[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
ילד הקיץ (חלק ב')

5. הדבר הזה בעיניים

"תגיד לי רק דבר אחד. לפני שיצאת מהחדר היא מלמלה משהו כמו 'הו
ברי'?" אמר איזי בטלפון, ויכולתי לדמיין אותו מגחך ועושה
תנועות מעצבנות עם הגבות.
"מצחיק מאוד." אמרתי. "בבקשה אל תעשה סצינות אם תראה אותה
יורדת מהדירה שלי, אוקיי? וקח בחשבון שהיא הלכה לישון ממש
מאוחר, אז תהיה קצת מתחשב עם ההיסטריות שלך של ה'פתיחה הגדולה
אחרי השיפוצים' היום בערב."
"אתה דואג יותר מדי בקשר לגל, ברי."
"אני דואג באופן כללי."
"כן. אני חושב שפספסת את ה'יותר מדי' שם."
"אני צריך ללכת. נתראה מאוחר יותר."

עזבתי את הטלפון הציבורי וחציתי את הכביש לכיוון בניין המשרדים
הגבוה, שהכיל את בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב. תמיד
חשבתי שבית משפט זה משהו שזוכה לבניין משל עצמו, בדרך כלל גם
בניין גרנדיוזי, אבל מה אני יודע על ענייני משפחה?
מתחת הבניין, כיאה לבניין משרדים על שדרות בן-גוריון ברמת-גן,
הייתה סנדוויצ'יה זולה במיוחד. על המדרכה עמד אדם דחלילי שהטיל
צל גבוה ורזה, ודחף לפרצוף שלו מה שנראה כמו סנדוויץ' פסטרמה
שהוכן שלשום. חתיכת עגבנייה שהייתה יותר ירוקה מאדומה נשמטה
מקצה הסנדוויץ' ונחתה על המדרכה בקול מעיכה.
"שלוש שניות איתמר, תרים מהר. אף אחד לא מסתכל."
איתמר נבו הסתובב אליי. הוא סיים ללעוס ואז חייך את החיוך
העייף שלו. "בוא ניכנס." הוא אמר, והשליך את שליש הסנדוויץ'
הנותר לפח.
"בתור כתב פלילי, יוצא לך להסתובב פה הרבה?" שאלתי אותו.
"לא הרבה, אבל יותר ממה שהייתי רוצה."
"אתה העיתונאי המוביל כיום בארץ בתחום שלך. למה אתה לא מקים לך
מטה באיזה בית קפה ונותן לחדשות להגיע אליך?"
"ולמה אתה לא יושב בפאב שלך וסופר את הכסף?" הוא שאל, ולא
עניתי. נכנסנו למעלית. הוא נשען לאחור ועיסה את רקותיו. "אני
עדיין מיואש מכל הסוף-שבוע הזה. הסיפור הזה עם המשחטת-רכב...
מצטער שבזבזתי את הזמן שלך."
"עזוב שטויות. אני מת על טיולים."
"הייתי בטוח שזה יהיה שם... בטוח..." מלמל נבו. "נו טוב. אז
הנה אנחנו פה, מה?"

הוצאתי את המעטפה של אנדריאה והגשתי אותה לאיתמר, והוא פתח
אותה והוציא את התמונה.
"כן. כמו שתיארת לי." הוא אמר, והחזיר לי אותה.
"אז אתה יודע מי הילד הזה?"
"קוראים לו אלן סאמר. בן אחת עשרה."
"הוא אמריקאי?"
"אמריקאי מצד האמא שלו."
"וחיל-אוויר מצד האבא שלו?" שאלתי.
"זה לא אבא שלו." איתמר טפח באצבעו על הקצין שהלך ליד הנער.
"זה בן-הזוג לשעבר של אמא שלו. סגן-אלוף יהושע גרין. ג'וש,
לחברים שלו."
איתמר נבו לא היה אחד מהחברים האלה. זה היה ברור מהטפיחה
שהאצבע שלו הרביצה על התמונה, כאילו הוא מרחיק בדל סיגריה.
"והאישה הזאת לא נראית כמו אמא שלו."
"היא לא. זו העורכת דין של יהושע. אתי עמיר. זכויות אדם
במשפחה, בין השאר."
"בין השאר? ומה השאר?"
"בעיקר ייצוג של עברייני צווארון לבן."
"פלילי, אבל פלילי נקי."
"כן." אישר איתמר, וראיתי שחוש הציניות המפותח שלו סימן 'וי'.
"יפה אמרת".

המעלית נפתחה לקומת בית המשפט. "הוא איתי," אמר איתמר למאבטח
שבחן את תעודת הכניסה שלו. סקרתי את הסביבה. מסדרונות ארוכים
ללא חלונות, קירות בצבע חרדל כהה, ספסלי מתכת פה ושם. רעש
מכונות צילום. הרבה אנשים עסוקים ומעונבים הסתובבו הלוך חזור.
"אני אלך לבדוק במזכירות איפה נערך הדיון." אמר איתמר.
"לא צריך." אמרתי, והצבעתי לעבר קצה המסדרון. שם העבירו את
הזמן ארבעה או חמישה מהקולגות של איתמר, עם מצלמות וכל הציוד,
מחוץ לאחד האולמות.
"שיט." הפטיר איתמר. "נו טוב. הדיון בדלתיים סגורות, ככה שאי
אפשר להיכנס, אבל ברגע שאתי תצא נוכל לשמוע אותה דופקת הרצאה.
היא זונת-תקשורת כמו שהיא זונת-כסף."
"ואני חשבתי לתומי שעורכי דין לזכויות אדם הם לוחמי צדק."
"אין לך הרבה ניסיון עם עורכי דין, הא?"
חשבתי על אנדריאה. "לא, אבל עם לוחמי-צדק דווקא כן."
התקרבנו לאולם שבו נערך הדיון והתיישבנו על אחד הספסלים בחוץ.
"יהיה עדיף אם לא יקלטו אותי." מלמל איתמר. "אני לא צריך
שישאלו אותי מה אני עושה פה."
"זאת דווקא שאלה טובה מאוד. איתמר, אכפת לך לעדכן אותי כבר? מה
בכלל אנחנו עושים פה?"
הוא החזיר לי את התמונה.

"אז כמו שאמרתי, אלן סאמר, עד לפני שלושה חודשים חי
בוירג'יניה, ארצות הברית, עם האמא שלו. ולפני כמה שנים חי איתם
גם ג'וש שלנו, שמילא תפקיד מסוים בנספחות הצבאית. הטענה היא
שבינו לבין אלן נוצר קשר מיוחד. הוא רצה לאמץ אותו באופן רשמי,
אבל כנראה שהאמא לא ממש רצתה לבוא לגור בישראל.
"מעבר לזה, אלן הוא גם נס רפואי. הוא נולד חירש כמעט לגמרי,
ופתאום בגיל שבע או שמונה הוא מתחיל לשמוע. עשו לו ניתוח חדש
ומהפכני, וכיום הוא עדיין נעזר במכשירי שמיעה, אבל הוא מקרה
נדיר.
"עכשיו זה מתחיל להיות מעניין. לפני משהו כמו שלושה חודשים,
סגן-אלוף גרין הביא את אלן לביקור בארץ. ואז הסתבר שאמא שלו לא
ממש הרשתה לו לטוס לפה, או שג'וש אפילו לא שאל את דעתה. במילים
אחרות, עורכי הדין של האמא טוענים שאלן הוא ילד חטוף ודורשים
להחזיר אותו לארצות הברית."
"והוא לא רוצה לחזור?" שאלתי.
"ג'וש, ואתי עמיר, טוענים שהאמא לא כשירה. יש לה כנראה
היסטוריה של חוסר-יציבות נפשית ושל התמכרויות. הם טוענים,
למרות שזה לא הוכח, שהסיבה שאלן נולד חירש היא שאמא שלו השתמשה
בכל מיני סוגים של סמים מסוכנים בזמן שהייתה בהריון."
"איך סגן-אלוף בצבא הולך ועושה כזה דבר, תגיד לי?"
"כן, בקשר לזה. עוד דבר אחד. אני עוד לא יודע בוודאות מה עומד
מאחורי זה, אבל אני יודע שבצבא הם מאוד כועסים על סגן-אלוף
גרין."
"בגלל הסיפור הזה עם הילד? נו, ברור."
"אז זהו, שלא. כלומר, זה בטח לא עזר, אבל יש משהו אחר. אומרים
שהוא מעורב במשהו בעייתי ומאוד מסווג שמה."

באותו רגע דלת אולם הדיונים נפתחה, ושלושת החבר'ה יצאו החוצה.
הם נראו בערך כמו בתמונה: אלן סאמר, עם שני מכשירי שמיעה
גדולים על האוזניים ואותה הבעה שכנראה התפתחה במהלך שנים של
חירשות: מנותקת, מהורהרת, ואפילו קצת שונאת. לידו התייצב
סגן-אלוף גרין במדים של חיל אוויר, כנפי טיס ואותות מלחמה וכל
הסיפור, ממהר לחבק את כתפו של אלן כאילו הם בלתי נפרדים.
המחווה לא מצאה חן בעיניי. היה בה משהו מלאכותי, אולי אפילו
אגרסיבי מדי.
ומהצד השני של אלן, עורכת-דין אתי עמיר, שמיהרה לקחת צעד קדימה
ולהתייצב במרכז מעגל העיתונאים. וכמו שאיתמר חזה, היא התחילה
לנאום.
רציתי להתקרב כדי לשמוע אבל איתמר סימן לי להישאר במקום. "אין
לה יותר מדי מה להגיד." הוא אמר. "זה היה סתם עוד דיון טכני,
שום מסמרות לא נקבעו כאן. בגדול יש לאמא של אלן עורך דין בארץ
שמונה על ידי מרכז הסיוע המשפטי בארה"ב, והוא טוען שהילד נחטף
ושלפי אמנת האג ישראל צריכה להחזיר אותו ומיד. אתי טוענת שהילד
נמצא בסכנה עם אימא שלו מפני שהיא פסיכית ולכן אסור להחזיר
אותו לחזקתה."
"איפה זה עומד כרגע?"
"למיטב הבנתי, לאתי אין קייס. היא מורחת זמן. היא מציירת את זה
כאילו האימא היא פסיכית על כל הראש, אבל אין לה ממש הוכחות
לזה. ובוא נזכור שג'וש אולי מת על הילד, אבל הוא לא האבא ולא
האפוטרופוס שלו. עניין של זמן עד שישלחו את אלן בחזרה."

"...לקראת החלטה סופית בעניין." שמעתי את עו"ד עמיר אומרת.
"ויש לנו אמון מלא במערכת, ובכך שבית המשפט יקבל את ההחלטה
הנכונה."
"מה בקשר לטענות שסגן-אלוף גרין ניצל שלא כראוי את הסמכויות
הדיפלומטיות שלו כדי להערים על הרשויות בארה"ב?" שאל אותה אחד
העיתונאים.
עו"ד עמיר לקחה אוויר. "גבירותיי ורבותיי, מגיע זמן שבו צריך
להחליט. או שאנחנו הולכים לארצות הברית ומנדבים את עצמנו להיות
הכוכב החמישים-ושלושה על הדגל שלהם - או שאנחנו עדיין מדינה
ריבונית, עם חוקים משלנו ובתי משפט משלנו!" היא נראתה כועסת
עכשיו, לא ברור על מי, ונתנה לקול שלה להדהד בין המסדרונות כמה
שניות לפני שהמשיכה: "זה לא יעלה על הדעת, פשוט לא - יעלה - על
הדעת, להתקפל רק בגלל שהצד השני הוא יותר גדול ויותר חזק!
ותודה רבה לכם. אלן, לט'ס גו."
היא פנתה באגרסיביות וצעדה במורד המסדרון. גרין מיהר אחריה,
מחבק איתו את אלן שעדיין נראה כאילו הוא נמצא נפשית במקום אחר.
תהיתי אם מישהו שם לב איך היא התחמקה לחלוטין מלענות על
השאלה.

כשהם עברו על פנינו השתדלתי לצמצם את עצמי, ונראה שזה עבד כי
אתי עמיר עברה על פנינו בלי להתעכב לשנייה. היא לא היתה גבוהה
בהרבה מאלן, ומקרוב המשקפיים עם המסגרת השחורה לא הצליחו
להסוות את הגיל הצעיר שלה. היו לה אולי חמש שנים מאחוריה
כעורכת דין. סופרסטארית.

אבל כשסגן אלוף גרין עבר על פנינו, הוא הקפיד קצת יותר להביט
לצדדים ולשנייה מבטינו הצטלבו. כן, ראיתי בעיניים שלו את הדבר
הזה. אם הייתה תקווה כלשהי שאנדריאה סתם רצתה לשמוע את עמדותיי
העקרוניות בקשר לסכסוכי-משמורת, אז היא עפה עכשיו דרך החלון.
לסא"ל גרין בפירוש היה את הדבר הזה בעיניים. משהו מאוד לא בסדר
מתחבא איפשהו.

"טוב." אמר לי איתמר נבו כשכולם עזבו, והמסדרון נהיה שקט
יחסית. "אני מקווה שעזרתי לך?"
"בהחלט. התחלנו עם תמונה קטנה וסתומה. עכשיו יש לנו תמונה קצת
יותר גדולה..."
"אבל עדיין סתומה." אמר איתמר. חשבתי, והבטתי בעיגול האדום
שהקיף את ראשו של אלן סאמר הקטן בתצלום.
חיכינו קצת עד שחשבנו שכולם התנדפו, ואז ירדנו למטה במדרגות.
כשיצאנו לרחוב איתמר שאל אותי: "אז, הלקוחה שלך. כלומר זאת
שאמרת שאתה עושה בשבילה טובה. היא לא אמרה לך בכלל מה העניין
שלה פה?"
"אני חושב שחלק מהסיטואציה שלה לא מאפשרת לה להגיד לי. אבל
בדיוק בשביל זה אנשים מגיעים אליי במקום אל חוקרים לגיטימיים,
נכון?"
"אכן כן." הנהן נבו. "אז..."
"אז?"
"אז, זאת אימא של אלן?"
עמדתי לומר שלא.
ואז עצרתי לחשוב על זה. בחנתי שוב את התצלום של אלן סאמר הקטן.
בחנתי אותו היטב.

ניסיתי להעלות מולי את העיניים שלו, כמו שקלטתי אותן במציאות
כשראיתי אותו למעלה במסדרון. ואז ניסיתי להעלות את העיניים של
אנדריאה מהזכרון, מה שהיה יותר קל. שמתי את שתי התמונות
המנטליות זה ליד זו.
יכול להיות? אוי, אנדריאה...

"ברי?" נבו הביט בי. "מה קרה?"
"אני לא חושב. לפחות... לא, אני לא חושב. אולי היא פועלת מטעם
האמא. בכל אופן," מיהרתי לשנות נושא. "תוכל אולי לחפש בשבילי
קצת לגבי מה גרין עושה בחיל-אוויר? מה הסיפור איתו שמה? זה
יכול להיות חשוב."
איתמר הניד בראשו לצדדים. "זה קצת בעייתי. משהו מאוד מסווג.
אבל השורה התחתונה היא שאנשים בחיל אוויר אומרים שמפקד טייסת,
ג'וש כבר לא יהיה. כנראה שאחרי הסבב-מינויים הבא הוא הולך
הביתה."
"הייתי רוצה לדעת." אמרתי. "זה יהיה נחמד אם תהיה לי ראיה או
שתיים, לפני שאני מאשים סגן-אלוף בכך שניסה לשים פס על החלטת
בית משפט ולנצל את הסמכויות שלו כדי לבצע פשע בינלאומי."
"למה אתה מתכוון?" שאל נבו.
"אני חושב שג'וש מתכנן לברוח עם הילד מהארץ."



6. חוק וסדר, בערך

כשהגעתי הביתה עשיתי כמה טלפונים כדי לברר איפה נמצא המשרד שבו
עובדת עורכת-דין אתי עמיר. אחר כך החלפתי בגדים - כלומר לבשתי
חולצה לבנה מכופתרת, שקיוויתי שגרמה לי להיראות קצת יותר כמו
בן אדם מיושב בדעתו, אבל עדיין מספיק חסר-זהות כדי שלא יוכלו
לזכור שהסתובבתי שם.

משרד עורכי-דין ונוטריונים ליפשיץ-גרנדייס-גוטפלד, שנשמע יותר
כמו להקת תיאטרון יידי, תפס חצי קומה בבניין משרדים שהיה ממוקם
לא רחוק מבית המשפט בתל אביב. כשיצאתי מהמעלית ניצבה מולי דלת
זכוכית שעליה הלוגו של המשרד, שהיה מורכב ממאזני הצדק ומסביבם
כל מיני קשקושים קטנים. מאחורי הדלת נראתה עמדת קבלה עם מזכירה
שדיברה בטלפון. עשיתי לה שלום והיא לחצה על כפתור מתחת לדלפק
שלה ופתחה את הדלת בקול זמזום. ניגשתי לדלפק שלה, רק כדי לגלות
שאין לה שום כוונה להפסיק את השיחה. זה התאים לי, לכן לקחתי
כמה צעדים הצידה ונעמדתי ליד עציץ גדול שקיוויתי שהסווה אותי
חלקית. ברקע נשמעו מדי פעם צלצולי טלפון, המהום של מדפסת או
מכונת צילום, דיבורים. מדי פעם הסתובב מישהו מחדר אחד לחדר
אחר. הנחתי שהמשרד הזה מספיק גדול כדי לתת לי כמה דקות לפני
שמישהו ישים לב שאני שם.

בחור צעיר התקרב למזכירה כשבידו ערימה של ניירות ועמד לומר לה
משהו, אבל נראה ששינה את דעתו כדי לא להפריע לה בטלפון. הוא
הסתובב וניגש לשורה של תאי-דואר על הקיר מאחוריה, והניח את
ערימת הניירות בתוך אחד מהם. מהמבט שהמזכירה שיגרה אחריו נראה
שדווקא ממש לא היה אכפת לה, במקרה שלו, להתנתק מהטלפון ולהתחבר
למשהו אחר.

כשהוא יצא מעמדת הקבלה הוא ראה אותי. הוא הביט בי במשך
שתיים-שלוש שניות לפני שחייך חיוך סופר-אדיב, הרבה הרבה יותר
מדי אדיב, ושאל: "אתה אליי?"
"לא. אני קיוויתי לדבר עם הגברת עמיר, אבל אין לי פגישה."
"אתי? היא בבית משפט. תרצה שאבדוק אם אני יכול לשבץ אותך אצל
עורך-דין אחר?"
"זה יהיה נחמד מצידך, אבל אולי כדאי שאני אמתין כמה דקות עד
שהבחורה פה תהיה פנויה."
הבחור שמר על החיוך הסופר-אדיב שלו, ולא חשבתי שאני אהיה מסוגל
להגיד לו לא לאורך זמן בלי לחוש רגשות אשמה הרסניים. לשנייה
היה נדמה לי שהוא עומד להגיד עוד משהו אבל הוא הסתובב והתרחק
לאורך המסדרון.

מפה לשם גיליתי שהמזכירה סיימה את שיחת הטלפון שלה. "אתה יכול
לשבת ולהמתין שם אם אתה רוצה." היא הצביעה לעבר פינת-המתנה
במורד המסדרון, שם ניצבו כמה ספות עור נוחות למראה ועליהן ישבו
והמתינו בחורה פיליפינית או סינית, זוג ישישים שדיברו ביניהם
ברוסית ואדון אחד שנראה כמו עכבר מגודל. "בדיוק התבטלה פגישה
אצל גבי עוד חצי שעה, אז אם תרצה אני יכולה להכניס אותך
אליו."
"גבי זה הבחור שדיברתי איתו עכשיו?"
"כן."
"הוא עורך דין?"
"כן." כמעט נפלט לה צחקוק. "הם אולי מעבידים אותו כמו מתמחה,
אבל הוא עורך-דין. אחד המוצלחים."
"תראי, הייתי מעדיף לחכות לעורכת-דין עמיר. זה עניין רגיש, ויש
לי חבר מחיל-האוויר שהמליץ עליה בחום בקשר לעניין דומה."
כנראה שהיא לא הייתה בקיאה בפרטי התיקים עד כדי כך. בכל אופן,
היא לא הראתה שום תגובה למה שאמרתי. אחרי שהקליקה קצת על המחשב
שמולה, היא אמרה "הלו"ז של אתי מאוד צפוף בשבועות הקרובים.
הייתי מציעה לך לקיים פגישת-ייעוץ עם מישהו אחר בינתיים, ואז
נראה איך להתקדם?"
"יש לה אולי מתמחה? או מישהו שעובד איתה? זה פשוט קשור לתיק
שהיא עבדה עליו בעבר."
"לא, לאתי אין מתמחה. למזלו." את המילה האחרונה היא
לִחְשְׁשָׁה לעבר השולחן שלה.
"אני אגיד לך מה. אני צריך לקבל טלפון בדקות הקרובות, שיכול
להיות שייתר את כל העניין. אז אני אחזור אלייך תכף, אוקיי?"
"בסדר גמור. תוכל להמתין שמה בינתיים." התקפלתי לכיוון פינת
ההמתנה לפני שהיא תיזכר לשאול אותי איך קוראים לי, וקיוויתי
שזרם-החשמל הקטנטן שעבר לה על הפרצוף כשהיא דיברה על גבי ישכיח
ממנה את קיומי.

מאחר החדרים יצא גבר מעונב, לבוש חולצה לבנה שרק הדגישה את
הלבנבנות הרכרוכית של הפרצוף שלו. השרוולים שלו היו מגולגלים
מתחת למרפק וחשפו זרועות שמנמנות ושעירות, על אחת מהן שעון יקר
מאוד, מוזהב, שהתגלץ' הלוך חזור על פרק היד שלו כשהוא הלך,
והשמיע 'רינק-רינק' קטן. הוא הדיף ריח חזק של סיגריות יקרות.
השמנמן ניגש אל אחד מתאי הדואר והוציא את ערימת הניירות שגבי
הניח שם קודם. אחרי שסיים לעבור על הראשון, הוא הפטיר לעבר
המזכירה: "רינת, תקראי לגבי לפה."
"הוא במשרד שלו."
"אז שיזיז את עצמו לכאן, אם זה לא קשה?"
רינת הרימה טלפון אחר ולחשה אליו משהו בחופזה. אחרי דקה גבי
הגיע.
"צביקה, קראת לי?"
"גבי. כתב ההגנה של קציר." השמנמן דחף לפרצופו של גבי דף נייר
מודפס.
"כן."
"כל פעם אותם דברים, גבי. שורת הלוגו לא באמצע הדף. השוליים לא
מיושרים. ושכחת לשים בבולד את הנידון."
גבי לקח את הדף וסקר אותו. "הלוגו והשוליים בסדר. מדדתי את זה
עם סרגל."
"אז תמדוד עוד פעם כי הם לא."
"והנידון כן בבולד."
"זה נקרא אצלך בולד?"
שמתי לב שצביקה לא צעק. להפך, הוא הנמיך את קולו לכמעט-לחישה,
כאילו הוא לא רוצה לעשות סצנה, וקירב את פרצופו לפרצוף של גבי
כאילו הוא עומד לנשק אותו.
"מה אתה רוצה? שאני אעבור על זה עם עיפרון מספר שתיים?" שאל
גבי.
"אם זה מה שצריך אז כן."
ראיתי את רינת עושה לגבי סימנים אילמים שיעזוב את זה. צביקה
רכן אפילו יותר קרוב לפרצוף של גבי, וזקר שתי אצבעות סבלניות
שליוו את דבריו: "אני רוצה להבין. זה קשה?"
"לא."
"זה קשה?" שתי האצבעות נעו מול הפרצוף של גבי. רינק-רינק,
הרעיש השעון המוזהב.
"לא, זה לא..."
"אתה מבין שזה גורם לי נזק, נכון?" המשיך צביקה, ושמחתי לראות
שגבי לוקח את העניין בהומור. הבטתי בשתי האצבעות השמנמנות
שהתנופפו מול הפרצוף שלו הלוך-חזור, וחשבתי איך אני מזמן הייתי
קוטם את שתיהן אילו זה היה הפרצוף שלי שם. אולי בגלל זה אני לא
עורך דין. תודה לאל.
"אתה מבין שאני צריך אחר כך להילחם עם לקוח כדי שלא ייקח את
התיק למקום אחר, נכון? אתה יכול להבין את זה? אתה יכול להבין
שאני מאבד לקוח בגלל זה, וזה נזק, נכון?"
גבי לא ענה, רק לקח בחזרה את הדף שלו והנהן. "אני מתקן את
זה."
"טוב מאוד."
גבי הלך לצד אחד של המסדרון וצביקה לצד שני. רינת קלטה שהייתי
עד לסצנה, וחייכה חיוך נבוך.

חיכיתי קצת עד שתשומת הלב שלה נדדה לכיוון אחר, ואז קמתי
וניגשתי למשרד של גבי. שהיה בעצם יותר כמו משרדון. הוא ישב
מאחורי השולחן שלו, ובשיא הרצינות, מדד את השוליים של הדף עם
סרגל. חשבתי שזה היה סתם מטבע לשון אבל זה לא היה.
"אפשר להיכנס?"
"כן." הוא טמן את דף הנייר בתחתית הערימה שעל שולחנו, וסימן לי
לשבת על הכיסא שמולו. שוב הופיע החיוך האדיב-להכאיב הזה.
התיישבתי.
"במה אפשר לעזור?"
"אהבתי את איך שטיפלת בזה."
הוא עשה תנועת ביטול. "ככה זה פה. איך היו אומרים בצבא? 'חשבת
שהמורה שלך בן זונה, עכשיו יש לך מפקד. אתה חושב שהוא בן זונה,
חכה שיהיה לך בוס'.'"
על הקיר היו שתי תעודות ממוסגרות. אחת מהן הייתה תעודת ההסמכה
של גבי לעריכת-דין. לפי התאריך שעליה, אם מוסיפים שנה התמחות,
גבי כנראה הוסמך לפני לא יותר מכמה חודשים. התעודה השנייה
הייתה תעודת הוקרה לסמל ראשון גבי - שם משפחה לא צוין - מאחת
היחידות המובחרות בצה"ל. כדרכן של תעודות כאלה, ההוקרה הייתה
'על הכול'.
"אתה ברהמס לוין, נכון?" גבי שאל פתאום. "כלומר... הייתי מתאמן
פעם אצל שחר רוסינסקו. הייתה לו תמונה שלך בדוג'ו, על ארון
הגביעים . הוא היה מביא אותך בתור דוגמה, את מה שעשית בפעולה
ההיא ב... טוב, הוא לא נתן יותר מדי פרטים."

"כמה זמן אתה עובד פה?"
הוא נראה כאילו יש לו תשובה מוכנה, אבל אז הוא הביט בי קצת,
חייך ואמר: "חצי שנה. אני לא אמור להגיד את זה." הוא נשען
לאחור בכיסא שלו, ולרגע נראה היה שהצגת האדיבות והשירותיות
האינסופית שלו נסדקת. "אתה קולט? אני צריך לשקר ללקוחות ולהגיד
שיש לי ותק של כמה שנים בתחום. וזה עוד שקר חלבי יחסית למה
שהולך כאן." הוא הרים כמה דפי נייר ושמט אותם בחזרה על השולחן.
הם התפזרו.
"תסלח לי שאני אומר את זה, אבל בשביל זה הלכת ללמוד משפטים?
אתה מודד שוליים עם סרגל, גבי."
"ככה זה. אתה יודע מה זה ללכת לחפש עבודה היום עם תואר במשפטים
והתמחות פלילית בפרקליטות?" הוא משך בכתפיו. "עושים מה שחייבים
לעשות, נכון?"

חשבתי על הסצנה שהייתי עד לה קודם, ועמדתי לומר לגבי שבטח, אם
הוא יעבוד כמו כלב אז עוד עשרים שנה הוא יזכה להיות גוש סרח
לבנבן עם שעון יוקרתי שרודה בכפופים לו בשביל השעשוע. אבל הוא
נראה בחור נחמד, וחוץ מזה אני לא כזה סיפור הצלחה שאני אוכל
לתפוס תחת על אנשים אחרים.

החלטתי לגשת לעניין.
"תראה, אני באמת חייב באופן ספציפי את אתי עמיר. אבל לפני שאני
נפגש איתה, רק תגיד לי, היא כמו החבר שלך צביקה? כי אני לא
רוצה לחכות פה סתם."
"קודם כל, לא. דבר שני, וזה באמת משהו שלמדתי, אם אתה צריך
ייעוץ משפטי אל תמהר לפסול עורכי-דין בגלל רושם ראשוני. צביקה
אולי לא מישהו שהיית רוצה בתור פסיכולוג," - פה גבי הנמיך קצת
את הקול שלו, כאילו יש אוזניים לכותל - "אבל בתחום שלו הוא
קליבר."
"ואתי עמיר?"
"טוב, התחום שלה קצת אחר."
"זכויות אדם במשפחה, נכון?"
גבי קימט את המצח. "זה יהיה יותר קל אם תגיד לי מה בעצם הסוגיה
שמעסיקה אותך."
"זכויות אדם במשפחה."
גבי הביט בי כמה שניות וראיתי את הנורה האדומה נדלקת. אולי הוא
הרגיש בשלב הזה שהוא קצת לא מקצועי עם הלקוח הספציפי הזה, רק
בגלל כמה שמועות שמדריך קרב-מגע השמיע לו.
"ואתה רוצה דווקא את אתי?" הוא שאל.
"אם אני מחפש עורך דין, אז באמת לא אכפת לי יותר מדי
מהחברתיות, האסתטיקה או הדיקציה שלו, אבל כן הייתי מתעקש על
יושרה אישית. קצת יותר ממה שרואים אצל הבנאדם המצוי ברחוב."
חלפו עוד כמה שניות עד שגבי שאל שוב: "ואתה רוצה דווקא את
אתי?"
הבנתי שאני הולך ומסתבך. "חשבתי שכן. אני עושה טעות?"
"שוב, אני לא יודע בלי שתסביר לי מא' ועד ת' את הסוגיה שלך,
אבל אתי בדרך כלל מתרכזת רק בסוגיות מסוימות של ייצוג פלילי.
עבריינות צווארון לבן, ייצוג בוועדות אתיקה ומשמעת, דיני צבא,
דין משמעתי..."
"אבל שמעתי שהיא עושה יופי של עבודה בעניין הקצין ההוא עם
הילד?"
"אה!" הוא אמר, בהקלה מסוימת. "אתה מתכוון לעניין גרין?"
"כן."
"עכשיו אני מבין. זכויות אדם במשפחה... נו באמת."
"מה זאת אומרת?"
"אתה יודע מתי אתי הוסיפה את הסעיף של זכויות אדם במשפחה
לרזומה שלה? בדיוק דקה לפני שהיא חתמה על הכתב בי-דין הראשון
של גרין. לפני זה, היא בחיים שלה לא הייתה בבית משפט למשפחה."
"אתה רציני?"
הוא משך בכתפיו, כאילו כבר אין טעם להסביר איך זה עובד.
"זכויות אדם במשפחה זה תחום התמחות מאוד צר. אם זה עניין פשוט,
כמו נניח חוזה נישואים או חוזה הורות, אז אני יכול לטפל בזה.
וגם אתי. אם זאת סוגיה משמעותית שמערבת זכויות אדם לעומק, אז
אני יכול להפנות אותך לגופים שזאת המומחיות שלהם, כמו העמותה
הישראלית לזכויות במשפחה."
"אז למה אתי לקחה את התיק הזה?"
"היא ייצגה את יהושע גרין עוד לפני כן, בבית-דין צבאי. בעניין
אחר לגמרי. אני מניח שהוא סמך עליה מספיק כדי לבקש ממנה לטפל
גם בעניין הזה."
"איזה עניין אחר?"
גבי השתעל קצת ואמר, "אני לא יכול לדבר על זה. עניין של חיסיון
משפטי. וחוץ מזה אני באמת לא יודע."
שמחתי שהוא נפטר כבר מהצגת האדיבות האינסופית שעכשיו כבר ידעתי
שמכריחים אותו לבצע פה.
"חיסיון משפטי חל על פשעים שאתה יודע שהלקוח שלך ביצע, נכון?"
שאלתי.
"ברור. בשביל זה המציאו אותו." גבי התחיל להיראות מודאג קצת.
"תראה, מר לוין..."
"ברי, בבקשה. או לוין, אם ממש בא לך, אבל בלי 'מר'. ומה לגבי
פשעים עתידיים שהלקוח שלך עומד לבצע? על זה אתה חייב לדווח,
נכון?"
הוא היסס. "נכון... אבל לא ידוע לי על פשעים עתידיים כאלה."
"ומה אם אני אגיד לך שידוע לי על פשע עתידי כזה?"
"אז לך זה אולי ידוע, אבל מבחינתי זאת תהיה עדות שמועה. לי זה
לא ידוע וגם לא יהיה ידוע. ואם אני מנחש נכון מה הולך פה, אז
תאמין לי שגם לאתי זה לא יהיה ידוע. היא תנקוט צעדים כדי שזה
בחיים לא יהיה ידוע לה. אתה מבין למה אני מתכוון?"
פתאום שמתי לב ששנינו כמעט לוחשים. זה לא דבר טוב. אם מישהו
במשרד כזה שומע שקט פתאומי מאחורי דלת שקודם לכן היו מאחוריה
דיבורים, זה מושך תשומת לב ממש כמו צעקות, אולי אפילו יותר.
וזה בדיוק מה שקרה. קלטתי שיש מישהו שעומד מאחורי הדלת.
"אוקיי, אני חושב שגזלתי מספיק מזמנך על השיחה הבטלה הזאת."
אמרתי וקמתי מהכיסא. "המון תודה על העזרה."
"אני מקווה שעזרתי." אמר גבי.
"בהחלט עזרת, גם בשאלות שנבעו סתם מתוך עניין מקצועי. ואני שמח
שיכלת להאיר את עיניי בסוגיות האלה לפני שהלכתי ועשיתי טעות
פה."

הוא לא נראה מרוצה. התאמצתי לנסח את הדברים כך שיישמעו טוב
לאוזניים שמחוץ לדלת, אבל קיוויתי שלא סיבכתי את הבחור בצרות.

כשפתחתי את הדלת לצאת עשיתי את עצמי מופתע למראה השותף הבכיר
צביקה ניצב במסדרון כמו נציב מלח, או יותר כמו נציב מיונז.
הייתי בטוח שהוא עמד שם כבר כמה דקות, אבל לא ידעתי כמה הוא
הספיק לשמוע. ניסיתי לשגר אליו מבט שאומר: איזה מין עורך-דין
בכיר מצותת לקולגות שלו? כנראה שמשהו אבד בתרגום כי לא נראה
שהוא הבין. הוא תקע את עצמו ביני לבין גבי ותחב עוד גיליון
נייר בפרצופו.

לא שמעתי מה צביקה רצה הפעם כי רציתי לצאת משם מהר. למרות שלא
באמת היה טעם לכך, כי הניסיון שלי לבקר במשרד מבלי להישרף, כבר
די התחרבן. התקדמתי לכיוון הדלת.
בדיוק כשרינת לחצה על הזמזם לפתוח לי את הדלת החוצה, שמעתי את
צביקה חוזר על הטקס שראיתי קודם:
"אני רוצה להבין - " הוא שוב רכן קדימה לתוך הפרצוף של גבי
ושתי האצבעות השמנמנות ליוו את ההגייה המונוטונית - "זה קשה?
זה קשה?"
גבי הרים את הראש. "כן, זה קשה!" הוא אמר.
צביקה התכווץ בכמה מספרים כאילו זה אבא שלו צועק עליו שהוא לא
צחצח שיניים.
"אוקיי. תירגע..."
"לפחות חמש פעמים בשבוע האחרון שאלתי אותך לגבי זה ולא ענית,
ובפעם האחרונה גם..."
"תירגע..." לחש צביקה. הוא לא היה רגיל שעונים לו.
"...לקחת ממני את הפולדר וזרקת אותו על הרצפה, אז אתה יודע מה?
זה כל כך קשה שאני לא עושה את זה. איך?" ועם המילה האחרונה גבי
עיקל אצבע סביב העניבה של צביקה ונפנף אותה למעלה. היא עשתה
קשת באוויר ונחתה על הפדחת של צביקה.
רינת השמיעה צליל שאני די בטוח שהיה סוג של אורגזמה זעירה.
"תיר..."
"תגיד לי עוד פעם אחת להירגע." הציע גבי בנימוס.
"אני לא יכול לעשות את זה." לחש צביקה, לחישה שנשמעה היטב. "יש
פה לקוחות שמסתכלים, אתה מבין שאני לא יכול לעשות את זה, נכון?
אתה יכול להבין את זה, נכון?"
אמרתי לעצמי שאם הוא ינסה להתחיל עכשיו שוב עם ה'זה קשה', יהיה
שמח. אבל גבי פשוט עשה אחורה-פנה ונכנס בחזרה למשרד שלו.
לפני שיצאתי משם, החלפתי מבט עם רינת המזכירה. היא נראתה כמו
כל אישה שהגבר שלה עמד על עקרונותיו: תערובת של גאווה ותסכול.



יצאתי מהבניין, נשענתי על עמוד חשמל מחוץ לדלת הכניסה, הדלקתי
סיגריה וחיכיתי. לא הייתי צריך להדליק עוד סיגריה לפני שראיתי
את גבי יוצא החוצה, נושא ארגז קרטון עם הציוד המשרדי שלו. הוא
ניגש לקטנוע שעמד על המדרכה והתחיל לקשור את הקרטון על המושב
האחורי.
כיביתי את הסיגריה וניגשתי אליו. הוא נראה כמו מישהו שחטף
מספיק מכות בחיים שלו, ועוד אחת כבר לא עושה עליו יותר מדי
רושם.
"אני מקווה שאני לא תרמתי לזה איכשהו." אמרתי.
"לא." הוא עשה תנועת ביטול. "זה היה עניין של זמן. אני רק
מצטער שלא שמתי שתי סטירות לפרצוף שלו."
"לא, אני דווקא מעריץ את איך שטיפלת בזה. אתה תהיה עורך-דין
מצוין, גבי."
"לא סביר שזה יקרה." הוא אמר. סובב את מבטו במורד הרחוב, ואז
הניח את כפות-ידיו על מושב הקטנוע, נשען לפנים ופלט "פאק...",
ארוך ומתמשך.
הוצאתי מהכיס שלי את כרטיס הביקור של המשרד של אילון בנימין,
ונתתי לו.
"מה זה?"
"זה חבר שלי. תתקשר אליו היום בערב, או מחר. תגיד שדיברת איתי.
הוא ישמח, הם תמיד מחפשים חבר'ה כמוך."
"חקירות פרטיות?"
"סמוך עליי. עם תואר במשפטים, התמחות פלילית, השירות הצבאי שלך
והכשרה אצל רוסינסקו, הוא יחטוף אותך בשתי הידיים ולא תצטרך
למדוד שוליים עם סרגל יותר בחיים שלך."
הוא הפך את הכרטיס, הביט בכתובת ששרבטתי עליו: "מה זה
הייד-אאוט?"
"זה הפאב שלי. אם אתה מתכנן ללכת הביתה להשתכר, אז תדחה את זה
להיום בערב. עדיף לעשות את זה עם חברים מסביבך."
הוא חייך חיוך יבש שלא בא בקלות. "נקודה טובה." הוא עלה על
האופנוע ורכס את הקסדה שלו.
"סמוך עליי. יש לי הרגשה שלא היית רוצה להיות חלק ממה שהולך
שם." אמרתי והחוויתי לעבר הבניין. הוא הנהן, התניע את הקטנוע
ונסע משם.



7. הפתיחה

אני לא יודע איזה סדר-גודל של אירוע איזי חשב שיהיה - בסך הכול
סגרנו לשלושה ימים כדי לסייד, מה שהיה אפשר לעשות ביום אחד דרך
אגב - ולמה בעצם הוא היה כל כך מאוכזב ועצבני. בעיניי, מזמן לא
היינו כל כך מופצצים בסוף-שבוע. היו כל כך הרבה אנשים שאי אפשר
היה לעשות יותר משלושה צעדים בלי לתת מרפק או לחטוף אחד.
ולשם שינוי, זה התאים לי. אם העניינים מתגלגלים כרגע כמו
שהערכתי, הרבה אנשים מסביב זה טוב.

גל עצרה לידי. "אתה שם לב מה הולך פה?" שאלה.
"בטח. זה מלחמת קיום פה."
"כן, ואני רואה שאתה מאוד עסוק בקרב-המפתח." החוותה לעבר התשבץ
שלי. "איזו גבעה אנחנו כובשים כרגע?"
"'האוכל מוכן, בוא נדבר גלויות.' שלוש מילים, שלוש-שתיים-שש."
"הכל על השולחן."
"ה-ל' שמה לא מסתדר לי."
"זה בגלל שהמלך הספרותי בשלוש מאוזן זה לא ביל, זה ליר."
כשתיקנתי את התשבץ היא הוסיפה: "מתי שמעת על מלך בשם ביל?"
"וויליאם מאורנג'." אמרתי.
גל התיישבה לידי. "אתה באמת אדם עם תחומי ידע מגוונים ובלתי
צפויים." משלא עניתי, היא הצביעה על התצלום שרדף אותי ביממה
האחרונה, שהיה מונח ליד תשבץ ההיגיון. "מה דעתך להמשיך הלאה
ל'הבן של החבר הכי טוב שלך שהוא לא יודע על קיומו ואתה תוהה
איך לספר לו עליו?'"
המשכתי לא לענות. גל הושיטה יד, משכה סיגריה מתוך החפיסה שלי
שהיתה מונחת על הבר, ואז לקחה ממני את הסיגריה שלי והשתמשה בה
כדי להדליק אותה.
"מתי התחלת לעשן?"
"מתי אתה מתכוון לספר לו?"
"כשיהיו לי כמה עובדות בכל העניין הזה. עובדות, ולא הנחות. כמו
למשל ההנחה שלך שזה הבן של איזי, או ההנחה שלך שזה הבן של
אנדריאה."
היא עישנה את הסיגריה בשקט במשך חצי דקה לפני שהשתעלה קצת
וכיבתה אותה. "טוב. אבל אני עדיין חושבת שאתה צריך לספר לו
משהו. הוא חבר שלך."
"את נראית ירוקה."
"מה?" היא נשענה בגבה על הבר. "מה אתה מנסה לרמוז? שאני מקנאת
במישהו?"
"לא, אני מנסה לרמוז שלמרות שבקושי נגעת בסיגריה הזאת היא
השאירה אותך ירוקה. מתי התחלת לעשן?"
"זה לא נחשב. חשבתי שאם אני אריח כמוך אז אולי יתחילו איתי
פחות." היא אמרה, לקחה את המגש שלה מהבר וניגשה לעשות סיבוב
שולחנות נוסף.
"סיכוי שזה יקרה." אמרתי אחריה. היא לא שמעה.

איזי עמד מאחורי ברזי הבירה בצד השני של הבר ומילא כוסות בשביל
טור של חמישה אנשים שעמדו מולו. הוא נשען על הברז ככה שחשבתי
שהוא שנייה הוא נתלש, וכשסיים למלא את הכוס הטיח אותו בחזרה.
שמעתי ממנו בקושי משפט אחד מאז אתמול בערב. וגם אם הוא היה
מתחיל לדבר פתאום, לא הייתי יודע מה להגיד.



הייתי שקוע במחשבות ובתצלום של אלן כשגבי נכנס בדלת. בשיער
פרוע, ג'ינס ונעלי ספורט הוא נראה עכשיו פחות כמו עורך-דין
ויותר כמו בחור צעיר שלוקח כמה דקות בחודש כדי ליהנות מהחיים.
הוא החזיק את הדלת פתוחה ורינת נכנסה אחריו. הם העיפו מבט
מסביב, הבחינו בי, עשו שלום. השלום של רינת היה נרגש כאילו
אנחנו מכרים ותיקים. של גבי הכיל קצת 'תציל אותי'. הם התקדמו
לכיוון אחד השולחנות בפינה הרחוקה.

סימנתי לגל והיא ניגשה אליי. "שני החבר'ה שנכנסו עכשיו." אמרתי
לה. "בשולחן הרחוק שם. תני להם מה שהם רוצים און דה האוס,
אוקיי? ואל תגידי לאיזי."
"חיובי. עוד משהו?"
"כן. תפקחי עיניים. חמש דקות."
היא הבינה למה אני מתכוון. צמצמה עיניים, נדרכה. היא עברה ממוד
מלצרית למוד מבצעי.

הלכתי ליציאה האחורית, שכמעט מעולם לא השתמשו בה, ושהיתה
ממוקמת ליד השירותים המוזנחים שכמעט מעולם לא השתמשו בהם,
ויצאתי החוצה לסמטה שמאחורי ההייד-אאוט. הלכתי כמה צעדים
לכיוון הפחים.
היה שם מישהו, בפירוש. הוא הקפיד להיות שקט וידע איך להיות חלק
מהלילה, אבל מצד שני לא התאמץ יותר מדי לעשות את עצמו כאילו
הוא לא שם, וידעתי שהוא עומד בקצה הסימטה ומשגיח על הדלת
האחורית.
העמדתי פנים שזרקתי משהו לפח, ונכנסתי בחזרה.

התעכבתי קצת ליד השירותים עד שעברו חמש הדקות שלי, ואז יצאתי
מהמסדרון בחזרה להייד-אאוט וניגשתי לעמדה הקבועה שלי ליד הבר.
גל פילסה דרך אליי.
"שניים." היא אמרה, וסובבה את הראש לכיוון הדלת.
"אל תסתכלי על הדלת. תמשיכי לדבר אליי. תחייכי, כאילו כלום לא
קורה."
היא חייכה בצייתנות. "שני חבר'ה גדולים כאלה, נראים כמו
חיילים. נכנסו ביחד בערך שלוש דקות אחרי החבר שלך. יושבים קרוב
לדלת, מאחורי הבחורה עם הגופייה השחורה, רואה אותה?"
הרמתי את הראש בזהירות. "רואה אותה, אבל אותם לא. איך הם
נראים?"
היא הרהרה קצת. "אחד מהם הוא יותר דומיננטי. החולצה שלו היא
כתמים שחור-לבן. ולשני יש אוזניים גדולות, והבעה די סתומה, הוא
נראה כמו קואלה גדול. וזקן, לשניהם יש זקן."

זקן. אחד החוקים הראשונים לגבי היטמעות בקהל מדבר על זקן.
בגדול, זקן זה לא טוב. שמים לב אליו, זוכרים אותו. לחיילים
ביחידות מסוימות יש פריווילגיה לגדל זקן, לכאורה כדי לגרום להם
להיראות כמו משהו אחר חוץ מחיילים. הם כנראה חיילים משוחררים,
כוח עבודה זול עם הכשרה בסיסית ופרופורציות גרועות מאוד בקשר
להפעלת אלימות.
הצמידו לגבי מעקב. וזה מעקב מהסוג הגרוע.

"יש עוד אחד מאחורה, מתצפת על הדלת האחורית." עדכנתי את גל.
"אז שלושה."
"שלושה לפחות."
"אתה רוצה שאני אגש אליהם? אנסה לבדוק עוד?"
"לא, תתרחקי מהם." אמרתי לה. "אני ניגש לשולחן."

ניגשתי לשולחן של גבי ורינת. הם היו עסוקים בשיחה. כשגבי ראה
אותי מתקרב הוא נראה מעודד. "מה נשמע, ברי." שמתי לב שהבירה
שמונחת מולו כבר הייתה חצי ריקה. הוא הספיק הרבה בכמה דקות.
"מה שלומכם?"
"רינת, את מכירה את ברי?"
"בטח! הוא זה שהיה אצלך ישר לפני העניין." אמרה רינת בעליצות.
היא החרימה לעצמה את הזרוע של גבי ונמרחה עליו.
התיישבתי מול גבי. סובבתי קצת את הכיסא כדי לוודא שרואים אותי
מהדלת. הוא הרים את הבירה שלו ורוקן אותה במכה אחת, כמו שוט.
עוד לפני שהניח את הכוס הריקה הוא נופף בה לכיוון גל, שהנהנה
בלי להעיף מבט שני. היא הייתה עסוקה בחבר'ה שליד הדלת.
גבי הביט בי, גיחך ואמר: "מה? זאת הייתה העצה שלך, להשתכר.
לא?"
"בדיוק סיפרתי לגבי מה היה במשרד אחרי שהוא הלך." אמרה רינת.
גבי גלגל את עיניו ורינת, שלא הבחינה בכך, המשיכה: "ישר אחר-כך
נכנסתי לצביקה להביא לו את הפקסים שלו, והוא בקושי העז להרים
אליי את העיניים. הוא דיבר בטלפון עם אתי ושמעתי אותה צורחת
עליו כמו איזה היסטרית."
"אתה רואה? לקח להם בדיוק חמש דקות להבין איזה שטות הם עשו."
אמרתי. "כדאי שתחשוב מה להגיד להם כשהם יבואו אליך על הברכיים
ויתחננו שתחזור."
"כבר חשבתי." אמר גבי. "אפילו כתבתי את זה, כאן על האצבע שלי.
רוצה לראות?" והראה לי באיזו אצבע מדובר.
השתרר שקט מביך לכמה שניות. הוא נמשך עד שגל הגיעה אלינו,
הניחה על השולחן לפני גבי עוד בירה. "משהו בשבילך?" שאלה את
רינת, שאמרה לא ושאלה איפה השירותים פה. "אני תכף חוזרת. אל
תלך לשום מקום." אמרה לגבי. וכשהסתובבה אליי פיה יצר מבלי
להשמיע קול את המילים: תשגיח עליו.
"חשבתי שהיא לא תלך." אמר גבי כשרינת התרחקה מאיתנו.
"אל תהיה כל כך קשה איתה. נראה לי שיש לה תכניות לגביך."
אמרתי.
גבי הוציא מכיס החולצה שלו את הכרטיס של אילון בנימין שנתתי לו
קודם, והניח אותו על השולחן. "חשבת על זה?" שאלתי אותו.
"כן." אמר. "נראה לי שאני אקח כמה ימים חופש ואחשוב על זה עוד
קצת."
"טוב מאוד."
"אני לא שמוק, ברי." הוא אמר בשקט. "אני כבר לא עובד
בליפשיץ-גרנדייס-גוטפלד, יכול להיות שגמרתי להתעסק בעריכת דין
בכלל. אבל אתה חוקר משהו שקשור לסגן-אלוף גרין, ואם אתה רוצה
לקבל ממני משהו בתמורה לזה..." הוא נקש באצבעו באיטיות על
כרטיס-הביקור.
"לא." אמרתי. "אני לא מצפה ממך לספר לי שום דבר שחל עליו
חיסיון."
"אבל," המשיך גבי, "כמו שרינת אמרה לנו, אתי קצת התפוצצה היום.
וזה לא היה בגלל שגבי, שמודד עם סרגל את השוליים של
הכתבי-בי-דין שלה, עזב. זה בגלל שצביקה אמר לה שביקר אצלו
מישהו והמילים 'חיסיון משפטי' ו'ג'וש גרין' עלו בשיחה."
החלטתי שאני חייב לזרוק את הקלפים על השולחן לפני שהוא ממשיך
לשתות, ומה שיותר חשוב - לפני שרינת חוזרת מהשירותים, ומה שהכי
חשוב - לפני שאלה שיושבים לו על הזנב יחליטו לפעול.
"גרין מתכנן להבריח את הילד מהארץ." אמרתי. "ואתי עובדת איתו.
הרבה דברים יכולים להשתבש, וכשזה קורה צריך שעיר לעזאזל, וזה
היית אמור להיות אתה. איך זה בתור תיאוריה?"
הוא טלטל את ראשו לצדדים. "לא. חשבתי על זה, תאמין לי. אבל לא.
תיק גרין מסתיים."
"אני לא חושב."
"מסתיים. הצדדים הגיעו להסכמה. בדיון הבא הם ייגשו לשופטת
ויבקשו למשוך את התביעה. גרין מחזיר את הילד בעצמו
לוירג'יניה."
"זאת פעולת הסחה, גבי." אבל כבר לא הייתי בטוח. גבי הרים את
מבטו וביטא בקול משהו שכבר חשבתי עליו היום: "אתה חושב
שסגן-אלוף בחיל-אוויר יכול פשוט לקחת ילד ולהיעלם?"

הוא נראה כאילו יש לו עוד משהו להוסיף והוא מנסח אותו. אז לא
אמרתי דבר, לבסוף הוא הכניס את הכרטיס בחזרה לכיס שלו, שתה עוד
קצת, ואמר, לאט ובהדגשה:
"אפשר לחשוב שזה אני שגנבתי את קשת יהונתן."
רינת חזרה, התיישבה שוב ליד גבי, שאלה: "החמצתי משהו חשוב?" לא
עניתי וגם גבי לא, כי היה ברור לשנינו שהחלק הזה של השיחה לא
התרחש מעולם. כשראיתי את גל מסמנת לי קמתי, אמרתי שאני צריך
לחזור לעבודה, וביטאתי בשקט לעבר רינת את מה שהיא אמרה לי
קודם. תשגיחי עליו.



נכנסתי למשרד אחרי גל וסגרתי את הדלת. "דברי אליי."
"הם ראו אותך מתיישב ומדבר איתם, חיכו עוד קצת, יצאו. הלכתי
אחריהם."
"הם ראו אותך?"
"לא. עשיתי כאילו אני יוצאת שנייה לסיגריה."
"מתי התחלת לעשן בכלל, תגידי לי?"
"אמרתי שעשיתי כאילו!"
"אוף, גל. אמרתי לך להיזהר עם זה, לא? אם את היית העוקבים, היה
נראה לך הגיוני שבערב כזה, כשהמקום כל-כך עמוס ויש כזה לחץ,
המלצרית היחידה יוצאת לכאילו-סיגריה?"
היא נתנה לי את המבט הזה של 'מה יהיה איתו'. "אם אתה היית
העוקבים, זה היה נראה לך הגיוני שבערב כזה, המלצרית היחידה לא
מנסה לקחת שתי דקות הפסקה?"
חשבתי על זה קצת. "טוב, את צודקת. רק תהיי זהירה, בבקשה?"
"אמרתי לך שהם לא ראו אותי. בכל אופן, הם יושבים ברנו לבנה
שחונה ממול, שלושה בניינים שמאלה. הלוחית-רישוי מכוסה בהמון
בוץ אבל יש סטיקר של גולני על החלון האחורי. ואחרי בערך דקה,
השלישי, שאמרת שראית מאחור בסימטה, הצטרף אליהם."
זה נשמע הגיוני. מהמקום שהם חנו בו אפשר לראות כל מי שנכנס או
יוצא מהרחוב. הם מכסים את שתי היציאות.
"אז מה הולך?" שאלה גל.
"איפה המצית שלי?" שאלתי. "למה אני כל הזמן מאבד את הדבר
הזה?"
גל הוציאה אותו מכיסה והשליכה אותו אליי ללא אומר.
"מחכים." אמרתי.



אחרי בערך שעה, גבי ורינת עזבו. גבי התנדנד בדרך החוצה ורינת
ספק תמכה בו, ספק ניצלה אותו. קיוויתי שהיא לא הולכת להתאכזב
הלילה.
מיד כשהדלת נסגרה אחריהם, קמתי ויצאתי דרך הדלת האחורית.

הסימטה היתה שקטה וחשוכה, והייתי צריך כמה שניות כדי שהחושים
שלי יסתגלו, בעיקר העין-וחצי שלי. זה לקח קצת יותר מדי זמן.
התקדמתי בשקט לכיוון קצה הסימטה, נצמדתי לקיר והצצתי להמשך
הרחוב.

גבי ורינת התקדמו במורד המדרכה. הרנו הלבנה עם הסטיקר של גולני
חנתה בצד השני של הכביש מהם. חציתי את הכביש והתקדמתי לכיוון
הרנו. לא התקשיתי להגיע מלפניה באופן מוסתר. שלושה חבר'ה ישבו
בפנים, כמו שגל תיארה. הם לא הבחינו בי. הבחור שישב במושב
האחורי התעסק עם חפץ מוארך שהוא עירסל בחיקו. אלה? מקל? כן,
צריך להיות לי מזל כזה.

כשהמרחק בין הרנו לבין הזוג המתרחק הגיע למאתיים מטר, הם
התניעו והתחילו לנסוע באיטיות. הם ללא ספק תכננו לקפוץ עליהם.
גבי, גבי... הכול בגלל שיחה שקטה אחת על חיסיון משפטי?

נתתי להם להתחיל להתגלגל, ואז קפצתי מבין הצללים וצעדתי לכביש,
ישר מולם.
הם עצרו בחריקת בלמים, ואני קפצתי בחזרה למדרכה כמו קפיץ; הנהג
נשען בכל הכוח על הצופר למשך כמה שניות עד שהשני משך אותו וצעק
משהו, כנראה מבהיר לו שהוא הרס עכשיו את המעקב. חייכתי חיוך של
חכם סיני ומשכתי בכתפיים, ולזה היה בדיוק את האפקט שרציתי.
הנהג פתח את הדלת שלו, זינק החוצה, והתקדם אליי במטרה לפרק לי
את הצורה. הנוסע גם מיהר לצאת, למרות שנראה פחות נלהב, ושמתי
לב שהדלת האחורית נפתחה אבל אף אחד לא יצא ממנה.
הנהג חצה את שני המטרים שהיו בינינו ובשפת הגוף שלו לא היו שום
סימני שאלה. הוא לא טרח לאיים, לקלל או לסנן. הוא היה בחור
גדול, כמעט בגובה שלי, ונראה היה שהכתפיים שלו מובילות את
התנועה במקום הרגליים - הוא נשען קדימה באופן שעשה אותו מאיים,
אבל לא יציב.
כיוון שכך חיכיתי לצעד הגדול-מדי ולמשיכת הכתף שבאה אחריו, ואז
צללתי לכיוון הברכיים שלו.
מכת האגרוף המאוד-חזקה שלו הפליגה באוויר, הוא איבד שיווי משקל
ולא היתה לי שום בעיה להרים אותו מהברכיים. הנפתי אותו למעלה
ואז הורדתי אותו בכל הכוח על מכסה המנוע של המכונית, שהשמיעה
בתגובה רעם פחחי. עמוד השידרה שלו יטיל עוצר-יציאות על כל
תנועה שהוא ינסה לבצע בשעות הקרובות.

הסתובבתי לכיוון מספר שתיים, שהיה כנראה זה שגל תיארה בתור
קואלה. הוא בהה בחבר שלו שהתפתל על מכסה המנוע, גולש לאטו
למטה, ולא נראה נלהב או מהיר-תפיסה במיוחד. חצי צעד מהיר
ובעטתי לו בברך במלוא התנופה, והוא לא קיבל את זה טוב. כשהוא
צנח על ברך אחת תפסתי את הראש שלו והטחתי אותו בפנס של
המכונית. השארתי אותו איפה שנפל ופניתי לכיוון הדלת האחורית
הפתוחה.

רעש 'קנאק-קנאק' שלא ניתן לטעות בו נשמע מהמושב האחורי והבנתי
שלקחתי את הזמן קצת יותר מדי. הבחור שישב שם הושיט רגל אחת
החוצה, ומעליה הציץ קנה מאסיבי מאוד של רובה-ציד פאמפ-אקשן.
זרקתי את עצמי על הדלת, והיא נסגרה עליו בכוח. הוא נאנק.
מיהרתי לתפוס את הקנה ביד אחת, וכשהוא הרים את הראש נתתי לו עם
הקנה בפרצוף. הזעזוע הבלתי-נמנע שגורמת מכה מכוונת באף גרם לו
להרפות, ואני תלשתי את רובה הציד מהידיים שלו. הוא כשל לאחור,
הרגליים שלו הסתבכו זו בזו והוא נפל על הכביש החלקלק. שתי
הידיים שלו הושטו לפנים, אצבעות פתוחות, כאילו לומר 'אוקיי,
הבנתי את הנקודה שלך.' אבל לא חשבתי שהוא הבין. החולצה שלו
הייתה חיקוי של מדי הסוואה אורבנית עם כתמים שחור לבן. זה
כנראה הדומיננטי.

העפתי מבט מסביב: הרחוב היה ריק לגמרי. בחנתי את הרובה. זה
נראה כמו מוסברג 590.

"תתביישו לכם." אמרתי. "שולפים כזו ארטילריה נגד אנשים שבסך
הכול רוצים לחצות את הכביש. אפילו בימים טרופים אלו זה קצת
מוגזם."
"תירגע, בנאדם." הוא לחש. "אנחנו פה רק להסתכל."
"והמוסברג זה מה? למקרה שתצטרכו לצוד פילים?" אמרתי. הצמדתי את
הרובה לכתף, אבל את הקנה השארתי מכוון לאדמה בין שנינו.
"זה לא טעון, אוקיי? לא תכננו להשתמש בו."
"אה באמת?" הרמתי את הקנה לכיוונו. הוא בעט קצת בעקבים שלו -
"לא טעון, נשבע לך! החזקתי אותו ריק!"
"בולשיט." אנשים רגילים לא שומעים את ההבדל בין דריכה על כלי
ריק לדריכה על כלי טעון בנשק של פאמפ-אקשן. אני כן. זה היה
טעון.
"אוקיי, אבל זה בגלל שהלחצת אותי." הוא עצם עיניים ושפשף את
האף שלו ביד אחת. "חשבתי לירות באוויר. גריזלי, לא!!"
עוד לפני הצעקה הזאת שמעתי מאחורי את הבחור הגדול, שכנראה לא
הערכתי נכון את העוצמה שלו. הוא הסתער עליי מאחור בלי יותר מדי
תכנית או כוונה. התכופפתי והכיתי לאחור עם הקת. היא פגעה לו
בנקודה הנכונה ברום הבטן, והוא נאנק. הושטתי יד לאחור מבלי
להסתובב, תפסתי לו את הראש ומשכתי אותו קדימה והוא צנח על
הברכיים. אקדח בצבץ מהמכנסיים שלו מאחור. לקחתי אותו ודחפתי
אותו עם הרגל, והוא נסרח על הכביש ליד החבר שלו.
"אתה באמת צריך להחליף מילה עם החייל שלך." אמרתי לראשון. "הוא
לא רק דפק לכם את כל העסק, הוא גם כמעט גרם לך לחטוף את
הירייה-באוויר שתכננת."
"הוא לא יזוז יותר. בסדר?" הוא הניח יד מרגיעה על החבר שלו
ששכב מתנשם על הכביש. "ואין עלינו יותר נשק. רואה?" הוא נעמד,
הרים את שתי הידיים שלו באוויר, הסתובב - הכול לאט-לאט. "זה
היה אמור להיות עניין פשוט. היינו אמורים להפחיד קצת את הבחור,
שלא ידבר יותר עם אנשים מסוכנים בימים הקרובים."
העפתי עוד מבט מסביב. לא התלהבתי שאיזה עובר-אורח יעבור פה
ויראה את הסצנה. "תכניס את החברים שלך למכונית." אמרתי.
"ותמשיך לדבר."
הוא התכופף, תפס את הבחור הגדול מתחת בתי השחי, עזר לו להתרומם
והכניס אותו למכונית. "מה אתה רוצה לדעת?" הוא שאל כשניגש
לאסוף את קואלה שעדיין שכב ללא תנועה.
"מי שלח אתכם?"
"העורכדינית." הוא אמר.
"תהיה ספציפי."
"אנחנו מכירים אותה מקודם. היתה לנו בעיה לפני כמה חודשים אחרי
שגריזלי שמה, פוצץ במכות את המפקד שלנו. היא טיפלה בנו אז."
הוא המשיך מבלי לענות על השאלה. הבנתי שהבחור הזה לא טיפש. "אז
היא התקשרה ואמרה שהיא צריכה עזרה."
"ממש זהבה ושלושת הדובים. אחד גריזלי, אחד קואלה ואחד פנדה. מה
כואב לה?"
"לא יודע. נשבע לך. אמרו לי להעביר מסר."
"אז תעביר אותו, פנדה." אמרתי. "כבר הבנת שהבחור שעקבתם אחריו
הוא לא הסיבה לדאגה פה."
הוא הנהן.
"תגיד לה שכדאי שתעזוב את זה כל עוד אפשר. היער הזה נהיה רציני
מדי בשביל זהבה ושלושת הדובים שלה. עד כאן?"
עוד הנהון.
"עכשיו עופו מפה." אמרתי לו, והצבעתי על הכיוון ההפוך מזה שגבי
הלך בו. הוא נכנס למכונית, הניע אותה, לקח לו כמה ניסיונות עד
שהיא נדלקה.
"אתה מבין שאנחנו עוד ניפגש." הוא אמר לי דרך החלון הפתוח מבלי
לסובב את הראש.
הקפצתי את רובה הציד ביד שלי, אחזתי בו כמו אלה והנפתי אותו
בקשת רחבה אל חלון הדלת האחורית. הזגוגית התנפצה לרסיסים,
וחתיכות זכוכית נערמו על גריזלי ששכב במושב האחורי, נושם
בכבדות, וללא ספק חשב עליי מחשבות לא טהורות. פנדה אפילו לא
סובב את הראש.
"תחשוב על תירוץ טוב לשוטר הראשון שיעצור אתכם." אמרתי לו. הוא
דרך על הגז והמכונית התרחקה, משמיעה רעש שהקביל למצב החיצוני
שלה.



משכתי באיטיות את הבריח של המוסברג כדי לפלוט החוצה את
הכדורים. אספתי שמונה מהם. לא טעון, ירייה באוויר, חה-חה-חה.
חזרתי להייד אאוט שוב דרך הדלת האחורית. השעה כבר הייתה די
מאוחרת והמקום נשמע שקט. כנראה שערב הפתיחה מיצה את עצמו.
נכנסתי למשרד, ואת המוסברג הנחתי על השולחן. את התשע מילימטר
שלקחתי מגריזלי עמדתי לשים בכספת, ובמחשבה שנייה שמתי אותו
במגירת השולחן.
התיישבתי מאחורי השולחן בדיוק כשגל נכנסה. היא נראתה עייפה.
הביטה ארוכות ברובה הציד הענקי שעל השולחן.
"יש טעם לשאול?" היא שאלה.
לא עניתי. היא הביטה בי בשתיקה עד שאמרה, "התקשרתי קודם
לפיצוציה של ז'קו, וביקשתי מהבת של ז'קו שתתקשר לפה כששני
החברים שלך עוברים לידה. היא התקשרה עכשיו שהכול בסדר."
"חשיבה טובה."
היא הביטה ברובה הציד ואז בי, ארוכות, ולבסוף נאנחה. "אתה אולי
חושב שהדברים שעוברים עליך לא נוגעים לי. אבל הם כן." אמרה.
"ואני לא מבינה אותך לפעמים, ברהמס."
"לא כל דבר את חייבת להבין, גל."
זה כנראה לא היה הדבר הנכון להגיד. היא עשתה תנועת-ידיים שניתן
לפרש אותה כ'אני מנקה את עצמי מזה'. והסתובבה בחזרה
להייד-אאוט.

את הכדורים של רובה-הציד שמתי בכספת אבל הרובה עצמו היה גדול
מדי, וגם לארון התיקים לא נכנס. בסוף גלגלתי אותו בתוך גיליון
בריסטול עבה והנחתי אותו בפינה. זה הופך להיות מחסן נשק רציני
פה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזה כלב חמוד!







מילים אחרונות


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/12/15 6:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה