ילדה כמעט-מלאך, ממצמצת בעיניים מלאות אדוות תום, לומדת לפקוח
אותן.
השמיים חושקים בה, זועקים בשמה. אבל היא סובבת סחור סחור
בזהירות ענוגה, על קצות אצבעות יחפות, רק כדי להישאר על האדמה.

מרחבי שדות שטופי סבל שנרקמו במיוחד בשבילה, נתפרו בחוטי פרחים
דקיקים של אושר מתוק שמעולם לא השיגה.
לומדת איך לפרוש כנפיים משומשות, לנופפן, להתרומם מהקרקע ושוב
ליפול אל החלל.
ערוגת עולמה נעטפת סיבים של צער ולילה חזקים מדי, כה עזים עד
שכנפיה דוהות אל חושך עמום וערום מחום.
ניגון חרישי מנתק את אצבעות רגליה משדות עזובים, והיא מרחפת.
נושמת עד כלות את כל אבדות עולמה, הישר אל תוך ליבה.
משק כנפיה התרסק מבין הידיים, ורסיסיו נהרו, צבעו, והבריקו את
עולמותיה הפרומים.
היא כבר לא תשוב לכאן.
המנגינה התמוססה באישוניה השברירים, הם כבר פעורים ללא מצמוץ,
וכנפיה הבלויות פרושות למעמקים.
דממת האתמול שוב נחרצת בזיכרונה העמום, הדומם.
וכל אשר שנותר לה - שקט כאוב המתנגן על מיתרי נשמתה הרפויים.
ליבה יכול לחוש בשממה החורצת, להתקרב למקום אחר, כבול
במוחשיות, תחת רקמות אדמה של יערות-עד שכוחים.
קולות המרומים כבר לא נשמעו, כי כעת השמיים רחוקים מתמיד,
ואת כנפיה המשומשות השאילה לצמיתות לכמעט-מלאך חדש, שילמד איך
לפקוח עיניים, איך להמריא.

והינה, ילדה כבר-לא-מלאך לומדת איך נולדים מחדש. איך לבכות
דמעות ראשונות, איך לזחול.
מתאמצת ונוגעת בדממת המחר.


7.11.2003
לאחר המוות.