[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
ילד הקיץ (חלק ג')

8. שחררו את כלבי המלחמה

את המשימה הבאה דחיתי עד שלא הייתה ברירה, אבל צריך לסיים עם
זה. הגיע הזמן להביט מקרוב על סגן-אלוף גרין ועל הילד שאיתו,
אלן סאמר, בעל הנס הרפואי ואילן היוחסין שעושה לי צרבת. ואולי
להסיק כמה מסקנות.

בקצה הרחוב הייתה גינה ציבורית קטנה עם ספסל. חוץ ממני ישב שם
נער בן שש-עשרה שהחזיק בידו רצועות של שמונה כלבים בגדלים
שונים. קראו לו גיל, והוא שמר על כלבים בשביל השכנים כדי לחסוך
כסף לנסיעה לחו"ל בחופש. הוא היה עסוק בסיפור שלא ממש הקשבתי
לו על איך החברה שלו עשתה לו בושות מול כל הכיתה אז בסוף הוא
מתכוון לטוס לבד, ומדי פעם זרק מבט סתום בתשבץ שלי.

"אין לי מושג איך אתה עושה את הדבר הזה." הוא אמר.
"יש לזה שיטה. הנה למשל, תחשוב על שתים-עשרה מאוזן. חמש
אותיות, 'הרבה כסף, מה? גוף שלישי יפה. אבל זה לא ישר'."
"אין לי מושג. בקיצור, אחרי יומיים היא באה אליי כאילו כלום
ושואלת מה הולך ומה נשמע וכאילו - תעופי ממני יא זונה, ואז היא
כאילו לא מבינה מה אני רוצה מהחיים שלה."
"ומה עשית?"
"אמרתי לה שתלך קיבינימט ומי בכלל צריך אותה ואת הכסף של
ההורים שלה."
"כל הכבוד. עוד שש-מאות כלבים פלוס-מינוס, ואתה מסודר."
"כן." הוא פיהק. "אז מה בקשר לבחורה שלך? זאת שאתה מנסה להתחיל
איתה?"
"כשהיא תעבור כאן אני אגיד לך."
"מתי היא פה?"
"לא יודע. לפעמים בבוקר, לפעמים בצהריים."
"היא גרה כאן?"
"לא, יש לה חברה שגרה כאן."
"אתה גדול, אתה יודע?" צחקק גיל. "אז אתה פשוט הולך לשבת פה
ולחכות שהיא תעבור?"
"ככה עושים את זה. כשתגדל תבין."
"וכשהיא תבוא, מה בדיוק תגיד לה?"
"שאני אוהב אותה ורוצה להתחתן איתה."
"כן, אבל ברצינות. מה תגיד לה? תשאל אותה על השתים-עשרה
מאוזן?"
"אל תדאג, כשהיא תעבור פה אני אדע מה לעשות. אתה רק תסתכל
ותלמד."
"יו, יש לי רעיון ענק. כשהיא תעבור פה אני אשחרר אחד מהכלבים
שירוץ אחריה, ואתה תוכל להציל אותה!"
"אתה יודע מה? רעיון לא רע." אמרתי. "קח, תסיים גם את
האייס-קפה שלי."
"לא, אני מלא..."
"תשתה, נו. ממש חם היום. אם תתייבש הכלבים יברחו לך."
זה שכנע אותו. זה היה האייס-קפה הרביעי.

הקדשתי את עשרים הדקות הבאות לסיפורים על טיול קיאקים בנהרות
אלסקה. הרחבתי והתעכבתי על תיאורי הזרמים, המערבולות, המפלים,
איך הקיאק היטלטל מפה לשם ומשם לפה והמים השפריצו והתיזו - גיל
התחיל לזוז באי נוחות על הספסל שלו עד שהפטיר שהוא חייב ללכת
לשירותים.
"תשאיר לי את הכלבים." אמרתי.
"לא, זה בסדר, הבית שלי עשר דקות מפה."
"אבל מה אם היא תעבור כאן? אני חייב את הכלבים בשביל שיהיה לי
נושא לשיחה. זה היה רעיון שלך."
הוא נכנע, שם לי ביד את הרצועות וכשפנה ללכת אמר: "אה רגע,
כמעט שכחתי. הנה, קח." והושיט לי חבילה של שקיות ניילון. הוא
לא הרגיש צורך להסביר מה המטרה שלהן. הוא התרחק בטפיפה מהירה.

השלמתי בתשבץ את ההגדרה של שתים-עשרה מאוזן: ה-ו-נ-א-ה.
הסתכלתי על השקיות ואז על הכלבים, אחד-אחד. "אל תחשבו על זה
אפילו." אמרתי להם כששמטתי את השקיות על הספסל.



לקחתי את הכלבים והלכתי לכיוון הבית של סגן-אלוף גרין.
פעם זו הייתה שכונה של ותיקי צה"ל, עם רחוב ראשי אחד מעגלי
שאפשר לחסום אותו עם ש.ג. במקרה הצורך ושכל הרחובות בה נקראו
על שם יחידות או גיבורים. כיום, הדור השני העדיף להרוס את
הבתים הישנים ולבנות במקומם וילות גרנדיוזיות.
הבית של ג'וש היה אחד מהבתים הישנים. בית חד קומתי, קטן
בהשוואה לשכניו, עם גדר חיה שהסתירה אותו מהרחוב. מן הסתם זה
בית הוריו. הסתובבתי עם הכלבים הלוך-חזור וניסיתי לספר לעצמי
סיפור על סגן אלוף בחיל אוויר שחוזר לארץ אחרי הצבה בחו"ל
ומוצא את עצמו מבוגר מדי, לבד מדי, עם סימן שאלה על המשך
השירות ועם שכונת הילדות שהשתנתה מסביבו בעוד שהבית שלו נשאר
אותו דבר.

שער הברזל המסורג נפתח ואלן סאמר יצא החוצה לרחוב. היה לו אותו
מבט מנותק שראיתי בבית המשפט, ראשו היה שמוט אל המדרכה וידיו
תחובות עמוק בכיסים. על שפת הכביש הוא נעצר והביט ארוכות לשני
הצדדים, כנראה הרגל שנרכש בשנים של חירשות.
הוא חצה את הכביש, וסתם עמד שם עם הידיים בכיסים והביט על
צמרות העצים. כשהתקרבתי אליו עם הכלבים, אחד מהם - מלטז קטן
שמהרגע הראשון סימנתי כעושה צרות - התחיל לנבוח. אלן לא עשה
שום סימן והמשיך לעמוד ללא תנועה. כשהגעתי יותר קרוב הוא
הסתובב, ואז נראה שהבחין בי ובכלבים לראשונה. המלטז הקטן עצר
מולו על המדרכה, הסתובב קצת סביב עצמו, מדי פעם שחרר עוד
נביחה.
אלן סובב את ראשו לצד השני, בחזרה לצד הראשון, ועוד פעם לשני.
עלה על דעתי שאולי הוא רוצה לשמוע את הכלב בשתי האוזניים שלו
ולבדוק אם יש הבדל.

הוא הסתובב והתחיל ללכת במורד הרחוב. הלכתי אחריו. כשהוא הגיע
לקצה הרחוב הוא בחן את אחד הבתים. התכופף להרים אבן, כיוון
והשליך אותה על חלון זכוכית גדול.
האבן החטיאה, פגעה במשקוף הפלסטיק ונפלה לחצר הבית. אלן הסתובב
ופתח בריצה בחזרה. כשהוא עבר לידי הכלב התחיל לנבוח עליו שוב.
אלן עצר, הרים את הרגל ובעט.
"היי! מה אתה עושה?"
הכלב זינק לאחור. הבעיטה המפוזרת והחלשה של אלן רק התחככה בו,
אבל זה הספיק כדי לגרום לכלב ליילל קצת ולהשתתק.
אלן שיגר אליי את אותו מבט אדיש/שונא, והמשיך לרוץ בחזרה אל
הבית של ג'וש. רצתי אחריו, שמונה הכלבים נגררים אחריי.
"אלן סאמר!"
הוא לא הגיב. המשיך לרוץ וכשפתח את שער הברזל של הגינה הוא
נעצר, יד אחת על הידית, והסתובב אליי. שמתי לב שהוא שוב זורק
את הראש לצד הרחוק בצורה לא טבעית.
הפסקתי לרוץ. התבוננתי באלן וניסיתי להשתלט על הכלבים,
שהתרוצצו מסביבי.

"אלן!" נשמעה קריאה מתוך הגינה, מאחורי הגדר החיה. הילד לא
הגיב. "אלן!" עוד פעם, והפעם הוא סובב שוב את הראש בחדות, ואז
נכנס וסגר מאחוריו את השער.
כשהתקרבתי לשער ניתן היה לשמוע, מאחורי הגדר החיה הסבוכה,
חילופי דברים באנגלית. האנגלית של ג'וש הייתה במבטא ישראלי
כבד; האנגלית של אלן עמוסה בטונים, ובולעת את סופי המילים, כמו
שכנראה נשמע מישהו שרוב חייו היה משולל חוש השמיעה.
"רק עשיתי סיבוב ברחוב."
"אמרתי לך שאתה לא יוצא. אל תעזוב את הבית בלעדיי אף פעם,
שמעת?"
"זה לא הבית שלי." התריס אלן בקול נמוך.
"אין לי זמן לזה עכשיו." אמר ג'וש. "אם אתה צריך לצאת, פשוט
תקרא לי ואני אבוא איתך. בשביל זה אני בחופשה. עוד מעט זה
ייגמר, אני מבטיח לך."
אלן אמר משהו בקול נמוך ומהוסה, שלא יכולתי לשמוע, וג'וש שאל
בחדות: "מה? איפה?" ואז השער נפתח וג'וש יצא החוצה והתקדם
לכיווני. מתוך החצר שמעתי צעדי ריצה ואת דלת הבית נפתחת
ונטרקת.
ג'וש עצר מולי. "אפשר לעזור לך?"
"הילד בעט באחד הכלבים. וזרק אבן על חלון של בית."
"ומי אתה?"
"אני דוד של גיל."
"מי?"
"גיל, הילד שגר בקצה הרחוב. אני עוזר לו עם העבודה בשמירה על
הכלבים."
"אם תשמור על הכלבים שלך כמו שצריך זה לא יקרה." ג'וש צמצם
עיניים: "לא ראיתי אותך באיזה מקום?"
"אני לא מכאן."
"מצטער בקשר לכלב, אבל הילד אומר שהכלב עמד לתקוף אותו. אז
תשתלט עליהם." הוא הסתובב והתחיל ללכת בחזרה לעבר הבית.
החלטתי ללכת על זה. מה יש לי להפסיד? אחרי האירועים של אתמול
בלילה, הם כבר מודעים לזה שאני בתמונה.
"היי, תעשה טובה ואל תצעק עליי." אמרתי לו בשקט. "זה לא אני
שגנבתי את קשת יהונתן."
ג'וש הסתובב כאילו היכה בו ברק. "מה אמרת?"
"אמרתי שתעשה טובה ואל תצעק עליי. זה לא אני שבעטתי בכלב
קטן."
הוא תקע בי עיניים במשך כדקה: "אתה. אתה היית בבית המשפט
אתמול."
"יכול להיות. אני מסתובב בכל מיני מקומות."
"מי אתה? אתה בהפרה של הוראת בית משפט, אתה יודע את זה? אסור
לכם להתקרב לילד. אני מתקשר למשטרה."
"אני לא בהפרה של שום דבר, למרות שכבר הפרתי הוראות בחיים
שלי."
"תסתלק מכאן. תתרחקו ממני, כולכם." הוא אמר וטרק את שער הברזל
אחריו.

לקחתי את הכלבים וחזרתי לגינה הציבורית. כשגיל ראה אותי מתקרב
הוא זינק מהספסל. "איפה היית?"
הצבעתי למטה אל המשך הרחוב.
"כבר התחלתי לחשוב שברחת לי עם הכלבים. נו? התכנית עבדה?"
"הכלבים התנהגו יופי."
"היא עברה פה? ומה היה? נו, ספר!"
"האמת שלא, אבל מצאתי מישהי אחרת, הרבה יותר יפה." אמרתי. גיל
הביט בי במבט מוזר כשהעברתי אליו את הכלבים והלכתי משם.



9. עזוב את זה

מתאגרף אחד סיפר לי פעם על הקרב הראשון שלו. הוא היה בן שש
עשרה. התייצב בזירה אחרי שבועות מפרכים של אימונים והכנה, נופף
לקהל, שמע את הפעמון מצלצל. ואז הספיק לעשות שני צעדים קדימה
לפני שחטף ג'אב אחד מהיר בפרצוף שלו, הרגיש את הזיקוקים נורים
הלוך חזור מהראש לאורך עמוד השידרה. ומאותו רגע, סיפר לי, לא
הפסיק לשמוע את המילים מהדהדות לו בראש: עזוב את זה.
עזוב את זה. הוא יותר חזק, הוא יותר מהיר, הוא יותר טוב, הוא
אכל ושתה יותר וישן יותר והתאמן יותר. וותר, תתקפל, תגיד שלום.
לך הביתה, תאכל סנדוויץ, מקלחת, טלוויזיה ולישון. לאף אחד לא
אכפת. פשוט עזוב את זה.
שד קטן יושב על הכתף של כל לוחם, בהנחה שהוא בן-אדם. ולוחש לו
בלי הרף: עזוב את זה.

השד הזה בחר להתיישב עליי מתישהו במהלך הלילה. הוא לא זז במהלך
כל הבוקר והצהריים, כשעשיתי את הבדיקות שהייתי צריך לעשות,
בעיקר בטלפון. הייתי צריך לעשות כל מיני דברים כדי לקבל תשובות
מאנשים. וכל הזמן: עזוב את זה. בשביל מה אתה צריך את כל זה. את
מי זה מעניין. זה בזבוז זמן. רק צער ייצא מזה. פשוט עזוב.

"כן, נראה שזה נכון." אמר לי איתמר נבו בטלפון. "הוגשה בקשה
לבית המשפט היום בבוקר. עוד לא התקבלה החלטה אבל מעכשיו זה רק
עניין של זמן. הצדדים נדברו ביניהם והגיעו להסכמה, מדובר
באי-הבנה ובסכסוך משמורת שהתנפח בלי פרופורציה, וכו' וכו'."
"אז למה הילד עדיין פה?" שאלתי.
"ג'וש מתעקש שהוא רוצה להחזיר את הילד בעצמו כדי להוכיח את
נקיון כפיו, או משהו, והוא רוצה אישור רשמי מהרשויות בארצות
הברית שלא יגישו נגדו כתב אישום ברגע שהוא נוחת. סתם עניין
דיפלומטי."
"הם מושכים זמן."
"אבל למה? זמן למה?"
"איתמר, שמעת פעם על משהו שנקרא 'קשת יהונתן?'"
"לא. מה זה?"
הוא לא שאל אבל רצה לשאול, על מה בדיוק אני מתעקש כאן. העניין
הסתיים, נכון? כולם יצאו מרוצים, נכון? עזוב את זה.

חיכיתי קצת עד לשעה שבה, כך הערכתי, משרדי הצבא יהיו עסוקים.
ואז התקשרתי לחיל-אוויר. זה היה מסע דיג. לא ידעתי מה אני אמור
לחפש, אז זרקתי חכה וחיכיתי לראות מה ייתפס.
דיברתי עם חמישה אנשים שונים ללא תוצאות, והעבירו אותי הרבה
ממספר למספר, כולל חיילת אחת שבכתה לי במשך שמונה דקות שהיא
הייתה אמורה להיות מדריכת ספורט אלמלא מישהי בקורס גנבה לה את
הנעליים לפני בוחן ריצה, וחוץ מזה המפקד שלה מטריד אותה מינית.
הסברתי לה איפה לבעוט בו ואיך. בסופו של דבר היא העבירה אותי
לעוד מישהו.

"אתה מהביטחון-שדה שמה?" שאלתי את הקצין מהצד השני של הקו.
"אני המפקד של הביטחון שדה שמה. מספיק טוב בשבילך?" הוא היה
חסר סבלנות. טוב מאוד.
"תשמע, אני באמת לא יודע איך לטפל בזה." ידעתי שאין סיכוי שאני
אוכל לשחק את החייל השוקיסט בצורה משכנעת לאורך זמן, אפילו
בטלפון, אז להזדרז. "אני חדש פה לגמרי, ודברים כאלה לא קורים
אצלנו בדרך כלל..."
"חייל, תעשה לי טובה ותגיע כבר לנקודה."
"כן המפקד, כנראה שהייתה טעות בדואר הצבאי, וליחידה שלנו הגיע
בטעות דואר שיצא מהיחידה שלכם אבל נועד למישהו אחר, וזה משהו
מאוד מאוד מסווג. בלי להיכנס לפרטים, אבל הכותרת של המסמך זה
'קשת יהונתן', וחתום עליו סגן-אלוף יהושע גרין."
"מאיזו יחידה אתה?"
"המפקד, זה טלפון אזרחי."
"חתיכת דפוק, אתה אמרת הרגע את המילים 'קשת יהונתן' בטלפון
אזרחי?" הוא צעק עליי. "מה יש לך?"
"אבל אין לי פה שום קו אחר!"
"פשוט תגיד לי איפה אתה ואני שולח אליך שליח שייקח את המסמך
הזה. ואם אתה אומר למישהו שקראת אותו, זה הסוף שלך. אתה מבין
אותי?"
זרקתי לו את השם של האוגדה הכי סמוכה לים האדום שאני מכיר.
אפשר היה לשמוע את כל הדם נשאב לו מהעור.
"אבל המפקד, שתבין," הוספתי, "כשניסיתי להתקשר ללשכה של
הסגן-אלוף גרין הזה, הפנו אותי למצ"ח. ועוד בערך חצי שעה הקצין
שלי חוזר מארוחת צהריים, והוא ירצה לשלוח את המסמך הזה ישר
למצ"ח. ואתם רשומים פה בתור מי ששלחו את זה."
זה פגע אצלו בחוש הקריירה. "תקשיב לי טוב טוב, הלמוט." הוא אמר
באיטיות. "איך קוראים לך?"
"טל כהן." זרקתי. נראה אותו זוכר את זה עד שהוא יגיע לאוגדה
ההיא.
"אז מה שאתה עושה עכשיו, טוראי טל כהן, אם יש לך שאיפות להיות
אי פעם יותר מטוראי, זה לוקח טוש שחור ומוחק מהמסמך הזה את
הכותרת שברוב טיפשותך אמרת לי לפני דקה. וגם את השם ההוא.
ובעצם כל שם אחר שמוזכר בו. אוקיי?"
"אוקיי."
"ואחר כך אתה לוקח טוש אדום וכותב למעלה - אתה רושם? - 'עבור
מדור טכנולוגיה, חימוש מסק"ר.'"
"מדור טכנולוגיה, חימוש מסק"ר." את זה באמת רשמתי.
"ואחר כך אתה שם את זה במעטפה וכותב עליה מיליון פעם סודי
ואישי ולמכותב בלבד ולא לגעת, מצידי תצייר עליה גולגולת. ושולח
אותה ישירות אליי. תרשום את הפרטים..."
"אבל הדואר של היום כבר יצא. זה ייצא רק עוד שלושה ימים, ואז
אני אהיה בבית, אז הפקידה הרגילה תצטרך לעבור על זה."
"לא! שום הפקידה הרגילה!" הוא התפרץ, ואז המשיך, מדגיש כל
מילה: "אף אחד אחר לא נוגע במעטפה הזאת ולא יודע עליה בכלל.
אתה לוקח אותה ושם עליה כל מנעול שיש לך שמה, ויושב על התחת
ומחכה לנו ולא אומר מילה על זה לאף אחד."
"כן המפקד."
"ואם מישהו, חוץ ממני אישית, מגיע אליך ושואל על המסמך הזה,
אתה שוכח אותו, שוכח את השיחה הזאת, אתה שוכח לדבר עברית בכלל.
איך עד כאן?"
"כן המפקד." אמרתי לו והוא ניתק. קיוויתי לטובת המדינה שזה לא
מישהו שאמור לקבל החלטות חשובות בימים הקרובים, ואיחלתי לו
בהצלחה בנסיעה שלו לאילת.

