כבר כשהסתכלתי עליה ידעתי שהיא הולכת להיגמר. כל לילה של ירח
מלא היא הייתה יושבת שם, על חולות שוממים, ובוכה את נשמתה.
החולות ספגו כמויות אדירות של בדידות, עד שהאדמה כבר לא עמדה
בכל כך הרבה צער.
הרוח שרה לה שירי נחמה ורקמה קשרים בשערה, והירח בכה קרני אור
שבורות, כשהיא הייתה זועקת לו שיחזיר את אחותה. ואז היא הייתה
נופלת על ברכיה, בזרועות מופשלים, וחותכת. טיפות דמה גיוונו את
האדמה, וגרגירי חול נדבקו לגלדי צערה.
אולי לא הייתי צריכה לדעת הכל, ואולי לא הייתי צריכה לבוא לחבק
אותה, אבל חיבקתי, ובעוד כפות ידיי גאולות בטיפות דם בודדות,
הבטחתי שגם אני יכולה להיות לה אחות.
והיא לחשה באומללות שאני לא אוכל, כי הדם שלה לא זורם בדם שלי,
ושוב הרכינה ראשה בדמעות.

הבוקר לא זרח בשבילה אף פעם, וכשהיא הייתה שולחת לי את המבט
שאומר שתכף היא פורצת בבכי מנופץ, הייתי נפרמת לאלפיי סיבים.
לא יכולתי לעמוד בעיניה השבריריות. איך שהיא הייתה מדממת אל
הצער, ובוכה על החולות, והשממה צרחה מכאבה.
לה כבר לא היה אכפת מהכל, ולי היה אכפת רק מהכלום. אז לקחתי את
משאלתה אלי - בכוח ובאומץ, ואחזתי סכין באוויר. ידי המונפת
השתקפה בלא-בירור במסך עיניה הדומעות. היא לא נבהלה, רק הנהנה
קלות בראשה כאות להסכמתה.
נעצתי את הסכין עמוק בבטנה הרועדת, ומיד לאחר מכן בבטני שלי,
ואז, בזרמי כוחות אחרונים, קרבתי עצמי אליה.
בעוד ששתינו שוכבות על חול אדום ורטוב, הרוח שרה לנו שירי
פרידה, הירח מביט מלמעלה ומנגב דמעות דם שניגרות מסדקי
נשמתינו, נגעתי בעיניה, ועצמתי לה אותן, וגם את שלי. חיבקתי
אותה חיבוק מגואל בצער זמני, שבעוד כמה שניות יהפוך לאושר אמת.

תיכף זה נגמר, נגמר לטובה, ובעוד שהאויר כולו מהול בדמעות
ובדם, ולכת הזמן מתערפל עם שניות קפואות ואחרונות של כאב-
לחשתי לה בחיוך "הנה, אני מקיימת הבטחות, הדם שלך זורם בדם
שלי". היא ענתה בקול שבור "אחות שלי".
ושתינו חיכינו בחיבוק נטול תחושה, ובעיניים עצומות, אל הנצח של
המחר.  


7.11.2003
מוקדש לאחת והיחידה