב מתחיל לדמם, החזה צורח, ידו של ה״ענק״
סיימה את מלאכת הסטירה ועברה למלאכת העקירה. רגע אחד קטן
שמרגיש אינסופי וידו אוחזת בליבי, אני מביט בעיניו, הוא מביט
בליבי השרוע בידו, פועם בקצב אקראי משוגע שכזה.
הוא לא ממצמץ, גם אני לא, הוא מרים את עיניו, הן עדיין חלולות,
אפורות, חסרות צורה או צבע, משדרות כלום והכל בו זמנית, הכל של
שום דבר, אינסוף של כלום. אני מזהה ששפתיו נעות, הקול עדיין לא
חודר אותי. אני קל יותר, אין לי לב, זה פשוט יותר ככה. הקול
מתחיל לחדור, פעימות הלב שלי כבר לא מרעישות לי, אין לי לב
שיפעם. הקול מונוטוני, שקט, נמוך, איטי וברור, קול צלול שכזה,
ללא שום רעשי רקע.״היא מתחתנ..״. השפתיים עוד זזות, אך קול לא
יוצא, או שכן? אני לא שומע קול, אני גם לא רואה יותר, הלב גם
לא דופק בראש, כמה טוב שהוא לקח אותו.
האפור הקשיח, שאנו נוטים לעיתים לכנות בטון, קולט את גופי
המטיל את עצמו בתנועה מעגלית אשר קורסת אל תוך עצמה. העיניים
פקוחות לרווחה, מקבלות את כל החושך שניבט מן העולם. הפגיעה
בקרקע קשה, היא פתאומית וחדה, אך לא כואבת, אני מסומם מן
ההתרחשות, אני שניים שהם אחד, גוף חלול, ונפש שחורה, הנפש
זועקת, הגוף איבד משמעות ותפקיד.
אני פוקח עיניים, עברה שניה, דקה, אולי שנה, אני לא יודע, זה
לא מטריד אותי גם. אני אחר, אני פשוט יותר, אני בהיר יותר, אני
יודע יותר, אני פרקטי יותר, פרקטי יותר? האם זוהי ההגשמה
העצמית שלי, פרקטיות חסרת תוחלת או תכלית? אבל קל יותר ככה,
פחות מורכב ככה, פשוט, פשוט זה טוב, זה לא כואב. להיות פחדן זה
לא כואב, לא לאהוב זה לא כואב, אני לא רוצה כואב יותר, אני
רוצה פשוט! אני לא רוצה נפש זועקת, רוגשת ורועשת, אני לא רוצה
נפש, אין לי נפש, רצחתי אותה, קברתי אותה היא לא פה יותר. |