הוא צחק בלב מלא, חיוכו נמרח על פניו, פנים נעימות, מלאות
הבעה, הבעה של חום, רצון, אהבה, כעס, רגש. ההבעה קיימת,
המשמעות חבויה, כל אחד ואחת פירשו זאת אחרת, כל אחד ורצונו.
הוא ידע, הוא תכנן את זה, שנים של אימונים יצרו שלמות בהבעה
שלו, אם ניתן להגדיר זאת כך. הוא רצה לשדר הכל, אך לא להרגיש
כלום. הברמנית חייכה, הוא הצחיק אותה, היה לה חיוך יפה, כזה
שמנסה לכבוש אותו. היא חשבה שהיא מצליחה, או לפחות זה מה
שעיניו שידרו. עיניה דילגו אליו כל פעם שהתקרבה לחבורה החצי
שיכורה והצעקנית מעט, בתקווה שיפגשו עם עיניו, הוא ידע, הוא
הרשה לעצמו לפגוש את עיניה התכולות מדי פעם.

הוא הביט סביבו, הם היו ארבעה, ארבע נפשות תאומות, נפשות
שרואות האחת דרך השנייה, שקופות אחת לשנייה. אך לא דרכו, הם
ידעו זאת, והוא ידע שהם יודעים. הייתה לו מראה בנפש, מראה
ששיקפה את המבט המתבונן. עיניהם נפגשו שוב, בעיניה היה רוך,
היה שם טוב, היה שם ניצוץ, הוא חייך, חיוך מבויש, היא חייכה גם
ואז הפנתה את מבטה לחברו ושאלה אותו אם בא לו עוד בירה או
צ׳ייסר, הוא כבר לא ממש שמע. בראשו התרוצצו המחשבות, הניתוחים,
העתיד וסופו, הכל היה ברור לו.

הרי המציאות חזקה מן החיים והנפש, המציאות כבר מוכתבת, היא
ממוסגרת בצורה גאומטרית כלשהי. הוא התלבט עם עצמו האם לחייך
אליה שוב, האם לאפשר למבטם להיפגש, הוא רצה, אבל לא יכל להרשות
לעצמו. הוא הכיר את התסריט הקבוע טוב מדי, הוא יספר עוד איזו
בדיחה או שתיים, היא תצחק, תסיט את שערה השטני עם חיוך נבוך.
הם יישלמו, הוא יישאר עוד רגע ויבקש את המספר באופן שנון, היא
תחשוב שהוא חכם ומצחיק, ואפילו משאיר טיפ יפה.

בדרך לפאב הבא הוא ישלח לה את ההודעה הקבועה, לא, הטקסט לא
קבוע, רק המשמעות. ישאל אם הוא לא מציק כי דווקא בא לו להציק,
יוסיף איזה סמיילי קורץ. היא תביט במסך, תחייך חיוך מטופש אבל
מקסים ותענה. הם יפגשו, שניהם יהיו בשמיים ירחפו כל הערב, הוא
ילווה אותה וינשק אותה נשיקה מדהימה ולא יבקש יותר. היא תדלג
את כל שלושת הקומות כאילו מרחפת לספר הכל לקבוצה. לא תוריד את
החיוך שבועות, הם ישכבו, זה יהיה טוב, הוא יודע, כבר למוד
ניסיון. הוא יהיה מאושר, הוא ידבר עליה כל רגע, הוא יביא אותה
לאירועים של העבודה, של החברים, של המשפחה, שכולם יראו כמה היא
מדהימה. הוא יאסוף אותה עם האופנוע, יאיץ בהדרגה והיא תחבק
אותו חזק. חיוך יתפשט על פניו תחת המשקף הכהה, אריק אינשטיין
ישיר  באזניות הקסדה ״מה שהרס אותי, היה הצחוק שהיה לך
בעיניים.״, המהירות תטפס, היא תאחז בו בכל כוחה, תשתמש בפחד
כתירוץ לא לשחרר ממנו לעולם.

היא מאוהבת, היא מאמינה שוב בעולם, בטוב שבו, הגורל שבו, היא
מאמינה בו ובאחיזה שלה בו, אין זכר לחומות שהיא בנתה. הוא יזהה
את זה מיד, זה הרגע שבו הכל קורס אצלו, זה הרגע שמעוות אותו,
ממנו הוא פוחד. הוא משותק, הוא חלש מדי לשבור את חומותיו שלו,
הוא רוצה, באמת. בלילה לא יכנס למיטה, יגלגל לעצמו סיגריה אחרי
סיגריה, ימזוג כוס של לגאבולין 16, ישב בחצר לבד. היא תיגש
אליו ותנשק אותו בצוואר תחבק מאחור ותגיד שהיא פורשת, הוא
יחייך וישקר שהוא מיד יצטרף, הרי היא נרדמת מהר. הוא יתחיל
לספור לאחור, הוא שוב נכשל, החומות גבוהות מדי, חזקות מדי,
היסודות עמוקים מדי והספירה לאחור נמשכת.

אז לא, הוא לא יבקש את המספר שלה, ולא היא לא תחייך, והוא לא
יחזיר לה חיוך, ולא הוא לא ״יציק לה״, ולא היא לא תספר עליו
ולא יהיו להם אורגזמות משותפות, ולא אריק אינשטיין לא ישיר
והיא לא תחבק אותו חזק חזק. אבל הוא כן יישב עם הסיגריה וכוס
הלגאבולין, וישתה, ויחשוב, וייהנה מהשיתוק המודרני שלו ״לפחות
השארתי טיפ יפה״.