הנה המילים משתרעות לכל הרוחב.
המפה שלי מתמלאת בקשקושים.
משהו לוכד את תשומת-הלב,
מגלגל אותי למקום אחר.

הנה האובדן מטשטש את הגבולות,
הצער מתערבב בהתרפקות על הזיכרונות הטובים,
שיג ושיח מסביב,
גם חוברת השירה שהכנת עוברת מיד ליד.

הנה אני מנסה להציל את הצמחים באדניות,
להחזיר לך אהבה,
אולי למצוא סימנים, אולי להכין את הכל לשובך.
מנסה גם לחפש את משמעות חייך בספרו של אלבר קאמי.

מתי כבר תעלה במדרגות,
מרכיב משקפיים חכמות וכרס קטנה שהתחלת לטפח,
מתי שוב תחמיא לי על חולצה חדשה,
מתי שוב תניח את כף ידך החמימה על שלי.

מתי שוב תיתן לי במתנה ספר שירה, רומן או משהו אחר,
מתי תבוא שוב כדי שאוכל להגיד לך עוד כמה מילים
כי לא הספקתי, גדי. סליחה.