[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








איך עברתי בגבורה מבחן מסמר שיער-
סיפור דמיוני על החלצותו של אמנון ז'קונט ממצב קשה בשירות
השב''כ נכתב בסדנת כתיבה יוצרת בניהולו ב-22.1.2012

  הייתי במשימה לאומית שלא מדברים עליה. זה היה אחד הדברים
שנהגתי לעשות בימי הצעירים; חמום מוח כמו כל בן תשחורת, תאב
הרפתקאות, נכון לכל סכנת חיים או סיכון. מסוג הדברים
שהיום-בחיים לא הייתי עושה. אולי החכמתי, אולי הגעתי למסקנה
שהחיים הם חד-פעמיים וחבל לסכן אותם אפילו על דברים כמו
'מולדת' 'טובת הכלל', 'עם ישראל' ושאר מלים קלישאיות שהיום אני
מניד ראשי בספקנות כאשר אני רואה תרנגול צעיר עם בלורית
מתנפנפת ועיניים בורקות ורושפות אש קופץ לשים את כל חייו בכף
למענן, בלי לחשוב פעמיים, ואני אומר לו: הי חבוב, מה אתה רץ.
אין לך כבר מה לסכן ועבור מה לחיות שאתה מתנדב למבצעים מסוכנים
בלי להביט אחורה? אשה-כאמור בתנ''ך-כבר לקחת? ילד כבר הולדת?
הורים זקנים שיבכו על קברך, אין לך שתרחם עליהם? וראית כבר כל
שיש לראות בעולם הזה?
  אבל אז, כאמור, הייתי בן תשחורת ואץ לכל הרפתקה. וזו נקרתה
לי באחד הימים, במסגרת תפקידי במוסד.
  כן כן, הייתי אז במוסד. האמינו לי או לא-אני רואה שאתם
מנידים ראשכם בספקנות ומחייכים בחוסר אמון. על אף המראה הרופס
משהו שלי היום, הייתי אז בחור בנוי לתלפיות, אחרי שרות צבאי,
שש לקרב ולכל הרפתקה כמו ד'ארטניאן מ'שלושת המוסקטרים', זה מה
שהחלטתי לעשות. למעשה, החבר'ה מהמוסד  פ נ ו   א ל י , בתור
בוגר סיירת צנחנים קשוח ומאומן כיאות שהתקדם גם לדרגת קצין ,
בחור עם כישורים לכל הדעות, והציעו לי לחבור למוסד וכך לעבור
הרפתקאות עין לא ראתה ואוזן לא שמעה, להגיע למקומות שישראלי מן
השורה אפילו לא חולם להגיע אליהם, להכיר אולי יפהפיות אקזוטיות
בסין, הודו או סרי-לנקה וקמבודיה אם (וכאשר) יהיה צורך להגיע
באיזו משימה עלומה לאחת הארצות ההן, להציל אחת מהן, עטופה
צעיפי משי צבעוניים ולה עיניים שקדיות ומצועפות, ארוכות ריסים,
שתיפול לזרועותי עירומה למחצה, אחרי שאציל אותה מהזקן הסיני
השמן והמכוער שמחזיק בה בהרמונו על אף רצונה, ושתודה לי...טוב,
כאן לא צריך להסביר.
 או לפגוש אנשים שגמאו עולם, מיליונרים, פוליטיקאים, אנשי צבא
קשוחים מדרום אמריקה, בקיצור, דמיוני נשאני הרחק הרחק.
  מובן שעניתי בחיוב.
  לא אלאה אתכם בפרטים על האימונים בכלי נשק מכל המינים בהם
התאמנו, על מה שלמדנו בקורס המפרך והמעניין - לאחר שנשבענו
שבועת שמירת הסודיות בכל מחיר- : שפות, הרגלים, לבוש ומנהגים
בארצות שונות ומוזרות, בקיצור... אחרי גמר ההכנה נשלחתי לכמה
משימות בדרגת קושי פחותה יחסית אותן מילאתי בהצלחה וגם קיבלתי
צל''שים סודיים; -כמובן שהדברים הללו לא מפורסמים בציבור- וגם
שבחים מפי ראש המוסד עצמו, מה שגרם לי לעופף כמה ימים.
  מה שרציתי לספר לכם הוא על משימה פשוטה לכאורה, שהיה עלי
למלא באחד הימים: להעביר דואר דיפלומטי סודי ודחוף - הסכמים
סודיים ביותר, תכתובת חשובה שהיתה קשורה להסכמים בין מדינתנו
הקטנה ומדינה מזרחית שנסינו זמן רב ליצור אתה קשר, שהיה מאד
חשוב לישראל. ההתקשרות היתה אמורה להערך בארץ ניטראלית,
באירופה, שם לא אעורר חשד.
  המשימה היתה להעביר - צמוד אלי, בתיק האישי, הכבד למדי,- את
הדואר המיוחד הזה; לא להפרד ממנו לרגע בטיסה של 4-5 שעות. כל
זה בצורה דיסקרטית וחשאית  בלי למשוך אלי שום תשומת לב, כביכול
נוסע מן השורה שנוסע לחו''ל לרגל עסקיו.
התמקמתי במטוס, שמתי את התיק האישי המיוחד, אותו העברתי בלי
בעיות מיוחדות למעלה בין שאר תיקים, והתישבתי בכסא החיצוני ליד
המעבר. במושב האמצעי, לידי,  ישב כבר נוסע מבוגר ושמן למדי,
שפניו צהבהבות והשתעל וכחכח מדי פעם. הוא חייך אלי ואמר
כמתנצל, תוך שהוא פולט שיעול, מנפנף בביטול בידו האחת ומכסה
בידו השניה את פיו: אסטמה...
  חייכתי אליו בהבנה והתישבתי בנוחות.
  מהעבר השני של המעבר הצר למדי ישבה גברת זקנה, ממושקפת
ובעלת שמלה אפורה וכובע צהבהב שהחזיקה עם ארנקה על ברכיה.
העפתי בה מבט, חייכתי אליה בנימוס והיא השיבה חיוך, אחר כך
שקעה בקריאת ספר.
 סקרתי את העוברים ושבים במעבר שבחנו את מספרי המושבים;
מעלינו נפתחו ונסגרו מקומות האכסון לחפצים האישיים, ודייל אחד
ושתי דיילות עברו מפעם לפעם בבגדים מחוייטים, עם צעיף אדום
קשור לצוואר וחיוך חביב, מחייכים, מרגיעים ומציעים עזרה
לנוסעים המתקשים. שמתי עין במיוחד על אחת הדיילות-יפהפיה
שחרחורת זקופה ושחורת שיער, משוקדת עיניים, שנראתה כבת 25. גם
היא סקרה אותי בחטף וחייכה אלי במבט מאשר; -טוב, הייתי אז גבר
במיטב שנותי ואוני, נאה גבוה וחסון,.. אתם מחייכים. כן כן.
הייתי מה שנקרא גבר נאה ממש. לא היתה לי שום בעיה עם
בחורות...אח...טוב ...בקיצור, החלפנו מבטים ואני אמרתי לעצמי
שבהזדמנות הראשונה - יש נסיעה ארוכה, תהיה לי כבר הזדמנות
לתפוס שיחה איתה, ואולי עוד משהו... יש תאי שירותים... כמובן
בצמוד לתיק האישי. לא לשכוח אף פעם.
   סוף סוף נסגרו הדלתות, המטוס נסע במסלול הארוך ואחר כך
התרומם והמריא אל על. הכל עבר כראוי; הנוסעים מחאו כפיים
לטייס.
  הגישו לנו קפה וקרואסון.
  הנוסע לידי שם על פניו את העתון, שקע בכסאו והתנמנם. הכל
נראה משביע רצון. חשבתי שהמשימה הזו כנראה תעבור גם היא בלי
סיבוכים מיוחדים. התנמנמתי תוך פקיחת עין לכל זיע וניד.
התעוררתי. היה כבר 11 ומחצה.
  פתאום  שמתי לב ששכני מכחכח, משתעל קצת, ואחר כך היה שקט.
על פניו עדיין היה מונח העתון. הוא לא זז.
  חכיתי 5 דקות. לא כחכוח, אף הגה, ושום תזוזה. לא שמעתי שום
דבר;  העתון לא התרומם כמו קודם לנשימת האיש.
  בזהירות הרמתי את שולי העתון והצצתי.
  האיש היה מת. הוא היה שקוע מעט בכסאו, ופניו היו צהובות
אפורות.
  מוחי החל לעבוד בקדחתנות.
  מה אני עושה עכשיו?
  מה  א ת ם הייתם עושים ?
  ברור שאני לא קורא לדיילות. הדבר האחרון שאני צריך הוא
דיילות מסתובבות לידי, אנשים סקרנים, הקברניט, אולי רופא-כולם
לידי, זעקות שבר, צעקות, הסטריה, הגברת הזקנה שלידי בטח תצרח.
מהומה...
  מצד שני, האיש מת! מה עושים.
  במוחי רצו במקביל מליון מחשבות. ראשי קדח מרוב אפשרויות ואף
לא אחת היתה מתאימה.
  בינתיים, ליתר בטחון, כסיתי את פניו של האיש והיטבתי את
השמיכה שהיתה פרושה מעליו.
  פתאום צץ במוחי רעיון. הורדתי בטבעיות את התיק שלי מלמעלה,
סגרתי בעדינות את המכסה,
  חייכתי לגברת הזקנה שהתנמנמה ופקחה עיניים לסרוגין. היא
אחזה בספר ואמרה: אני כבר לא יכולה לישון מרעב. מחכה לארוחת
הצהריים. ואתה?
  אמרתי לה: אני הולך להחליף מילה במחלקה הראשונה עם חבר שלא
ראיתי כבר שנים ולמסור לו כמה ניירות. אם מביאים אוכל הגידי
להם שהשכן שלי ביקש לא להעיר אותו. ולי- אני לא רוצה לאכול.
כשרות, את מבינה?
  הזקנה החביבה חייכה אלי ואמרה. כן. או קי. אני אגיד להם.
  התקדמתי במעבר לכיוון המחלקה הראשונה.
במעבר היו הדיילות מסדרות כבר את ארוחת הצהריים בעגלה החמה.
ביקשתי שלא יעירו את שכני, ואמרתי שאני לא אוכל מטעמי כשרות.
האוכל במטוס לא מספיק כשר, לטעמי. כמובן שזו לא היתה האמת,
אבל...
  הסברתי להן בדיוק את מי  ל א  להעיר, והמשכתי קדימה. הדיילת
היפהפיה הביטה אלי בחיוך, אבל...היא תאלץ לחכות להזדמנות
אחרת...
  הייתי חייב, אבל חייב, לאלתר.
  במחלקה הראשונה הנוסעים נמנמו, ואני התישבתי בכסא ריק בסוף
המחלקה, כלומר ממש בכניסה מהאגף שלי לשלהם. היה שם מקום ריק
ושמיכה. התכסיתי מעל לראש -כל הזמן התיק בידי. הסתובבתי לעבר
החלון, שלא יראו את פני.
 הייתי רעב אבל לא היתה לי ברירה.
כשניסו להעירני לארוחת הצהריים,(כמובן  שלא באמת ישנתי!)
רטנתי וסילקתי את הדיילות בלי שראו את כל פני. כאילו אני שקוע
בשינה עמוקה ולא רוצה לאכול.
  היה לי מאד קשה אבל החזקתי מעמד.
  סוף סוף, אמרו הדיילות לכולם להתיישר במושב לקראת נחיתה.
אני שקעתי בכסאי. קיוויתי שלא יחפשו אותי.
  חשתי שהצוות זיהה כבר  שיש בעיות, אך כיוון שהיינו כבר
לקראת נחיתה הם לא עשו בלגן; הדבר האחרון שחברת תעופה זקוקה לו
היא גוויה, איש מת, בטיסה. הם יעשו הכל כדי שהנוסעים לא ידעו;
העיקר לא לעורר מהומה.
  זה פעל. נחתנו. יצאתי בשלום, וכאשר עזבתי את שדה התעופה,
בלי להביט אחורה, הייתי מתוח כמו קפיץ, אבל לא הראיתי כלום
כלפי חוץ. נוריתי כקליע תותח. אזני בערו מפחד שיקראו לי; זה לא
קרה.
  סוףדבר - המשימה שלי עברה בשלום.
  אגב, השיחות עם הנציג מהמדינה המוסלמית לא הצליחו. עד היום
אין לנו קשר עם המדינה ההיא...
  אחרי כן היו לי עוד משימות מוזרות, מסוכנות ומפתיעות, אבל
החוויה המצמררת ההיא לא חזרה מעולם.
  וזהו.
  אתם מחייכים. אומרים: הזקנצ'יק הזה כבר מדמיין...תמיד היה
לו דמיון עשיר. כן כן.
  אבל האמינו לי, הכל אמת לאמיתה. הכל קרה.
  טוב, אני צריך ללכת. האשה כבר קוראת לי לארוחת הערב...בבית,
אני אומר תמיד, האשה היא המפקדת.
בי!
סוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מבחינתי במה היא
רק עוד מקום
לעשות עליו
סטריפטיז סוער.



(נוי- נוי עדיין
לא מוכנה לסתום
ולהתלבש)


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/5/15 5:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
איילה מף

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה