[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
ילד הקיץ (חלק ד')

13. קלשון

"תורידי את הראש!" צרחתי, אבל לא הייתי צריך. אנדריאה צללה
למטה במושב שלה, כמוני. כמעט באותו רגע פגעה הירייה השנייה,
פוערת חור נקי בחלון אך לא מנפצת אותו.
הרכב זגזג בפראות על הכביש ואנדריאה ניסתה להשתלט על ההגה,
ופמפמה את הבלמים פעם - פעמיים - שלוש לפני שדרכה על דוושת
הבלם בכל הכוח. זה עזר, אבל האוטו של איזי לא היה מתוכנן לכאלה
תמרוני התחמקות, ולפני שהמהירות שלו אזלה הוא התהפך על הצד,
נגרר על הכביש עוד קצת עד שנעצר בעיקול של הכביש, ושם התהפך
באיטיות עם הגלגלים למעלה כמו חיה גדולה ועצלנית.

להיחלץ מרכב הפוך זה יותר קשה ממה שזה נראה, גם כשלא יורים
עליך. אנדריאה ניסתה להגיע לדלת שלה. היא הסתבכה עם חגורת
הבטיחות. נחלצתי מהמושב, ניסיתי לפתוח את הדלת שהייתה תקועה.
הנחתי את הרגל שלי על שמשת החלון ודחפתי בכוח, והחלון נעקר
ממקומו. זחלתי החוצה, מושך אחריי את אנדריאה.
"אל תקומי! תישארי למטה!" היא רצתה לרוץ הרחק מהרכב אבל עצרתי
אותה, ומשכתי אותה לשולי הכביש שם השתופפנו על החצץ.
פניתי לכיוון המכונית ההפוכה. שני גלגלים עוד הסתובבו באיטיות
באוויר. שלולית לא-גדולה של דלק הלכה ונקוותה על הכביש. לא
הרבה, אבל המשטח השמנוני החזיר את אור הירח.
"המכונית מסתירה אותנו. תתכונני לרוץ." אמרתי לה.
"לאן?"
"רואה את השיחים מעבר הכביש? תזכרי טוב טוב איפה הם, ואל תעזבי
את היד שלי."
"למה..."
הירייה הבאה נורתה מהגבעה, ניתזה מהכביש ולא הצליחה להצית את
השלולית. אבל הירייה שאחריה כן.
זה לקח בדיוק שבריר שנייה עד שהאש התלקחה, והכרחתי את עצמי
לעמוד במקום עוד שבריר עד ששארית הדלק שבמכונית תתפוס. ואז
זינקתי ומשכתי את אנדריאה אחריי לכיוון השיחים, בדיוק כשהפיצוץ
התרחש.
המכונית הייתה על בערך חצי מיכל. חוץ מזה חשדתי שאיזי השאיר
בתא המטען כמה פחיות של טרפנטין שנשארו מהסיוד. הוא עד היום
טוען שלא. אבל איך שלא יהיה, הפיצוץ היה קצר, רועם, זכוכיות
מתנפצות ומתכת שואגת בליווי הבזק גדול ומסנוור ואחריו - ענן
גדול של עשן שחור שהסתיר את הכביש מהגבעה.
אני ואנדריאה רצנו, חוצים תחת מחסה העשן את המטרים שהפרידו
בינינו לבין הסבך, וצללנו לחלקת השיחים הסבוכה למרגלות הגבעה.
רעם הפיצוץ שכך והעשן התפזר לאט לאט. שברי זכוכית וחתיכות מתכת
כיסו את הכביש. הבעירה המהירה כילתה את החמצן כנראה, והמכונית
לא עלתה באש, אלא רבצה באותו מקום, מפוחמת ושקטה מאוד.
"אני לא זה שהולך להסביר את זה לאיזי." לחשתי, ואנדריאה הורידה
לי חבטה נזעמת על היד.



לא היה לי מושג איפה אנחנו בדיוק, אבל עזרה לא עמדה להגיע.
הכביש המוזנח והצדדי התעקל בין הגבעות, וכדי לברוח משם ברגל
היו שתי אפשרויות - או לרוץ הלאה על הכביש, או לחצות את השדה
הפתוח שמעבר לכביש. בשני המקרים זה היה מטווח ברווזים, כך
שבעצם לא היו אפשרויות.
הוא חיכה לנו כאן. אולי הוא עקב אחרינו, עקף אותנו בנקודה
מסויימת והרים את המארב הזה במהירות הבזק, או שאולי הוא ידע
שנהיה חייבים לעבור בנקודה הזאת בדרך למנחת - איך שלא יהיה,
הוא הכניס אותנו ליופי של מארב.
אנדריאה ביטאה ללא קול: איפה הוא?
סימנתי בתנועה מינימלית, כדי לא להזיז את השיחים. בשני-שליש
גובה של הגבעה, מעלינו, היתה שורה של בולדרים. משם אפשר היה
לשלוט על קטע הכביש שאחרי העיקול שבו רבצה המכונית. שם הוא
יתמקם. קו הראייה לא היה מושלם, בגלל העצים שעל מדרון הגבעה.
סקרתי את השטח ושמתי לב לעוד משהו. מעמדת הבולדרים, הצלף לא
יכול היה לשגר את היריות הראשונות, אלה שהכניעו את המכונית.
מכאן שהוא התמקם קודם על הצד הדרומי של הגבעה, ואחרי שהרכב
המשיך לנסוע ועבר את העיקול, הוא שיפר לעמדה הזאת.
זו הסיבה שהוא לא ירה עלינו כשהסתבכנו עם הדלת בתוך המכונית.
הוא היה בתנועה. הוא זז מהעמדה הראשונה לשנייה, וכשהגיע זיהה
את שלולית הדלק ומיהר לפוצץ את הרכב מבלי לחכות לזיהוי ודאי.
למה הוא לא חיכה לזיהוי? הוא ממהר. השעון מתקתק בשבילנו, אבל
כנראה שגם בשבילו.
הוא לא ראה אותנו נחלצים מהרכב. הוא לא ראה אותנו רצים לשיחים
- לא עם הפיצוץ, העשן והעצים שהסתירו לו. הוא לא יודע איפה
אנחנו. ומכיוון שהוא קצר בזמן, הוא יזוז כדי למצוא אותנו.
הגיתי לאנדריאה: תישארי כאן. היא הנהנה. עזבתי את השיח בלי
להשמיע רחש והתחלתי להתקדם לאט לאט במעלה המדרון.