הבטתי בדף הנייר שעל השולחן מולי. ולמרות שהמילים 'עזוב את זה'
ליוו אותי כל הזמן, התחלתי לעבוד.
באמצעו היו המילים 'קשת יהונתן', מוקפות בעיגול. חץ אחד שנמתח
מהעיגול הוביל לשם: 'גבי', ומשם עוד חץ ל-'משרד עו"ד', ומשם -
'אתי עמיר'. ליד העיגול של אתי היה עוד עיגול, 'סגן אלוף
גרין', ועל הקו שחיבר בין שניהם היה כתוב: 'בית דין צבאי'.
חץ נוסף שיצא מקשת יהונתן הוביל ל'אנדריאה'.
ליד העיגול המרכזי, הוא קשת יהונתן, הוספתי עכשיו: 'מדור
טכנולוגיה, חימוש מסק"ר'. ומתחת זה: 'סודי מאוד מאוד.' ולבסוף
עוד מילה אחת, משהו שגבי אמר אתמול בלילה:
נגנב.

הבטתי בנייר שמולי, והבטתי שוב. ספרתי את בדלי הסיגריות
במאפרה. בהיתי ברובה-הציד המגולגל בתוך גיליון בריסטול ושעון
על הקיר בפינה. ניסיתי להיזכר בעוד הגדרות מהתשבץ של אתמול ורק
אחת עלתה לי: הבן של החבר הטוב שלך שהוא לא יודע על קיומו.

הרמתי שוב את העיפרון וציירתי קו מקווקו בין אנדריאה לבין
גרין, ובאמצעו הוספתי את השם 'אלן סאמר'. ציירתי סימן שאלה מעל
הקו הזה.
ואז מתחתי עוד קו, סלילי ומפותל, בין אנדריאה לבין המילים
'סודי מאוד מאוד'. וגם הוא היה בסימן שאלה.
הבטתי שוב בחץ שהוביל מאנדריאה לקשת יהונתן. קשקשתי עליו. ואז
הדגשתי אותו. וחוזר חלילה.

יופי של תרשים יצא לך, לוין. שאלתי את עצמי אם לתלות את זה על
המקרר או לגלגל ולעשן את זה, כשהטלפון צלצל.

"הייד אאוט."
"שלום. אני מדברת עם ברהמס לוין?"
"כן. עם מי אני מדבר?" שאלתי למרות שזיהיתי את הקול היטב.
"עורכת-דין אתי עמיר." היא אמרה. "ואנחנו צריכים לדבר."
"השארתי לך הודעה אתמול. קיבלת אותה?"
היא צקצקה בקוצר רוח. "תקשיב לי טוב. אני לא יודעת מי אתה
ומאיפה באת, אבל בזבזתי עליך מספיק מהזמן שאין לי..."
"אוהו." אמרתי.
"ואני לא ארוץ אחריך." היא אמרה במה שכנראה נחשב בעיניה
לאינטונציה קפואה ומתנשאת, ואני הנחתי את השפופרת במה שנחשב
בעיניי לבומרנג של אינטונציה.
הטלפון התחיל לצלצל שוב כמעט מיד, ונתתי לו לצלצל. הרהרתי שוב
במתאגרף ההוא ובשד שלו. כמעט כל הסיבוב הראשון הוא חטף מכות כי
היה עסוק בלהילחם בשד הזה במקום ביריב שלו. ואז הוא תיזמן על
מכת ג'אב, היטה שמאלה וקדימה, הוציא קומבו אחד של ליבר-שוט -
הוק שמאלי - קרוס ימין, ומרח את השני על הריצפה.
שאלתי אותו, מתי הפסקת לשמוע את העזוב-את-זה? והוא ענה: לא
הפסקתי.

אחרי עשרים או עשרים ואחד צלצולים הרמתי את הטלפון ואמרתי,
"אמרת משהו על זה שאת לא תרוצי אחריי?"
שתיקה, ואחריה: "צהריים עוד שעה?"
משפט קצר ותכליתי, שהיא התקשתה לנסח. עורכת-דין עמיר בזבזה
הרבה תחמושת רק כדי לגלות, כמו רב-חובל שנתקע באמצע המדבר,
שכלי הנשק שלה לא טובים כאן.
"אנחנו צריכים לדבר. בבקשה." היא הוסיפה.
"שמחתי לשמוע הבוקר שהתיק הסתיים." אמרתי לה. "אז אין לנו יותר
על מה לדבר, נכון?"
"אנחנו צריכים לדבר על דירדרה."
"מה?"
"דירדרה." היא אמרה לאט, מדגישה. "חברה שלך, נכון?"
הרגשתי את הדם עולה לי לראש.
דירדרה. מהמיתולוגיה הקלטית. 'דירדרה-של-היגונות', נקרא המחזה.
הנסיכה היפהפייה שאבא שלה רצה בן, ורצה לנטוש אותה. שהייתה
נבואה שדיברה על כל הדם שיישפך בגללה, שהלוחמים הכי גדולים
יגורשו. התאים לאנדריאה לבחור את שם-הקוד הזה. זכרתי כמה היא
אהבה את וויליאם באטלר ייטס.
"צהריים עוד שעה." אמרתי, ואמרתי לה לאן להגיע.



10. סימן הדולר

רכב אמריקאי מתוקתק הוריד את אתי בחוץ. פוזה שהולמת עורכת דין
צעירה ומבטיחה. הפגם בפוזה היה הפרצוף של הבחור שמאחורי ההגה.
זה היה פנדה.
אתי יצאה מהמכונית. ראיתי שלא על זה היא חשבה כשהציעה
ארוחת-צהריים. המזנון של שלמה היה לא יותר מכמה מטרים רבועים
של רצפה ועוד כמה של מדרכה בחוץ. בפנים היו דלפק ושני שולחנות,
שליד אחד מהם ישבתי, ובחוץ עוד שני שולחנות. הבן של שלמה עמד
מאחורי הדלפק, על פניו אותה הבעה שהייתה לשווארמה שהסתובבה
לידו. חוץ ממני ישבו שם כמה צווארונים כחולים בהפסקת צהריים,
שני סטודנטים, פקח חנייה אחד.
אתי נכנסה, בחליפת-חצאית שחורה ונעלי עקבים, נזהרת לא לגעת
בטעות בכלום בדרך לשולחן הפינתי. כשהיא הגיעה היא נעמדה מולי,
ידיים על המותניים, ואמרה:
"זאת אמורה להיות בדיחה?"
"כדאי שתשבי. את מושכת תשומת לב." אמרתי לה. היא עמדה ובהתה בי
בפיקודיות במשך כמה שניות עד שהתיישבה על הכיסא שמולי. פנדה,
שנשאר במושב הנהג, הביט ישר לפנים באדישות ותופף באצבע אחת על
ההגה. ראיתי את פקח החנייה שישב בחוץ מרים את ראשו מהשווארמה
שלו, מביט בפנדה ואחר כך באדום-לבן שעל המדרכה ליד המכונית.
הוא הביט בשלמה, שבדיוק יצא מהמטבח. שלמה החווה לכיווני, והפקח
חזר לאכול.

אתי עמיר ישבה זקופה. היא נראתה מאוד מתוסכלת, עסוקה ובלי כוח
לשטויות, וגם נראתה כאילו היא התאמנה כדי להיראות ככה. פניה
היו שזופים, עגולים מדי, ואת עצמות הלחיים שלה אי אפשר היה
לאתר מבלי למשש לה את הפרצוף. היא הרכיבה את המשקפיים הרשמיים
עם המסגרת השחורה העבה שראיתי עליה בבית המשפט. יש שהיו
מגדירים את העיניים מאחורי המשקפיים 'חומות', אבל אמרתי לעצמי
שאם לגל יש עיניים חומות, אז אלה לא.

"רצית לדבר." אמרתי.
היא הוציאה מהארנק שלה עט נובע, משכה אליה אחת מהמפיות שעל
השולחן, ורשמה עליה מספר. אחרי שהראתה לי את המפית במשך כמה
שניות היא לקחה אותה שוב והוסיפה סימן של דולר בסוף, כדי שלא
יהיו ספקות.
"בשביל לעזוב את העניין." אמרה. "עכשיו. לגמרי." קימטה את
המפית והשליכה אותה לארנק שלה.
העמדתי פנים שאני מהרהר. "חשבתי שהעניין הסתיים."
"מה שרק מקל עליך את ההחלטה, נכון?"
"גם לדירדרה נתת את המספר הזה?"
"הייתי נותנת, אם הייתי יודעת איפה למצוא אותה." אמרה אתי.
"מצידי אתה יכול להעביר לה את זה."
"חצי עכשיו וחצי אחר-כך?" שאלתי.
"לא. הכול אחר-כך."
"אתי, אתי. איפה לימדו אותך לעשות עסקים?"

ואז קרה משהו מוזר. אתי הניחה את שני המרפקים שלה, חליפה
והכול, על השולחן השמנוני. היא נשענה לפנים במשך כמה שניות,
ואז טמנה את פניה בכפות ידיה. נראה כאילו משהו השתחרר שם
בפנים.
כשהיא הרימה את פניה בחזרה היא דיברה בקול קצת פחות קריר
מקודם. "לא לימדו אותי. אני לא בנויה לדברים כאלה. אני רק רוצה
לסיים עם העניין הזה ולא לשמוע עליו יותר בחיים שלי. טוב?"
"אז תסיימי עם זה." אמרתי. "אני ואת יוצאים מפה, ניגשים לג'וש
ומודיעים לו שאת לא ממשיכה עם התיק. הילד חוזר הביתה, וכלום לא
קורה. זאת ההצעה הנגדית שלי."
"אי אפשר." היא אמרה, עיניה עדיין כבושות בשולחן. "הייתי צריכה
לעשות את זה אבל עכשיו כבר אי אפשר. ג'וש וההתעקשויות שלו,
טיפש... הצד השלישי החליט להתערב."
"הצד השלישי? זה שאתם מנסים למכור לו את קשת יהונתן?"
היא הרימה את עיניה מהשולחן - קפואות, קרועות. כשהיא התחילה
לדבר, בקע ממנה צליל. זה נשמע כמו משהו שהוא חצי צריחה, חצי
בכי, אלא שכלאו אותו בדמי ימיו בתוך מערה והוא מחלחל החוצה.
"א-אא--אהה, אלוהים..." וטמנה שוב את פניה בכפות ידיה.

חיכיתי קצת עד שהיא תתאושש. לבסוף היא הזדקפה, נשמה עמוק.
הדלקתי שתי סיגריות ונתתי לה אחת. היא לקחה אותה, באקט של
ירידה אל העם, ועד שעננת העשן הראשונה עזבה לה את הריאות, היא
כבר נראתה מאוששת.
"מי אתה?" היא שאלה.
לא עניתי.
"חשבתי בהתחלה שאתה קשור לצבא. יש שם כמה קרציות שעוד לא
מוכנים לעזוב את העניין." היא אמרה. "אבל אתה לא. אתה נכנסת
לתמונה רק אחרי שהיא התחילה לעשות בעיות."
"זו שאת מכנה 'דירדרה'."
"ככה האמריקאים קראו לה. אני לא ידעתי לאן זה יוביל, אתה חייב
להאמין לי." היא אמרה. "אני עורכת דין, אני מחוייבת ללקוח
שלי."
"אז את עוזרת ללקוח שלך למכור טכנולוגיה מסווגת לאויב."
"לא! זה לא ככה!" היא דיברה בקול רם. כמה מהראשים בשולחן הסמוך
אלינו התרוממו. נעצתי בהם מבט עד שהם חזרו לאכול.
אתי ישבה בשקט במשך כמה שניות, עד שאמרה: "בבקשה, קח את הכסף
ותעזוב את זה. הכסף עוד לא אצלנו אבל הוא יהיה, בתנאי שהכול
מעכשיו יעבור בלי בעיות."
"לא." אמרתי. "העניין מסתיים. עכשיו, מיד. את מושכת את
השטקר."
"כבר אי אפשר."
"בטח שאפשר." אמרתי. "אם ג'וש לא יוצא מהארץ עם הילד, אז כלום
לא קורה, נכון?"
"זה היה המצב לפני שלושה ימים, אבל זה כבר לא. מאז שהיא נכנסה
לתמונה... הם נלחצו. הם שולחים לפה את הנציג שלהם."
"מתי?"
היא הביטה בי, ואז כיבתה את הסיגריה במאפרה בתנועה אגרסיבית
והתכוננה לקום. "כן או לא?"
"שבי. עוד לא סיימנו."
"בבקשה תגיד כן. אמרתי להם שאתה תגיד כן."
"אז לפני שאת אומרת משהו, תבדקי שהוא נכון. תידהמי לדעת כמה
אנשים שאינם עורכי-דין חיים לפי החוק הזה." אמרתי. "מה לגבי
דירדרה?"
"מה לגביה? כל הצרות התחילו ממנה."
"שלוש שאלות. איפה היא עכשיו? איפה היא הולכת להיות? ומה הצד
שלה בעניין?"
"אני לא יודעת! לא יודעת!" אמרה אתי, ופרשה את כפות ידיה
לצדדים. בערך אותה תנועה גל עשתה אתמול בערב כדי לסמן לי שהיא
מנקה את עצמה ממני ומהשטויות שלי. אצל גל זה היה יותר משכנע.
"באתי לפה במחשבה שהצד שלה הוא אותו צד שלך. אני לא יודעת
מאיפה היא באה ולמה היא נדחפה לעניינים שלנו, אבל הבנתי שזה מה
שהיא עושה."
"אל תתחסדי לי, עורכת-דין עמיר. זה אתם שהכנסתם את הילד שלה
לעניין."
זאת הייתה טעות, והבנתי את זה ברגע שזה יצא לי מהפה. אתי עמיר
הביטה ישירות אליי, כיווצה את גבותיה המטופחות.

לבסוף היא אמרה: "הצד שאנחנו עובדים איתו, הם מכירים אותה. ויש
להם חשבון ארוך איתה. כשהיא הופיעה פתאום, הם הודיעו שהם
מפסיקים הכול עד שהבעיה הזאת תטופל, והם מטפלים בה בעצמם. הם
שלחו לפה מישהו. אנחנו ממשיכים עם התוכנית רק כשהוא מסיים."
נראה היה שהיא מבצעת איזשהו אקט פנימי שבו היא מתורגלת היטב,
ומכניסה את כל המערכת שלה בחזרה למוד בית-משפט. הקול שלה היה
ענייני וקריר כשהמשיכה:
"אבל עליך הם לא יודעים. אז הנה ההצעה שלי: אתה לא בתמונה
ותישאר מחוץ לתמונה. פשוט תתרחק. זה ישתלם לא רק לך אלא לכל
הנוגעים בדבר." היא רכנה לפנים. "בבקשה. מה שאנחנו מוכרים זה
לא הכול, זה רק חלק. וזה לא משהו שיסכן חיילים שלנו, באמת שלא.
רק יזרז את הפיתוח של משהו אחר, יותר מתקדם."

תהיתי אם היא באמת מאמינה במה שהיא אומרת. רוב הסיכויים שלא,
אבל יכול להיות שכן. בשורה התחתונה, מאחורי כל טכניקות ההסוואה
שלה, היא הייתה ילדה מוכשרת שחשבה שהיא יכולה לעשות הכול, שהיא
מנווטת את הספינה של עצמה, ומעולם לא לימדו אותה לעצור ולחשוב
על המחיר. יכולתי להטריח את עצמי ולהסביר לה - שהגורם שהיא
יצרה איתו קשר היה בסך הכול מתווך למישהו אחר; שאותם
'אמריקאים' שהיא הזכירה לפני דקה יצאו מהתמונה והתחלפו במישהו
אחר לגמרי עם אינטרסים אחרים לגמרי; ושהיא כבר לא כוכב עולה
בשמי המשפט, אלא מרגלת, ובוגדת.
אבל מה זה יעזור.

"יש לי עוד הצעה בשבילך." אמרתי. "ה'נציג' הזה שלהם. את יכולה
לארגן פגישה?"
"לא." היא אמרה. "אין לי שום קשר אליו, הוא לא מדווח לנו. הוא
אמור ליצור איתי קשר כשהוא מסיים."
"נהדר." אמרתי. "ואם הוא לא ייצור קשר?"
היא הביטה בי ונראה היה שלא הבינה. "אנחנו אמורים לחכות. הם לא
מוכנים להמשיך עד שדירדרה לא יוצאת מהמשוואה."
"נהדר." אמרתי שוב, והיא הביטה בי בחשש מסויים. באותו רגע
קלטתי ששתי הידיים שלי קפוצות בכוח, תופסות את שולי השולחן,
כאילו אני עומד לשבור אותו לשני דיקטים.
"אני חייבת ללכת." הפעם אתי נעמדה. "אני אגיד להם שאמרת כן."
"את יכולה להגיד להם מה שאת רוצה." נעמדתי מולה. "אבל הנה מה
שהולך לקרות. את חוזרת הביתה, וממשיכה לחכות. כשאני אצור איתך
קשר, תדעי שהעניין הסתיים וכל אחד חוזר לפינה שלו."
"אבל מה אם..."
"ג'וש ייתן את הדין על מה שהוא עשה. זה הולך לקרות. עצה ממני?
תגידי לו לחפש עורך דין אחר."
"ומה אם לא תיצור קשר?"
"אז הנציג של הלקוח ייצור איתך קשר, ובמקרה זה את יכולה לעשות
מצידי מה שאת רוצה."
היא הביטה בי עוד קצת בפה פעור לפני שאמרה: "אתה לא נורמלי."
היא התעכבה עוד כמה שניות כאילו מצופה ממנה לומר משהו אחרון,
מרשים, ואז הסתובבה וניגשה למכונית. פנדה רכן לפנים והעניק לי
מבט קטן ואדיש מאוד לפני שנסע משם. בחנתי את הליפסטיק שנשאר על
הסיגריה שאתי השאירה במאפרה, עד שהמכונית יצאה מטווח ראייה.

יצאתי דרך הדלת האחורית. כשהלכתי במורד הרחוב השד הקטן עם
ה'עזוב-את-זה' שלו ניסה עוד פעמיים-שלוש עד שנחנק, הלך הצידה
לשבת על הספסל, ומשהו אחר תפס את מקומו: 'עכשיו אני'. ובאמצע
הערפל הייתה תמונה שהלכה ונכנסה לפוקוס, הלכה והתרחבה.



11. חידת השחמט

סר פרנסיס בייקון כתב באיזה מקום שאם מוחמד לא יבוא אל ההר, אז
אולי ברי לוין צריך לעשות עוד משהו חוץ מלשבת במשרד שלו ולחכות
לו. או משהו בסגנון. הבעיה שברי לוין לא יודע לאן ללכת, וחוץ
מלשבת ולחכות שההר יואיל ליצור איתו קשר סוף סוף, אין לו ממש
מה לעשות.
כיביתי עוד סיגריה במאפרה, והבטתי על השעון. בחוץ התחיל
להחשיך. החלטתי להמתין עוד שעתיים, ואז לזוז. קצה החוט האחרון
היה ג'וש, וידעתי איפה למצוא אותו.

"ברי?" איזי פתח את הדלת ושרבב את ראשו פנימה. "גל לא הגיעה
לעבודה. אתה יודע משהו בקשר לזה?"
"ניסית להתקשר אליה הביתה?"
"כן. אין תשובה." הוא אמר, והוסיף: "היא אף פעם לא מאחרת."
"היא קצת כועסת עליי. אולי זה זה." אמרתי.
"אהא." הנהן איזי. "היא מספיק חכמה כדי לדאוג לעצמה."
לא עניתי. איזי חזר לפאב.

כשהטלפון צלצל לבסוף חטפתי אותו, ומהשפופרת בקע קול מכני:
"שלום! הנך מתבקש להשתתף בסקר קצר בנושא הרגלי צריכה, ולהצטרף
להגרלה נושאת פרסים שבסופה..."
עמדתי לזרוק את המכשיר על הקיר, אבל ברגע האחרון עצרתי את
עצמי, והמשכתי להקשיב.
"אנא הקש את גילך, ולסיום הקש סולמית."
הקשתי. נשמעו כמה צפצופים ולאחריהם סדרה של שאלות מנומסות: מצב
משפחתי, קבוצת הכנסה, רישיון נהיגה כן/לא, תיאטרון או סרט,
אופרה לעומת כדורגל, מה יש לי ומה אין לי. בהתחלה התבקשתי
להקיש מספרים בודדים, אבל עם כל שאלה הקומבינציה הלכה והתארכה
והשאלות גם הלכו ונהיו יותר טיפשיות. כשנשאלתי כמה קפה שחור
אני צורך, כבר הייתי בטוח.
הכרתי את זה. זו הייתה טכנולוגיה מיושנת אך יעילה לשיבוש
מעקבים והאזנות. בצד השני של הקו היה מכשיר שבאמצעות השמעת
סדרה של צפצופים מהצד שלו ומהצד שלי ביחד, יכל לשבש כל מערכת
שניסתה לשבת על השיחה ולגרום לה לקרוס.

אחרי סדרת הצפצופים האחרונה נשמע רעש סטטי קצר ואחריו רחש דומה
למאוורר שמתחיל לפעול. ואז - "ברי?"
"טאץ' יפה מצידך עם שאלת הקפה." אמרתי.
"הזמן שלי נגמר." היא אמרה.
"אני יודע, 'דירדרה'. את יכולה להגיע אליי?"
"ייקח לי יותר מדי זמן."
"איפה את? אני מגיע אלייך."
"אין זמן, ברי." היא אמרה. "זה הולך לקרות הלילה. אם זה יושלם,
לא יישאר מה להציל מהעניין."
"אנדריאה, יש קלשון." קלשון היה שם קוד לרוצח שכיר, בשפה
מסויימת שלצערי גם אני וגם אנדריאה שלטנו בה.
"אני יודעת. הוא אחריי עוד לפני שנחתתי בארץ. כבר שלושה ימים
אני מנסה לנער אותו."
"נהדר. עלה בדעתך לספר לי את זה?"
"כן, אבל חשבתי שאחת - לא תהיה מוכן לדבר איתי בכלל, שתיים -
לא תאמין לי, שלוש - תפנה למשטרה או לשב"כ והם לא היו יורקים
עליי אם הייתי עולה באש, או מקסימום יתמקדו בלעצור אותי. וארבע
- לא רציתי שיקרה בדיוק מה שקורה עכשיו. לא רציתי שהם יסמנו גם
אותך ואת איזי."
"דיברתי עם העורכת-דין. היא אמרה שהם לא יודעים שאני בתמונה,
ואני חושב שזאת האמת. היא גם אמרה שכל העניין מוקפא עד שהקלשון
יסיים איתך. ואני אדאג לכך שהוא לא יסיים."
"ברי, העורכת-דין לא יודעת כלום. היא לא יודעת איפה היא נמצאת,
היא לא יודעת מה היא עושה, והיא לא יודעת מי היא בכלל. וג'וש
יודע רק קצת יותר ממנה. הם חשבו שהם יעשו קצת כסף מהצד, עד שהם
התעוררו ומצאו את עצמם במיטה עם האויבים שלנו. האויבים, אתה
מבין?"
"אנדריאה..."
"ברי, האנשים האלה יודעים עליי הכול, את כל מה שעשיתי כאן. הם
יודעים למי הייתי נשואה ומי היו החברים שלי. הם בדרך אליך!"
"טוב מאוד. זה יחסוך לי למצוא אותם. תגידי כבר איפה את."
היא נתנה לי שם של בית קפה ברחוב מרכזי. מקום שבשעות כאלה צריך
להיות מלא אנשים, באיזור שיש בו תנועה נון-סטופ. מחבוא מצוין.
"אני בקומה השנייה." אמרה. "יש פה ערב הקראת שירה. זה עומד
להימשך אל תוך הלילה."
"את באמצע הקראת שירה שמה?"
"הפסקת קפה. יש פה די הרבה אנשים."
"טוב מאוד. אל תזוזי משם. אני בדרך אלייך."
"תזדרז. אם עוד בחורה אחת תעלה לבמה פה ותקריא המנון לפטמות
שלה, אני עפה מפה, קלשון או לא קלשון."

הנחתי את הטלפון.
בדקתי את המחסנית של הברן-טן, הכנסתי אותה בחזרה, דרכתי אותו
וחגרתי אותו מצד ימין. אחרי הרהור קצר הוצאתי ממגירת השולחן את
האף.אן תשעה מילימטר שלקחתי מגריזלי אתמול, דרכתי גם אותו
וחגרתי אותו בגב מאחורי צד שמאל, עם הקת נוטה פנימה. חשבתי
לשנייה או שתיים על רובה הציד, שהיה עדיין מגולגל בתוך
הבריסטול שלו בפינה, והחלטתי שלא.

יצאתי מהמשרד לפאב, כשאני נותן למחשבות להשתלט לי על החושים.
לכן לא קלטתי מה קורה עד שהיה מאוחר מדי.
שלושת הדובים היו שם.

איזי עמד באמצע החדר, שתי ידיו מיטלטלות לצידי גופו, פתוחות,
רפויות. פנדה עמד מולו. גריזלי תפס עמדה ליד הדלת הסגורה,
וקואלה ישב על כיסא הפוך, נשען לפנים, סיגריה בוערת בין
אצבעותיו. כשראה אותי הוא קם מהכיסא, שמט את הסיגריה לרצפה
ורמס אותה.
"כבר חשבתי שלא תסיים שם." אמר פנדה, שקול ורגוע כתמיד. "זה
דווקא התאים." הוא החזיק בידו תיק ספורט שהרוכסן שלו היה פתוח.
למה שהיה בפנים היו קצוות שהזדקרו דרך דפנות התיק.
"כל פעם שאני רואה אותך אתה מטלטל איתך איזה כלי ענק." אמרתי
לו. "מה העניין? אתה מפצה על משהו? או סתם לא יודע לירות?"
"תשבו, תשתו משהו, תרגישו בנוח." אמר פנדה. "כל עוד אף אחד לא
מתקרב לדלת, הכול יהיה בסדר."
"תעופו מכאן שלושתכם, עכשיו אבל, והכול יהיה עוד יותר בסדר."
אמרתי.
גריזלי עשה צעד לכיווני. פנדה חסם אותו בעזרת היד שלא החזיקה
בתיק. "הלילה העסקה נסגרת." הוא אמר. "ואנחנו לא רוצים יותר
הפרעות ממך."
"אני רואה שהטיפשה החליטה לא לחכות." אמרתי.
"אז אנחנו מחכים פה הלילה, ובבוקר קמים והולכים." המשיך פנדה.
"וכולם שמחים."
"אהא." אמרתי. ועשיתי צעד לכיוון הדלת.
מסתבר שזה לא היה דבר חכם במיוחד לעשות. פנדה עשה צעד לכיווני
והושיט את היד, לכאורה כדי לעצור אותי, אבל בשנייה שהסתובבתי
לכיוונו הוא ביצע סדרת תנועות, באופן כל כך מהר וחלק שאי אפשר
היה שלא להעריך. היד שלו שינתה כיוון, תפסה בפרק יד ימין שלי
במגע הכי קליל ומרפרף שאפשר, ומשכה אותה למטה. הוא הוציא אותי
משיווי-משקל בדיוק לחצי שנייה, אבל זה הספיק לו למשוך מתוך
התיק את האם-16 המקוצר שהיה בפנים. הוא ניער את הנשק, נותן
לתיק לצנוח לרצפה, ודפק את הקת בכוח - עדיין ביד אחת - כנגד
בית-החזה שלו.
האם-16 היה חצי דרוך, כשעצר המחלק מחזיק את המכלול מאחור.
החבטה בקת שחררה את המכלול, שרץ קדימה ודרך את הנשק. היד
השנייה של פנדה הרפתה מפרק היד שלי וצפה למעלה, עוטפת את
המתפסים, משלימה את המהלך.
פנדה היה די מיומן בשטח שלו. מה שהוא לא ציפה לו היה יד שמאל.
כמעט אף אחד לא מצפה לזה. זה היה מאוד חשוב ליקי בן-דוד לאמן
אותנו לירות בשתי הידיים.  באיזשהו שלב, ברהמס, ימצאו אותך
מת. כשזה יקרה, רצוי שזה יהיה עם כלי בכל יד, לא עם יד אחת על
הנשק והשנייה בביצים.

הוא אמנם הפתיע אותי, והוציא אותי משיווי משקל. אבל זה היה רק
לגבי יד ימין. כשהוא סיים את התנועה המאוד-יפה שלו, יד שמאל
שלי כבר הייתה למעלה, והאף.אן. היה מכוון לפרצוף שלו.
איזי צץ מהצד, מושך מהכיס אקדח שלא היה לי מושג שהוא מסתובב
איתו, וכיוון אותו על פנדה.
הגריזלי התחיל לזוז כמעט ביחד עם איזי, שולף אקדח חדש, והפעם
לא זזתי מספיק מהר, אולי בגלל שנאלצתי לחלק את תשומת הלב שלי
בינו לבין פנדה. עד שהוצאתי את הברן-טן, גריזלי כבר כיוון אקדח
על איזי. אבל מיד כשהוא סיים הברן טן היה מכוון עליו, והעיניים
שלו קיפצו מאיזי אליי.
קואלה נזכר לזוז. עד היום אין לי הסבר הגיוני למה בחרתי להסיט
את האקדח מהפרצוף של פנדה לפרצוף שלו - אני חושב שזה קשור לכך
שהערכתי שפנדה לא יהיה הראשון שיפעל בסיטואציה כמו זאת. הוא
היה שקול והגיוני מדי. אבל מצד שני, הוא זה שכיוון לי רובה-סער
לפנים, אז זה לא היה מאוד מוצלח מצידי.
קואלה קפא, האקדח שלו נעצר בדרך למעלה, מכוון לרצפה כמה מטרים
לפניי.
ופה זה נעצר.

כולם עמדו בלי לזוז, כולם הסתכלו על כולם, כולם העדיפו להיות
במקום אחר, כולם נורא רצו להחזיר את הזמן שלוש-ארבע שניות
אחורה. אבל אי אפשר.
עברו כמה שניות. פנדה חרק מולי בשיניו: "לא." הוא אמר, בעייפות
מסויימת. הקנה שמולי היה יציב. "לא."
"כן." הגה גריזלי את המילה הראשונה שלו מאז שידעתי על קיומו.
"תוריד אותו. אני לוקח את השני."
"לך על זה." ענה לו איזי, קר לחלוטין, ולא הוסיף.
עוד כמה שניות עברו. הן נראו כמו שעה לפחות.
"אני סופר עד שלוש." אמר פנדה. טיפת זיעה גלשה במורד המצח
שלו.
לא בא לי לשאול אותו מה יקרה אחרי שלוש. הסתכלתי בקנה שמולי,
והתכוננתי למה שיבוא.

קנאק-קנאק!!

יש צלילים שמכילים רכיב פיזי. זה מה שקרה באותו רגע לגבי הרעש
שהדהד פתאום בחלל ההייד-אאוט - כל אחד מהנוכחים הרגיש את גלי
הקול נחבטים על העור שלו. טוב, אני יודע שאני הרגשתי.
זה היה צליל פעולת הבריח של רובה-ציד עם מנגנון פאמפ-אקשן.
קנאק ראשון לפריקה, קנאק שני לגריפה, שבריר שנייה של שקט
מוחלט, ואפקט סופי של כובד, אגרסיביות, סופניות, כאוס, כמות על
פני איכות.
כולנו סובבנו את הראשים לכיוון הבר. גל עמדה שם.
השיער החום הארוך-ארוך שלה היה אסוף לאחור, מדגיש את תווי
הפנים היפהפיים שלה וגם את המבט שהיא שלחה אלינו, כמו פלדה
מחושלת בשכבות של חרב סמוראים. בקלות אפשר היה לדמיין באותו
רגע שתי כנפיים גדולות של מלאך על הגב שלה, אלמלא דבר אחד קטן
או בעצם גדול מאוד שקלקל את התמונה - וזה היה, כמובן,
השוט-גאן. מוסברג-חמש-מאות-תשעים, שנראה גדול לפחות כמוה והיה
מאוזן בידיה במקצועיות, מכוון הישר אל מרכז הסמטוכה.
"נכנסתי בזמן לא טוב?" היא שאלה.

במשך כמה שניות אף אחד לא אמר כלום. הראשון שהתאושש היה,
להפתעת כולם, גריזלי.
"מאמי..." הוא פתח.
"אל תכריח אותי לפזר אותך על הקיר הזה, 'מאמי', בדיוק סיידנו
פה." אמרה גל בקור רוח מוחלט. "תניחו את הנשקים. אתה עם האם-16
ראשון."
אישית הייתי מעדיף שגריזלי יהיה הראשון, כי הוא היה המשוגע פה
ואם מישהו יפתח באש זה יהיה הוא ולא פנדה, אבל לא העזתי להוציא
שום צליל באותו רגע.

פנדה לקח אוויר ופלט אותו באיטיות. "הייתי צריך להישאר
במסגריה." הוא אמר במרירות, והנמיך את הקנה מהפרצוף שלי לכיוון
הרצפה.
"זין על זה." נשמע פתאום מכיוונו של קואלה. הוא שמט את האקדח
שלו על הרצפה בתנועה שנלקחה היישר מסצינת המסעדה ב'הסנדק',
המתין שנייה או שתיים והתחיל ללכת לאחור, לכיוון הדלת.
"מה אתה..." התחיל גריזלי לומר, מסובב אחריו את הראש.
איזי זז. הוא תפס בידו החופשיה ביד האקדח של גריזלי וסובב אותו
מהר כלפי מעלה. זה כנראה היה אקדח עם משבת, מה שלא יכולתי
להבחין בו מאיפה שעמדתי אבל איזי הבחין; ההדק היה נעול,
וכשאיזי סובב את האקדח אצבע ההדק של גריזלי נשברה כמו ענף יבש.
גריזלי שחרר צריחה קצרה, גבוהה מדי בשביל גבר בגודל שלו.

התנועה של פנדה הייתה, שוב, חלקה כמו אדוות מים - הוא עשה חצי
סיבוב ימינה, צובר תנופה, והטיח את הקת של האם-16 אחורה ולמעלה
היישר אל הלסת של גריזלי. גריזלי צנח על הרצפה כמו שק תפוחי
אדמה, משאיר את האקדח שלו ביד של איזי, ואז התגלגל על הצד
ונשאר שם.

פנדה הסתובב בחזרה והביט בי, באיזי, בקואלה שעמד בידיים
מורמות, ובגל. נשם עמוק, הביט למטה - לוודא שבאמת לא ירו בו -
ואז התכופף והניח את האם-16 על הרצפה. הוא לקח שני צעדים
לאחור. "באמת הייתי צריך להישאר במסגריה." הוא נאנח שוב
כשהזדקף, ידיו מורמות לצדדים ומבטו ממוקד בגל וברובה הציד.
"היית צריך לעשות כל מיני דברים. כמו כולנו. אתה אל תזוז שמה!"
אמרתי לקואלה. "גל, אם הוא זז עוד פעם תפוצצי אותו."
"העיניים שלו נחשבות?" שאלה גל. "כי הוא כל הזמן מקפיץ אותן
מצד לצד."
"אל תירי בו." אמר פנדה. "הוא חבר שלי. הוא פה רק כי אמרתי לו.
הוא לא יודע כלום."
"אתם לא יודעים כלום, אף אחד מכם. נכון?"
"העורכדינית עושה איזו עיסקה גדולה הלילה, זה כל מה שאני
יודע."
"למה היא לא לקחה אותך שתאבטח אותה? זה התפקיד שלך, לא?" שאלתי
אותו. בינתיים איזי הרים מהרצפה את האם-16 ואת האקדח האחרון,
נזהר לא לעבור בקו הירי של גל.
"זה מה שגם אני שאלתי אותה. אתה חושב שהיא חייבת לי הסברים?
היא נותנת לי הוראות בטלפון, מה שצריך לדעת ולא יותר. אנחנו
אלה שיורים, אנשים אחרים הם אלה שחושבים."

המשפט הזה הזכיר לי משהו שאילון בנימין אמר לי פעם, לגבי
הפונקציה שלי בחיים לעומת הפונקציה שלו. שמתי לב שפנדה מסתכל
ישירות אליי, לראשונה מאז שהוא התחיל להסתובב מסביבי בימים
האחרונים. תמיד הייתה לו סוג של בהייה אדישה במשהו אחר באיזור
- כשכיוונתי אליו את רובה הציד ברחוב והוא בהה לעבר הכביש,
כשהוא חיכה לאתי במכונית ובהה אל השמשה הקדמית. ואז קלטתי שזה
בדיוק מה שהוא עושה עכשיו - הדבר החשוב פה היה גל והמוסברג
שלה, אבל פנדה התעלם מהם והביט אליי. כאילו באמצעות זה שהוא לא
יוצר קשר ישיר עם האלמנט המרכזי במרחב שלו, הדברים האלה לא
באמת קורים לו. לפעמים הדרך הנכונה לחיות את החיים היא לחשוב
עליהם בתור סוג של משחק.

"אתה יכול להגיד למלצרית שתוריד אותי מהכוונת או שתירה כבר?"
הוא שאל.
"איזי?" שאלתי אותו. "המפתחות של המחסן עליך?"
"תזיזו את השלישי." אמר איזי.

פנדה וקואלה העמיסו את גריזלי בסחיבת פצוע וגררו אותו לתוך
המחסן. שמענו את איזי סוגר ונועל אחריהם את הדלת. לאחר מכן
שמעתי אותו יוצא דרך הדלת האחורית לסמטה, ואחרי כמה שניות
שמענו רעש גרירה כשהוא הכניס פנימה את אחד הפחים הגדולים
והשעין אותו כנגד הדלת.
אחר כך אני חושב שהוא בעט בקיר כמה פעמים. ככה זה נשמע.
כשהוא נכנס בחזרה אמרתי לו במהירות: "תן לי את המפתחות של
האוטו. אני חייב לעוף מכאן. אנדריאה..."
"תסביר לי אחר כך." הוא אמר והשליך לעברי את המפתחות.
"מאיפה האקדח הזה?" שאלתי.
"מאיפה שמביאים אותם."
"כן, אבל מתי התחלת להסתובב איתו?"
"בערך כשאתה התחלת, ואתה באמת חושב שזה מה שחשוב עכשיו?" הוא
הביט לעבר גל, שהניחה בזהירות את רובה הציד על הבר והתנשמה
בכבדות.
"זה לא טעון." אמרתי.
"זה כן." אמרה גל. היא נשענה על הבר, בעיניים מושפלות, עדיין
מתנשמת.
"אני יודע, שמעתי את הדריכה. התכוונתי שזה לא אמור להיות טעון.
הוצאתי את הכדורים..."
"ושמת בכספת, אני יודעת. הוצאתי אותם וטענתי לפני שנכנסתי, אתה
חושב שאני מטומטמת?" אמרה גל בתרעומת.
ניגשתי אליה. הרמתי את הרובה מהבר ופרקתי את הכדורים. שמונה
מהם.
"אני מצטער." אמרתי. "הייתי צריך לשתף אותך."
"לא." היא הנידה בראשה לצדדים. "לא היית צריך. אני מצטערת
שהייתי ככה בימים האחרונים, אבל... זה רק שחשבתי..."
"אני יודע. וגם צדקת. אנדריאה צדקה במה שהיא כתבה בפתק ההוא."
"לא רק זה." היא אמרה, ולא הרימה את העיניים מהבר אפילו
לשנייה. "מאז שהיא הגיעה, אתה היית..."
"הייתי מה?"
"עזוב. אני יודעת איך זה. אתה צריך ללכת לעשות מה שאתה צריך
לעשות, נכון?"
"תנעלו אחריי את הדלת ואל תכניסו אף אחד."
יצאתי החוצה בריצה, נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע.



12. לחבר את הנקודות

כשהגעתי למקום, אנדריאה עמדה על המדרכה סמוך לכניסה לבית הקפה
בתוך קבוצה של אנשים, רובם צעירים שלבושים כאילו הם בדרך
לקונצרט מחתרתי. לקח לי זמן להבחין בה בתוך הקהל - הערב היא
הייתה בתחפושת של חובבת שירה צעירה: שיער חום קלוע בשתי צמות
ארוכות, משקפיים ענקיים עם מסגרת שחורה עבה, נעלי אולסטאר אחת
אדומה ואחת כחולה, ושמלה קצרה אדומה מעל ג'ינס ארוכים ורפויים.
גם הג'ינס וגם השמלה נראו כאילו כובסו מיליון פעם. על כתף אחת
היא החזיקה תיק-גב מכוסה בכפתורים של להקות רוק וסטיקרים של
שלום והצילו את הפינגווינים. כנראה שעבר זמנם של הקארה
והמגפי-פאריז.

צפרתי פעם אחת והיא הרימה את הראש, ומיד התנתקה מהקבוצה ומיהרה
לעבר המכונית. כמה מחברי הקבוצה, בעיקר הגברים שבה, התבוננו
אחריה. היא זינקה למושב האחורי, ופקדה: "סע!"

התחלתי לנסוע. אנדריאה נשכבה במושב האחורי ומשכה את השמלה מעל
ראשה, ונשארה בגופיה שחורה. היא הורידה את המשקפיים וגלגלה
אותם ביחד עם השמלה, ואז העיפה מהתיק שלה את כל הכפתורים
והסטיקרים וזרקה אותם פנימה, ביחד עם נעלי האולסטאר הלא-תואמות
שלה. מהתיק היא הוציאה נעלי-הרים, ונשכבה שוב כדי לנעול ולשרוך
אותן. שמתי לב לאקדח בנרתיק מיוחד על הקרסול שלה, כנראה
ברטה-סאב. היא המשיכה, מורידה את הצמידים הצבעוניים מפרקי
הידיים שלה ושמה במקומם שעון צלילה מתוחכם, וכיסתה אותו עם
צמיד-זיעה שחור. ואז הסתכלתי על הכביש ולא ראיתי אותה אבל
כשהבטתי שוב בראי - הצמות החומות נעלמו והיא פיזרה את השיער
שלה.
זה היה השיער הבלונדיני, התלתלים מהזיכרון שלי.

"תעצור פה ליד הפחים." היא הורתה, וכשעצרתי היא זינקה החוצה,
בחרה אחרי השתהות קצרצרה את אחד מפחי הזבל הירוקים, וזרקה את
התחפושת פנימה. לאחר מכן היא דחפה יד פנימה וערבבה את הזבל קצת
לפני שסגרה את המכסה.
השארתי את המנוע דולק ויצאתי אחריה.
היא הוציאה מהתיק שלה כובע בייסבול שחור וחבשה אותו, אוספת את
התלתלים פנימה. כשהיא סיימה היא פנתה לכיווני: "קדימה, בוא
ניסע."
נעמדתי בינה לבין הרכב. היא הביטה בי ואמרה: "מה אתה עושה? בוא
ניסע מכאן. אין זמן לבזבז יותר."
"לא." אמרתי.
"מה?"
נשמתי שתי נשימות עמוקות. חוץ מלהזיז קצת את הדבר שהיה תקוע לי
בחזה, לא נראה שהן הועילו.
"לא. עכשיו זה זמן התשובות." אמרתי.
"לא עכשיו!"
"הילד." אמרתי.
"איזה ילד? מה אתה מבלבל לי עכשיו..."
זאת הייתה סטירה מאוד מהירה, ולא היה בה ממש כוח אלא הרבה
הפתעה; לא יעזור כלום, זאת הדרך היחידה להעביר מישהו מהלך
המחשבה האגואיסטי שלו להלך המחשבה של מצב חירום שקצת יותר גדול
ממנו.
היא בהתה בי, והרגשתי כמו חרא, במיוחד כשידעתי שאם זה היה
מישהו אחר ולא אני אז אנדריאה הייתה על המשמר ואין סיכוי שהוא
היה מצליח לגעת בה.
"וזה בשביל שנתת לי לחשוב שהוא הילד שלך, חתיכת כלבה
מניפולטיבית."
היא עמדה שם בשקט כמה שניות, ונראתה יותר עצובה מאשר כל דבר
אחר. לבסוף אמרה: "אף פעם לא אמרתי כזה דבר."
"לא, לא אמרת. את חכמה מדי בשביל זה. רק משכת אותי באף למסקנה
הזאת. ידעת בדיוק על איזה כפתורים ללחוץ אצלי."
"אתה חושב? עושה רושם שיש לך כפתור רחמים עצמיים שלא ידעתי על
קיומו."
"אמרתי לך שהדברים השתנו."
"טוב." היא אמרה. "אני מצטערת שעירבתי אותך בזה, באמת. איזו
ברירה הייתה לי?"
"זה לא זה. את הזזת אותי ממקום למקום כמו איזה כלי שחמט. כבר
שלושה ימים אני רץ אחרי הילד הזה כי חשבתי שהוא הבן שלך..."
"מה?" היא נראתה מופתעת באמת, למרות שכבר לא הייתה שום הונאה
שחשבתי שהיא מעבר לה.
"...ולא יודע מה לחשוב על כל זה בכלל, ורק חושב מה אני אגיד
לאיזי. מי נתן לך זכות לשחק עם אנשים ככה?"
"אלוהים, איך שאתה מציג את הדברים." היא אמרה. "אתה באמת חושב
שתכננתי שהכול יקרה כמו שקרה? יש רוצח שכיר שמחפש אותי!"
"באמת? יש לי שלושה כאלה נעולים במחסן שלי כרגע. נסי שוב."
"אני לא יודעת אם אתה מבין את זה, אבל אני מנסה למנוע פה אסון
בקנה מידה לאומי! וכל מי שמעורב בזה רק רוצה לקבור אותי, גם
הטובים וגם הרעים, אז תסלח לי באמת אם השארתי לך כמה נקודות
לחבר לבד. ועכשיו אנחנו יכולים בבקשה לצאת לדרך? או שאולי אתה
רוצה להכות אותי עוד פעם?"

"תנהגי את." אמרתי לה, ונכנסנו בחזרה לרכב.
"הכול בסדר איתך?" היא שאלה כשהתחלנו לנסוע.
"כן. אני לא צריך לנהוג, במיוחד בלילה. אני שישים אחוז עיוור
בעין שמאל."
היא הביטה בי כמה שניות, ואז הישירה עיניה אל הכביש.
"מצטער." מלמלתי, והיא אמרה: "עזוב. הגיע לי, וכנראה הייתי
צריכה את זה."
אני עדיין חושב על הסטירה הזאת. היא מוצמדת אצלי לזיכרון של
אנדריאה. כמו כל דבר שקשור לאותו זיכרון קיצי - כמו כל זיכרון
בכלל - אני לא יודע איך לשחרר את זה.



הכרחתי את עצמי לשבת בשקט ולא להגיד דבר, כדי לחשוב. נסענו
לכיוון צפון, כשאנדריאה מקפידה לא לעבור יותר מדי את המהירות
המותרת. כשהרחקנו צפונה והכבישים היו ריקים, היא התחילה לתת
גז.
"לאן נוסעים?" שאלתי אותה.
"למנחת האזרחי על שם ג'ורג' ברלינג." היא אמרה. "יודע איפה
זה?"
"לא."
"בצפון. המקום שימש לתעופה אזרחית במשך שנה או שנתיים עד שבגלל
המצב הביטחוני הוא נהיה לא פעיל, והיום הוא נטוש. ג'וש והאיש
של האמריקאים נפגשים שם בשביל לסיים את הכול."
"כמה זמן יש לנו?"
"שעתיים, או שעתיים וחצי. אני מקווה שנגיע בזמן."
"יופי, זה נותן לנו זמן לכמה תשובות. מה זה 'קשת יהונתן'?"
שאלתי אותה.
"מערכת הנחיה לטילים ממסוקים." היא ענתה. "אני לא יודעת את כל
הפרטים הטכניים. אבל זה משהו גדול. כשהתחילו לפתח את זה חשבו
שזה הדור הבא של טילים מונחים אבל באיזשהו שלב הבינו שזה עומד
לחולל מהפכה בכל התחום של חימוש מונחה."
"ועדיין נתנו לטיפוס שנוי במחלוקת כמו ג'וש לנהל את זה?"
"לא. הוא אף פעם לא ניהל את זה. האמת שלא ממש ברור איך הוא
השיג גישה לזה. אבל מה שבטוח, שבאיזשהו שלב הוא שם על זה את
הידיים שלו."
"ואז הוא החליט למכור את זה לאמריקאים."
"כן. זה קרה אחרי שכבר נהיה ברור שאין לו עתיד בחיל-אוויר. הוא
הביא את עורכת-דין אתי עמיר, שקפצה על המציאה. היא ניהלה
בשבילו את המשא ומתן מול האמריקאים והייתה אמורה לדאוג שהוא
יישאר רשמית מחוץ לעניין."
"ואז הכול השתבש?" שאלתי.
"בשביל ג'וש ואתי, כן. אחרי ההתלהבות הראשונית, האמריקאים עברו
על כמה פירורי חומר שהם קיבלו מג'וש והחליטו שזה לא פרקטי
מבחינתם. יותר מדי זמן, יותר מדי תקציב, יותר מדי סכנה למשבר
דיפלומטי... ואז זה התגלגל לשולחן של מישהו שהחליט, למה לא
לעשות כמה דולרים מהצד ופשוט למכור את זה הלאה למישהו שאין לו
את הבעיות האלה?"
"מי למשל?"
"איראן, צפון קוריאה, סין, הזומבים הקניבלים ממאדים, אולי כולם
ביחד. זה באמת משנה?"
"הייתי רוצה לדעת עם מי אני מתעסק כאן." אמרתי. "סתם יהיה מרגש
לדעת אם הבנאדם שיורה בי מקלל אותי ברוסית או בסינית. לא משנה,
תמשיכי. איך העניין הגיע אלייך?"
"מי שהכניס אותי לעניין היה אזרח אחד, יהודי-אמריקאי, שעובד שם
- הוא היה מהנדס תעופתי שעלה על העניין במקרה, והיה ציוני מכדי
לתת לזה לעבור לידו."
"היה?"
"כן..." היא נשכה את שפתיה. "זה מה שקרה לפני שנחתתי בארץ. לקח
לי יותר מדי זמן, ובינתיים הוא... הוא היה בן אדם טוב מדי. שכח
שהוא מהנדס ולא מרגל, והתחיל לקחת על עצמו יותר מדי סיכונים,
ו... הם תפסו אותו." היא לפתה את ההגה בתסכול. "הייתי צריכה
להגן עליו."
"אל תתחילי עם זה עכשיו. את יודעת איך זה הולך מכאן. אנחנו לא
מאשימים את עצמנו כשזה קורה, למרות שאנחנו באמת אשמים."
היא שלחה אליי מבט צדדי, ומלמלה באנגלית: "בן זונה קר."
"המהנדס הזה." המשכתי. "איך הוא הגיע אליך? למה הוא לא פנה
לאף.בי.איי?"
"הוא כן פנה."
"מה?"
"הם יודעים על זה. והם לא יעשו כלום."
"על מה את מדברת? פספסתי פה משהו? האויבים שלנו הם לא גם
האויבים שלהם?"
"בטח. אז יש פה נשק סודי שלישראלים יש, ועכשיו יהיה אותו גם
לאויב, ועד עכשיו הם לא ידעו עליו כלום, ומעכשיו הם כן. וגם יש
להם קצה-חוט על קבלן ביטחוני אמריקאי, שמטפח קשרים עם האויב.
למה להם לעצור את זה עכשיו, אם הם יכולים לתת לזה להתגלגל עוד
קצת ולרכוש שליטה על הטכנולוגיה שהאויב מיישם במסוקים שלו? זה
חג-מולד-מוקדם בשבילם... או שזו לפחות המדיניות הרשמית. וזה
מביא אותנו להערב."
"תמשיכי."
"יש לי מישהו במשרד ההגנה האמריקאי, שלא כל כך מסכים עם
המדיניות הזאת. אולי ייסורי מצפון ואולי סתם פינג-פונג פוליטי.
הוא הצליח להעביר לי הודעה הערב. ג'וש הצליח לשכנע את הצד השני
להמשיך עם העניין, למרות ההחלטה שלהם להקפיא. כנראה שהוא הוריד
את המחיר. הם נפגשים הערב."
"שאלה אחת אחרונה. שהיא, דרך אגב, גם הייתה השאלה הראשונה.
הילד."
היא לא ענתה. שמתי לב שהיא מתבוננת מחוץ לחלון, אל הגבעה
הסבוכה שהתנשאה לשמאלנו. "ברי..."
"הילד!"
ואז שמעתי את הצמיג מתפוצץ. באותו רגע היה נדמה לי שראיתי את
רשף הירייה מהגבעה שהיתמרה מעלינו - תמיד נדמה לך אחר כך שראית
אותו קודם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חז"לינו אמרו
שהבטלה היא אם
כל חטאת.

אבל מי האבא,
לכל הרוחות?!


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/15 22:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה