לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ,
אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.

הוא הלך,
ועכשיו הוא רוצה לחזור,
כי הארץ הייתה תוהו ובוהו,
לא זבת ולא דבש.
תעתועי אכזב ,מעללי שווא, אחז.
לא נחלה ונווה מדבר איין.

את אביו תקפה המגפה.
בית אביו מזמן חרב.
אין שוב ואין חזור.

העץ צמח והפרי כבר בשנתו השביעית,
פרי בשל מרקיב .
מה שנותר זה לתעות במדבר,
לעקוב אחרי הכוכבים,
איש וגמל מול כל החול הזה.

כשהחום צורב והמוות מתדפק על ראש יבש,
הוא מתפלל ללילה שייתן לו עוד יום.
והלילה מגיע.
פתיל הנפש כבר כמעט ונמוג.

מבפנים פורצת זעקה אחרונה,
כמו זעקה של תינוק שכואב את הולדתו.
אבחת סכין של אוויר שנכנסת ,פורצת אל העולם.

עכשיו הוא זוכר .
הוא שב פנימה ,מתבונן בתינוק,
עוצם עיניו .
מרגיש איך הלב...
ומחבק.
כעת זמן לאהבה.