הוא התגנב מאחורי מחסה הבולדרים, הקיף את פסגת הגבעה והתמקם
במדרון הצפוני שלה. משם הוא ניסה לתצפת על הכביש דרך הכוונת
הטלסקופית שעל רובה הצלפים שלו. אבל כמה עצי ברוש שניצבו בשורה
הסתירו לו. מדי פעם הוא הסתובב בחזרה לעבר הנקודה שבה רבץ הרכב
השרוף וחיכה לתנועה.

הוא לבש בגדים ירוקים-כהים, שנראו חמים מדי למזג האוויר שלנו.
אמריקאי, לפי הבגדים. איש צבא לשעבר לפי תספורת המארינס שלו -
החבר'ה האלה חושבים שכל עוד אתה מכסח את השיער בצדדים ומושך
אותו לכיוון השמיים, כנראה שאתה שווה משהו בתור לוחם. השיער
הספציפי הזה היה מאפיר.

המטרה שלו הייתה הרכב - להגיע אליו ולבדוק אם יש גופות, ואם לא
אז עקבות. הוא עשה את דרכו בעיקוף רחב והתקדם בזהירות, בשקט,
בודק טוב את השטח שלפניו.

חיכיתי לו ליד צביר צפוף של עצי ברוש. הוא בחר את הנתיב שלו
פחות או יותר כמו שהערכתי, וכשהבחנתי בו בפעם הראשונה הוא
התקדם בהליכה שפופה, אטית ושקטה, לכיוון החורשה הקטנה. להקיף
אותה היה לוקח אותו בסיבוב גדול מדי ולתוך שטח חשוף יחסית
ונצפה מהכביש; להיכנס בין העצים היה מכניס אותו לסבך של ענפים
ועלים שבו הוא לא יוכל להשתמש ברובה הצלפים שלו. ההיגיון משך
לכיוון האופציה השנייה, וזה מה שהוא עשה: הצמיד את רובה הצלפים
לגב שלו, הידק את רצועת הנשק, ושלף מהחגורה שלו סכין-ציד
מטיפוס טאנטו בערך בגודל של סוליית הנעל שלי. הוא החזיק את
הסכין צמוד למותן כשהשתופף בין הצמחייה.
הוא המשיך להתקדם, ועבר פחות משני מטרים מהעמדה שלי. לא קלט
אותי. כשהוא התקרב לאמצע החורשה הקטנה התרוממתי ודרכתי את
האקדח.
הוא היה טוב. הוא זז לפני שהספקתי ללחוץ על ההדק. במקום
להסתובב ולשסף עם הסכין הוא פשוט שמט אותו ופתח בריצה קדימה,
מזגזג בין העצים וחולף ביניהם במהירות שלא תיאמן. יריתי
פעמיים, והוא זיגזג והשתופף ותוך שנייה כבר פתח בינינו פער,
ושתי היריות פגעו בעצים. רצתי בעקבותיו.
הוא היה מהיר. אצן למרחקים קצרים ברמה אולימפית. המרחק בינינו
הלך וגדל, וכשהוא הגיח מתוך הסבך אל כר דשא הפתוח שלמרגלות
הגבעה כבר הפרידו בינינו עשרים מטרים, אולי יותר. הוא הרים יד
לשחרר את הרצועה של הנשק תוך כדי ריצה, וכשהגיע לאמצע הדשא הוא
הסתובב אליי בבת אחת; הוא לא ניסה לשחרר ירייה מדויקת מהמותן,
אלא הצמיד את הרובה לכתפו ולקח את שבריר השנייה הנחוץ לכוון
כמו שצריך. המהירות הייתה לצידי, כי בזמן שלקח לו לכוון יכולתי
לנקב אותו שלוש פעמים, אבל הדיוק לא, כי לי היה אקדח בקוטר
עשרה מילימטר ולא רובה צלפים, ובשביל לפגוע בו משלושים המטרים
שבינינו הייתי צריך לקחת שבריר שנייה משלי ולכוון.
הירייה נשמעה. לא ההדהוד הכבד של רובה צלפים בריחי, אלא הנפץ
הצעקני, של אקדח. שתי יריות מהירות שנשמעו כמו אחת.
עננה קטנה של אבק התרוממה מצד גופו של הצלף. הוא כשל הצידה,
קנה הרובה צנח למטה. אנדריאה המשיכה להתקדם אליו, ידה מושטת
לפנים עם האקדח הקטן. עוד שתי יריות, והוא קרס בפישוט איברים
על העשב.
הבטתי בה כשהתקרבה אל הגוף הדומם הסרוח על האדמה. היא נעצרה
לידו, הרימה את האקדח וירתה בו ישר בין העיניים.
"שמעתי את היריות." היא הסבירה לי מבלי להסיט את מבטה.
ואז כיוונה שוב ורוקנה עליו את שאר המחסנית.



14. "...לשני אנשים."

בכיס של המתנקש מצאתי מפתחות ללנדרובר. מצאנו אותו חונה מעבר
לגבעה, ועשינו את דרכנו בחזרה אל הכביש וצפונה אל היעד שלנו.
הפעם אני נהגתי, כשאנדריאה מודיעה לי מדי פעם לפנות שמאלה או
ימינה.
הדלקתי סיגריה והצעתי לה אחת. היא סימנה לי בשקט שלא. חיכיתי
בסבלנות עד שהיא נשברה ולקחה אותה.
דורבן חצה בריצה את הכביש ואני סטיתי בפראות כדי לעקוף אותו.
"מה קרה?" שאלה אנדריאה.
"אני לא רגיל לנהוג, אמרתי לך."
"ברי, אתה נוהג כמו אישה."
"אה באמת?" ולא הוספתי. היא חיכתה כמה שניות עד שאמרה, "עכשיו
אתה אמור להגיד 'ואת יורה כמו גבר'."
"כן, זה באמת היה יופי של ירי שמה. למה לא חיכית בשיחים כמו
שאמרתי לך?"
"שמעתי את היריות. ואז ראיתי אותו רץ ואתה אחריו. ואז הוא עמד
לירות בך."
"הוא לא היה מספיק. הייתי יורה בו קודם. את יודעת את זה."
"בסדר."
"את יודעת מה, אולי את רוצה לנהוג?"
"לא, זה בסדר."
"לא? יודעת למה את לא רוצה לנהוג?"
"ברי..."
"כי לפני שעה רוקנת מחסנית של תשע מילימטר על בנאדם ששכב על
האדמה, זה למה."
"כן." היא אמרה באיטיות, מביטה ישירות אליי. "יריתי ואחר כך
וידאתי הריגה ברוצח שכיר, שהרג בן-אדם שהיה לא רק מקור שלי אלא
גם אדם ערכי, בעל-משפחה, שחיבבתי מאוד. ואחר כך ניסה להרוג
אותי, ביחד עם עוד מישהו שיקר לי מאוד."
עמדתי להגיד משהו לעניין זה, והיא זרקה: "ולפני שאתה ממשיך,
בבקשה תזכור שאני זאת שכתבה את התחקיר שלא שוחרר לעיתונות, על
הפעולה שלך של חילוץ בתו של אלוף בצה"ל מהבית של הפדופיל שחטף
אותה. כמה מחסניות בדיוק היית צריך להחליף שמה?"

פתאום נשמע צפצוף קצר שקטע את הדיון. ממילא לא עמדתי לענות.
מכשיר קטן ליד תיבת ההילוכים התחיל לצפצף ולהאיר.
"מה זה?"
אנדריאה בדקה את המכשיר. "זה אמצעי תקשורת חסום. בשביל שהלקוח
יוכל לשמור על קשר עם המבצע. החבר שלנו קיבל הודעה. הם שואלים
אותו אם הוא טיפל בעניינים."
"אפשר לאתר את המכשיר הזה?"
"גם אלוהים לא יכול לאתר את זה."
"עדיף לא לענות."
היא הסתכלה בשעון שלה. "אנחנו נאחר. רוב הסיכויים שכשנגיע אף
אחד כבר לא יהיה שם. אנחנו יכולים לנסות לקנות קצת זמן."
"רוב הסיכויים שהם מצפים לאיזושהי מילת קוד. אם תגידי להם מילה
לא נכונה הם ידעו שאנחנו בדרך לשם. את רוצה לקחת את הצ'אנס
הזה?"
"ברי, יש לך מושג מה יקרה אם האמריקאים יעזבו את הארץ עם
התוכניות של קשת יהונתן?"
"בסדר. אל תהיי ורבאלית מדי."
היא התעסקה קצת עם המכשיר והניחה אותו בחזרה במקומו. "כתבתי
להם שבוצע, אבל שהסתבך, ושימתינו לו."
נסענו עוד קצת עד שהיא פקדה: "תעצור כאן."
עצרתי וירדתי לשולי הכביש. האוויר היה צלול וקריר. כביש צדדי
סוג ב' התפצל ימינה והתפתל בין הגבעות ושלט חבוט לפניו הצהיר
בעברית, אנגלית וערבית: המנחת האזרחי ע"ש ג'ורג' פ. ברלינג.
אנדריאה יצאה מהלנדרובר, ואני יצאתי אחריה. יבחושים למיניהם
עברו בין פנסי המכונית.
היא ניגשה אליי ותפסה אותי בחיבוק. חיבקתי אותה בחזרה.
"אתה לא יודע באיזה מקום הייתי כל הזמן הזה." היא אמרה, לא
משאירה סנטימטר של מרווח בינינו. "אתה לא יודע. אין לך איך
לדעת."
"למה עזבת, אנדריאה? הכול היה כל-כך טוב. הכול יכול היה להישאר
טוב."
"תמשיך להגיד לעצמך את זה. אבל זה לא נכון ואתה יודע את זה. זה
היה... איך אומרים 'פאסאד' בעברית?"
"אין לזה מילה." אמרתי.
"חזות. חלון ראווה נקי, מבריק, שמאחוריו יש סחורה פגומה. העמדת
פנים."
"אז מה? למי אכפת שבמחסן קבורה סחורה שאף אחד לעולם לא ישתמש
בה? אני יכולתי להמשיך להעמיד פנים עד הסוף ולא לדעת שזאת לא
המציאות."
היא הניחה משהו ביד שלי. תמונה, עטופה בלמינציה של פלסטיק
שקוף. יום החתונה. אנדריאה באמצע, בשמלת הכלה שלה, והתלתלים
הקיציים. איזי מצד אחד ואני מצד שני. אני במדים.
"אתה יודע שהייתי, כל הזמן הזה, נשואה לשני אנשים." היא אמרה.
"אני יודע." אמרתי, והתנתקנו ופנינו בחזרה אל הלנדרובר למרות
ששנינו היינו מעדיפים להישאר שם, בצומת באמצע שום-מקום באמצע
הלילה.
"אני יודע. שלושתנו יודעים."



