בסוף גרשת אותי. בבית הדין הרבני בתל אביב
בצהרי יום בחודש שבט

הרבה זמן לא רציתי להאמין שתהיה מסוגל
קיויתי שתתעשת, או מלאך משמים יפקח את עיניך.
אבל אתה היית נחוש.
כפי שהיית נחוש להתחתן איתי
כך היית נחוש לגרש אותי

איזו חויה משונה, לא דומה לכלום.
להתגרש בעל כרחך.
אני אפילו לא זוכרת אם עוד אהבתי אותך
אבל את עצמי בטח כן
וזה היה לחתוך משהו מתוך עצמי
וזה כאב

כשנפרדים בלי טקסים, הולכים איש לדרכו
נעלמים אל תוך האין.
כבר עברתי פרידות בחיי.
אבל פה. היינו נשואים. לעולם לא אבין זאת
באמת, עד הסוף
אבל היה פרק זמן בחיים של שנינו
שבו היינו אחד.
ואתה היית נחוש לגרש אותי
ולהחזיר אותנו להיות שניים

"הרי את מותרת לכל אדם"
אמרת וקולך נשנק.
לא הבנתי מדוע,
הרי רצית את זה

למה בכית, שאלתי אותך אחרי
בתימהון כנה
"אנחנו בני אדם" אמרת
וזה היה כל כך משונה
לשמוע ממך את זה

בני אדם, יושבי חשך וצלמוות
אסירי עוני וברזל

יוציאם מחשך וצלמוות,
ומוסרותיהם
ינתק