15. תוכנית ב'

"תכבי את האורות. תעצרי פה."
אנדריאה עצרה את הלנדרובר כשהמנחת היה כמה מאות מטרים לפנינו.
המקום היה רמה שטוחה, בלי שום בליטות קרקע, כמו שצריך להיות
כשמטוסים צריכים לנחות ולהמריא. המתחם עצמו היה מוקף בגדר-תיל,
בלי תיל דוקרני מעליה. השער היה נעול עם שרשרת.
לקחתי את רובה הצלפים. טיפסתי לגג הלנדרובר, נשכבתי שם והשקפתי
דרך הטלסקופ.

ליד סככת המטוסים חנתה מכונית. ג'וש נשען על מכסה המנוע. בקצה
מסלול ההמראה עמד מטוס קל - מכאן זה נראה כמו פילאטוס פי.סי-6
פורטר. בתא הטייס נמנם מישהו מתחת כובע בייסבול שכיסה את
העיניים. ליד המטוס עמדו שני אנשים בבגדים אזרחיים ודיברו
ביניהם. אדם שלישי הסתובב הלוך-חזור, מחזיק בידו משהו גדול
מכדי להיות אקדח, כנראה תת-מקלע. אינגרם או מאק-9.

"מה עם הילד, ברי?" שאלה אנדריאה. "הילד הוא הכול!"
"נדמה לי שראיתי משהו זז במכונית. כנראה שהוא ישן שם." ירדתי
מהגג.
"ממשיכים?" היא שאלה.
"כן. תשכבי במושב האחורי מתחת השמיכה הזאת. הם מצפים לבנאדם
אחד, הקלשון. אם הם לא יודעים איך הוא נראה זה ייתן לנו כמה
שניות להיכנס, לחטוף את מה שצריך ולצאת."
"ואם הם כן?"
"תוכנית ב'." מסרתי לה את רובה הצלפים. הראיתי לה איך לירות
ואיך לדרוך: "אם אין לך אף אחד אחר על הכוונת, תתקעי כדור
במטוס. תעשי חור בזנב או בכנף שלו. לפחות נמנע מהם להמריא.
אוקיי? בואי נזוז." התיישבתי מאחורי ההגה. אנדריאה נשכבה במושב
האחורי, הסתירה את עצמה בשמיכה ישנה שהתגלגלה שם. התחלנו
לנסוע.

התקרבתי לשער התיל. הבחור עם התת-מקלע - עכשיו יכולתי לראות
שזה מאק-9 - התקרב לשער, הביט בי קצת ואז הנמיך את הנשק לכיוון
הקרקע והתחיל לפתוח את השרשרת.
"בינתיים הכול בסדר." מלמלתי בשקט לתוך היד שלי. אנדריאה לא
ענתה.
האמריקאי עם המאק-9 פתח את השער וסימן לי בידו לנסוע קדימה.
כשנסעתי לידו החזקתי את האקדח שלי צמוד לרגל, מוכן להתחיל
לירות בשנייה שהוא יעשה תנועה לא נכונה, אבל הוא לא עשה. הוא
סגר את השער אחריי ונעל את השרשרת.
עצרתי את הלנדרובר. שני האמריקאים התקדמו לכיווני, השלישי נשאר
ליד השער ומביט החוצה. ג'וש נשאר לעמוד ליד המכונית. כשהוא
יראה אותי הוא יזהה אותי, ואז הכול יתחיל להתגלגל, אבל בינתיים
הוא נשאר איפה שעמד ולא התקרב.
יצאתי מהלנדרובר. שני האמריקאים נעצרו במרחק של כמה מטרים
ממני. לא מצא חן בעיניי איך שהם הסתכלו עליי. ואז אחד מהם
חייך.
"לא ידעו לספר לי עליך הרבה." הוא אמר. "אבל מישהו שכן יודע,
אמר לי שאתה טוב."
"אם לא הייתי טוב לא הייתי פה." דיברתי בקול נמוך והשתמשתי
במבטא ניו-אינגלנד הכי טוב שלי. זה יצא כמו חיקוי מוצלח-חלקית
של ג'ון פ. קנדי.
"נכון." הוא אמר. "אני מיסטר לוק. זה מיסטר קי."
"אני מעדיף לא לדעת, אפילו אם זה שם-בולשיט". אמרתי. "תקרא לזה
אתיקה מקצועית."
"ואני מעדיף לא לתת למישהו לחלוף מהעולם בלי לתת לו שם קודם."
אמר מיסטר לוק. "תקרא לזה אמונות תפלות."
הסתובבתי במהירות וראיתי את השלישי מכוון אליי את המאק-9
מאחור.
"זה מיסטר מייהאם." אמר מיסטר לוק.
"שתי הידיים על הראש. אצבעות משולבות. ואם אתה זז אתה מת." אמר
מיסטר קי. עשיתי מה שהוא אמר. צרור אחד מהמאק-9 הזה היה חוצה
אותי לשניים. מיסטר קי ניגש אליי, חיפש בזריזות ולקח את
הברן-טן. הוא המשיך לחפש ומצא את האף.אן של גריזלי בכיס הז'קט
שלי, ולקח גם אותו, מרוצה מעצמו. הוא השליך את האף.אן הצידה
ואת הברן-טן השאיר לעצמו, מסובב אותו בידו ובוחן אותו.
ג'וש התקרב אליי. "אתה." הוא אמר, ונראה עייף מאוד. "היית צריך
להביא את הכלבים. חשבת שאתה מתעסק עם מטומטמים?"
ההימור לא הצליח. ההודעה ששלחנו לא הייתה נכונה. ופשוט ככה,
הכול התחרבש.

ג'וש פנה לעבר מיסטר לוק שכנראה היה האחראי פה, ועבר לדבר
באנגלית: "מרוצה? עכשיו בוא נסיים עם זה. תראה לי את הכסף."
"ג'וש, כדאי שתעצור פה לפני שבאמת לא תהיה דרך חזרה." אמרתי
לו.
"תגיד לו שיפסיק לדבר, קומנדר גרין." אמר מיסטר לוק. "אנחנו לא
יורים בו כאן ועכשיו רק כדי למנוע ממך סיבוכים מיותרים. ובהקשר
זה, אני עדיין לא מרוצה. איפה דירדרה?"
משכתי בכתפיים. "מן הסתם היא כבר בחזרה בארצות הברית בשלב
הזה."
"בולשיט." אמר מיסטר קי. הוא החזיק בידו את הברן-טן שלי, בוחן
אותו מכל הכיוונים כאילו הוא מעריך שווי של יצירת אמנות - מה
שהיה די נכון. "אני מכיר אותה. היא לא מסוגלת להתרחק מדברים
כאלה."
"אז מה נראה לך? שהיא מתחבאת פה במושב האחורי? בוא תסתכל אם בא
לך." אמרתי בקול קצת יותר רם, וקיוויתי שאנדריאה לא תתקע את
הכדור הראשון בי.
מיסטר לוק הורה למיסטר מייהאם, שעמד מאחורי: "תירה לו בברך,
ואז נשאל שוב. תחליט אתה איזו."
"אוקיי, אוקיי. חכה." אמרתי והשתדלתי להישמע קצת יותר רגוע.
"דירדרה בדרך לפה, עם שירותי הביטחון הישראליים. עורכת הדין
דפקה אותך, קומנדר גרין."
ג'וש הסתכל עליי. "הוא מבלף." הוא אמר. "אין לה שום דבר שהיא
יכולה להשתמש בו. לא בלי לקבור את עצמה."
"יש לה העדפה ערכית לשבת בכלא קצת זמן בתור עורכת-דין
קומבינטורית, במקום לשבת הרבה זמן בתור בוגדת."
ג'וש פנה לעבר מיסטר לוק: "הגיע הזמן לסיים עם זה. דירדרה היא
בעיה שלכם, ותטפלו בה בעצמכם. אני מילאתי את הצד שלי בעסקה,
וזה לא היה קל, ועכשיו אני רוצה לראות את הכסף."
מיסטר לוק עמד בפנים חתומות, ולבסוף הסתובב והלך למטוס, בעוד
שני החברים שלו משאירים אותי בין הכוונות שלהם. אחרי שתי דקות
מתוחות הוא חזר עם תיק ספורט. הוא הניח את התיק על האדמה בינו
לבין ג'וש ופתח את הרוכסן. ג'וש התקרב. לא יכולתי לראות את
תכולת התיק אבל לא התקשיתי לנחש.
"אוקיי." אמר ג'וש אחרי ספירה זריזה. "זה במכונית." הוא הסתובב
והלך לכיוון המכונית.
הוא ניגש לדלת האחורית של המכונית הקטנה, ופתח אותה. דמות קטנה
התרוממה לישיבה אחרי כמה טלטולים. אלן סאמר. ג'וש משך את הילד
הישנוני מהמכונית.
"מישהו מתקרב." אמר פתאום מיסטר מייהאם.
מיסטר לוק הרים את הראש. "מה?"
"אני שומע רכב."
מיסטר קי המשיך להשתעשע עם האקדח שלי ואמר: "זה נדמה לך. אנחנו
בקצה העולם, אף אחד לא מסתובב כאן."
"רגע אחד." אמר מיסטר מייהאם. הוא הביט מחוץ לשער, מאמץ את
עיניו. ואז הסתכל בחשד בלנדרובר. התקרב אליו. מיסטר לוק התקרב
קצת ונעמד מאחוריו. מיסטר מייהאם הרים קצת את קנה המאק-9 וניסה
להציץ בחלון.
בום.
ירייה של רובה בריחי בקליבר שבע-שישים-ושתיים. מטווח אפס.
החלונות של הלנדרובר התנפצו, חוץ מאחד. השמשה הזדעזעה. הראש של
מיסטר מייהאם התפצח, פשוטו כמשמעו. מיסטר לוק, שעמד מאחוריו,
התכסה ברסס אדום-כהה. הוא תפס את הפנים בשתי הידיים וכשל
לאחור.
מיסטר קי, מחזיק את האקדח שלי ברפיון ביד שמאל, מצמץ בבהלה
והתחיל לזוז. אני חושב שהוא ניסה להעביר את האקדח ליד ימין,
והסתבך עם זה. משכתי את הברטה  סאב הקטן של אנדריאה ממקום
המחבוא בשקע הגב שלי (אף פעם לא השתגעתי על נרתיקי קרסול)
ויריתי בו פעמיים.  
ידעתי שהם לא ימשיכו לחפש אחרי שימצאו את האף-אן. מי שלא מבין
בזה, לא יטרח לחפש כלי נשק שלישי אחרי שהוא מוצא שניים.

באותו רגע נשמע רעש כשהמכונית, שמיסטר מייהאם שמע לפני שאיבד
את הראש, האיצה לכיוון השער, התנגשה בו ופרצה אותו לרווחה.
המכונית דהרה פנימה ונעצרה בחריקת בלמים נוראית ממש לידי.
הסתובבתי, כיוונתי אבל לא יריתי. הבחור שמאחורי ההגה לבש מדים
של סרן בחיל האוויר. את זה שישב לידו זיהיתי, ושמעתי אותו צועק
את השם שלי. זה היה איזי.
כשגל זינקה מהמושב האחורי ורצה אליי, כבר לא ממש ידעתי מה
לחשוב, חוץ מזה שאולי מיסטר מייהאם הספיק לירות בי לפני שחלף
מן העולם, וזאת מין חוויה שלאחר המוות.

מיסטר לוק שעט בריצה עיוורת לכיוון המטוס, מזגזג, מנסה לנגב את
פניו תוך כדי ריצה. התכופפתי להרים את הברן-טן מהקרקע, ליד
גופו התמה של מיסטר קי. שמעתי מישהו צורח ברקע, צרחה אחת ארוכה
ונוראית. הטייס, שרק לפני כמה שניות נמנם, התרוצץ בתא הטייס
בפאניקה והתחיל להניע את המטוס.

אנדריאה, מתגלגלת מהלנדרובר וכורעת בעפר בשלולית שהייתה קודם
ראשו של מיסטר מייהאם, כיוונה את רובה הצלפים וירתה בפעם
השנייה, בדיוק כשגם אני לחצתי עד ההדק של הברן-טן. מיסטר לוק
פשוט השתטח מלוא קומתו, פנים למטה, במקום שבו היה. הוא המשיך
לזוז, קם, התקדם עוד קצת על ארבעותיו, השתטח שוב ולא זז יותר.


אנדריאה משכה את הבריח, כיוונה את הרובה לעבר המטוס וסימנה
לטייס בתנועה מינימלית של הקנה. הוא הפסיק להתעסק עם המכשירים
של המטוס, פתח את הדלת ויצא החוצה בידיים מורמות.
כל זה לקח שמונה או תשע שניות.

"תחזיקי אותו." אמרתי לאנדריאה ופניתי לכיוון הצרחה הנוראית
שהדהדה ברקע.
ג'וש עמד ליד המכונית שלו, מחזיק לפניו את אלן ביד אחת. ביד
השנייה היה אקדח. אלן צרח. הוא עמד שם, מגיע בערך עד הפופיק של
ג'וש, שתי ידיו שורטות את הזרוע של ג'וש שהחזיקה אותו במקום,
עיניים עצומות, וצרח בכל כוח ריאותיו.
הסרן שהגיע עם איזי וגל עמד מול ג'וש, מכוון אליו אקדח בשתי
הידיים. "סגן אלוף גרין!" הוא קרא בקול רם. הוא היה קר ושקול.
"תתרחקו ממני! אל תעשה עוד צעד, שמעת אותי?" ג'וש החזיק את
האקדח מבלי לכוון אותו, וגרר את אלן לכיוון המטוס.
"סגן אלוף גרין, אתה עצור בחשד של העברת מידע מסווג לגורמים
עוינים, תעצור איפה שאתה ותניח את הנשק!" צעק הקצין.
"שאף אחד לא יתקרב!" ג'וש הגיע אל תיק הספורט המלא בכסף. הוא
השתופף מאחורי אלן. "אתה!" הוא צעק לטייס באנגלית. "בוא הנה.
תרים את התיק הזה."
הטייס טלטל את ראשו לצדדים. "כל מה שאמרו לי זה להיכנס ולצאת
מהמרחב האווירי בלי שיגלו אותנו! אני לא קשור אליהם!" הוא קרא
לעבר אנדריאה באנגלית. "אני לא קשור לאנשים האלה. הם שילמו
טוב, אבל לא מספיק טוב בשביל כל זה. אל תירו בי, אוקיי?"
"לעזאזל איתך, גרין, אתה לא מבין שזה נגמר?" אמרתי לו. השתדלתי
להישמע קר ורגוע כמו הקצין. כולנו הקפנו את ג'וש. "תניח את
האקדח ותעזוב את הילד."
ג'וש הקריב יותר מדי כדי להגיע לנקודה הזאת. התנועה קדימה
הייתה כל מה שנשאר לו. אני לא חושב שהוא האמין ברצינות שיוכל
לחלץ את עצמו ביריות, אבל גם ניסיון התאבדות לא נראה לי סביר.
כך או כך, כשהיד עם האקדח נעה הקצין ירה פעם אחת. ירייה
מצוינת, ממש מתחת למרפק, ששיתקה את היד של ג'וש - כנראה לתמיד.

האקדח נפל לקרקע, חסר תועלת. אלן השתחרר ורץ קדימה, עדיין
צורח. סגן אלוף גרין קרס לאדמה, מתפתל.  

הסתכלתי על אלן. המניאק הקטן רץ ישר לידיים של גל, נצמד אליה
ותקע את הפנים שלו בחולצה שלה, ורק אז הפסיק לצרוח. גל חיבקה
אותו, שולחת אליי מבט של מה-לעשות.
הקצין ואני ניגשנו אל ג'וש. "ברי לוין." הוא יותר אמר מאשר
שאל, בזמן שתפס את הידיים של ג'וש מאחורי גבו.
"זה אני."
"בחיי שאתה טיפוס שקשה לעקוב אחריו." הוא הקים את ג'וש והביט
על השאר. אלן לא הראה שום כוונה להתנתק מגל. איזי ואנדריאה היו
בערך באותו מצב.
"כולם נורא עסוקים פה. בא לך לעזור לי? אני רוצה לעצור את
הטייס הזה, ואחר כך שמעתי שאולי מצאת משהו שחסר לנו."



16. חבוי לעין כל

התחלתי לחשוד שהקצין הזה הוא לא שוטר צבאי רגיל. אחרי שהוא
סיים לחבוש את היד של ג'וש במומחיות הוא הוציא מתא המטען שלו
ערכת עזרה ראשונה לא-סטנדרטית, הזריק משהו לזרוע הבריאה של
ג'וש, וגלגל אותו קשור ומעולף לתוך תא המטען.
"הצוות שלי יגיע לפה רק בבוקר. הם עדיין מעבדים את עורכת-הדין
ואת שלושת החיילים המשוחררים שלכם." הוא אמר. "צריך לוודא
שהעניינים לא יצאו משליטה. זה לא מוצא חן בעיניי יותר משזה
מוצא חן בעיניך אבל כל העניין הזה צריך להישאר עמוק עמוק מתחת
לאדמה. מצטער אבל ככה זה עובד."
"אין לי התנגדות." אמרתי והחוויתי לעבר שלושת הגופות שנשארו כל
אחת איפה שנפלה.

הם כבר השלימו עם העובדה שהעניין התחמק להם מהידיים, הסביר לי
הקצין, ולא שאלתי מי זה 'הם' מאותה סיבה שלא שאלתי איך קוראים
לו: כי הוא לא היה אומר לי. הקבצים הדיגיטליים עם התכניות של
קשת יהונתן היו קיימים במספר עותקים מצומצם ומוגדר מראש, עם
מידור, בלתי ניתנים להעתקה. אבל מישהו עשה שגיאה במספור של
העותקים. אז קשה היה להוכיח שבאמת נעלם עותק אחד מהכספת במדור
חימוש מסק"ר, ולא מדובר בסתם טעות במסמכים. וגם אחר כך,
כשהעקבות הובילו לטייסת של ג'וש והם חיפשו וחקרו והפכו כל אבן
- לא מצאו דבר.
"תחושת בטן." הוא אמר. "הפרופיל של סא"ל יהושע גרין התאים לזה
כמו כפפה. מצטיין באדמיניסטרציה, די טוב בחתירה ליעדים, סביר
בתור טייס, כישלון במנהיגות, קטסטרופה בתור יצור חברתי, ויותר
מדי פעמים ראה איך עוקפים אותו בסיבוב אנשים פחות מוכשרים בגלל
פוליטיקה. לפני עשר שנים הוא היה קצין טוב. עכשיו זמנו עבר.
"אבל כאמור, החקירה לא מתקדמת לשום מקום וסוגרים אותנו."
"עד ש...?" שאלתי. הוא נתן לי מבט נמוך.
"האמת שזה סיפור די מוזר. קיוויתי שתוכל להאיר את עיני פה.
מוקדם יותר היום, קצין אחד מגיע מהקריה לבסיס מרוחק מאוד מאוד.
מגיע לשם בטיסה ישירה מהקריה, כן? במסוק. והוא מתרוצץ שם,
מקפיץ את כל הבסיס על הרגליים, ומחפש חייל שיצר איתו קשר לגבי
משהו סודי ביותר ובסוף הוא מסכים להגיד שזה פרויקט
אתה-יודע-איזה. הוא אפילו לא יודע איך קוראים לחייל האלמוני
הזה.

"בכל אופן. כשהתעלומה הזאת מגיעה אליי, הבנתי שזה עכשיו או אף
פעם, והחלטתי להפר כמה נהלים ולהגיע למשרד של עורכת דין אתי
עמיר, שמהרגע הראשון בוחשת בכל העניין. מצאתי אותה שם במצב לא
רחוק מזה של הילד פה. נראה שהיא הייתה אמורה לקבל הודעה משלושה
חבר'ה שהיא שלחה לטפל במשהו בפאב מסוים, וכשההודעה הזאת לא
הגיעה היא הבינה שהעניינים במסלול ישיר כלפי מטה. ממנה הבנתי
שכדאי מאוד להגיע למנחת ג'ורג' ברלינג וכמה שיותר מהר, אבל
קודם רציתי לקפוץ לפאב ההוא ולוודא שאנחנו לא משאירים נתיב של
גופות."
"טוב עשית."
"כן. שם שני החבר'ה האלה לא היו מוכנים לתת לי לעזוב בלי לבוא
איתי." הוא החווה לעבר גל, שעדיין לא הצליחה להפריד את אלן
מהחזית שלה, ולגבי איזי, שניהל שיחה צפופה מאוד עם אנדריאה ליד
המטוס.

"הילד הזה מסומם." אמרה גל. היא הרימה בעדינות את העפעפיים של
אלן, בחנה את האישונים. "הוא בטח נתן לו משהו לפני שהביא אותו
לכאן."
"איך הוא?" שאל הקצין.
"בינתיים הוא צריך לישון, והרבה. הוא לא מראה סימנים של הלם,
אבל הוא סובל מתשישות, לחץ נפשי, ואלוהים יודע איזו תרופה דחפו
לו."
גל הרחיקה ממנה את אלן בעדינות והשכיבה אותו על שמיכה שהקצין
פרש על הקרקע. ואז ניגשה אליי ותפסה אותי בחיבוק.
"מצטערת." היא אמרה. "אבל הייתי חייבת."
ראיתי את אנדריאה מסתכלת עלינו משועשעת. היא ואיזי התקרבו
למקום שבו ישבנו, אחרי שכנראה סיימו את השיחה הארוכה שלהם.
"הילד הזה לא אובחן כמו שצריך." אמרה אנדריאה. "הוא נס רפואי,
אתה יודע. רוב הילדות המוקדמת שלו הוא היה חירש לגמרי. אם
תוסיף לזה את ההיסטוריה המשפחתית הלא-יציבה שלו ואת אירועי
השבועות האחרונים... בקיצור, הילד הזה בצרות."
"לפחות אני יכול להתחייב שמחר בשעה הזאת הוא יהיה בבית." אמר
הקצין.
הבטנו על אלן הישן. "את רוצה, או שאני?" שאלתי את אנדריאה.
"אתה."
לקחתי בזהירות את מכשיר השמיעה מהאוזן השמאלית של אלן. הושטתי
אותו לקצין. "זה מה שאתה מחפש."
הוא לקח את המכשיר. סובב אותו בידו. "זה לא מכשיר שמיעה."
"לא." אמרה אנדריאה. "זה אמצעי אחסון דיגיטלי. לא קשה לבנות
אחד כזה. בפנים תמצא את הקבצים של 'קשת יהונתן'."
"התחלתי לחשוב על זה כשעקבתי אחריו וראיתי אותו משחק ברחוב."
אמרתי. " הוא לא סתם אדיש. הוא לא שומע. או יותר נכון, הוא
שומע בצורה עקומה. אוזן אחת כן ואחת לא. זה הסביר את הרפלקסים
המוזרים שלו.
"ואחר כך חשבתי על זה והבנתי. זה לא רק מקום המחבוא המושלם. זו
גם השיטה המושלמת להוציא את זה מהארץ."
"בגלל זה ג'וש חטף את אלן." אמרה אנדריאה. "בגלל זה הוא התעקש
להחזיר אותו בעצמו לארצות-הברית. ילד חטוף, נס רפואי, אחרי
משפט מתוקשר -  מה יעשו? יעכבו אותו בשדה תעופה? יחפשו עליו?
יחרימו את מכשיר השמיעה שלו?"
הקצין הוציא מחשב נייד מהמכונית שלו, הפעיל אותו. הוא פתח את
עטיפת הפלסטיק של המכשיר, מצא איך לחבר אותו למחשב. על המסך
הופיעה שורה ארוכה של תרשימים ונתונים טכניים שלא היו מובנים
לי. הקצין עבר עליהם והנהן.
"חבוי לעין-כל." הוא אמר. "ידעתי שבסוף, כשאני אמצא את זה, זה
יהיה משהו כזה."



17. אפילוג

השמש עמדה לעלות.
הקצין החליף כמה מילים חריפות עם הטייס, שבאמת היה סתם טקסי
מזדמן ולא היה קשור לעניין. הוא אמר שאולי היה מעדיף לעכב אותו
קצת למען הסדר הטוב, אבל אמרתי לו שאנדריאה צריכה להיעלם משם
לפני שהצוות שלו מגיע.
כרגע הטייס ביצע את הבדיקות טרום-המראה שלו. אף פעם לא הייתי
חזק בפרידות, אז רק נתתי לאנדריאה בחזרה את הברטה שלה. "אני
עדיין לא לגמרי שקט בקשר לטייס הזה. אם הוא יעשה לך חוכמות את
יודעת מה לעשות."
"מסכן הילד הזה." אמר איזי. "והאמא שלו. כשאני חושב על המצב
שלהם."
"לפחות אנחנו יודעים שזה הסתיים."
"אתה בטוח שלא עדיף לשלוח אותו עם אנדריאה? עבר עליו מספיק
כאן."
"אני אטפל בזה מכאן. וגם יש עורכת דין מסוימת שתשמח מאוד לעזור
לי, אם היא רוצה לראות את השמיים לא דרך סורגים לפני יום הולדת
ארבעים שלה."
"כן. וזה גם לא יעזור לו בכלל, לבוא איתי לאן שאני נוסעת."
אמרה אנדריאה. היא הרימה את תיק הספורט של האמריקאים שהיה מונח
על הקרקע.  "על כל פנים, אולי קצת כסף אמריקאי ישפר את המצב
שלו."
היא פנתה אליי: "אני עדיין לא יודעת מה לחשוב על זה שחשבת שזה
הבן שלי."
"לא. לא באמת חשבתי את זה." אמרתי. "כלומר, השאלה עלתה, אבל
בשורה התחתונה זה לא התיישב לי."
"אני אחזור בסוף, אתם יודעים." היא אמרה. "כשזה יהיה אפשרי. יש
לי עוד דברים שאני רוצה לעשות. וגם לכם, למרות שאתם אולי לא
יודעים."
"היי! לוין!" צעק לנו הקצין. "גם אני מת על 'קזבלנקה', אבל
הצוות שלי מגיע לפה כל דקה."
אני ואיזי התרחקנו מהמטוס. הצטרפנו אל גל והקצין כשהמטוס הניע,
מרים עננת אבק מסביבו. ברגע האחרון הדלת נפתחה ואנדריאה יצאה
החוצה, סימנה לגל.
גל רצה אל המטוס. אנדריאה הסתודדה איתה כמה שניות. ואז חזרה
פנימה.
המטוס האיץ, המריא, טס לכיוון מערב. קו זהב דליל מאוד הסתמן על
האופק מאחורינו. כשהסתכלתי שוב כבר לא יכולתי לראות אותו. הוא
עשה את דרכו לאן שעפים הדברים הטובים שלי. יום אחד אני אלך
למקום הזה, עם מגרפה וכמה שקיות פלסטיק, ואקח בחזרה קצת.
"מה היא אמרה לך, גל?" שאלתי כשנכנסנו ללנדרובר.
היא לא ענתה.
"נו?"
היא חייכה. "כאילו שאני אגיד לך."



- סוף -







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה תהיה הסבירות
שבאמת אצליח
לצפות בסלוגן
שלי כשהוא מבצע
את הופעת הסולו
הראשונה שלו
בעמוד הראשי ולא
במחסן הסלוגנים?


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/12/15 6:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה