[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
ילד הקיץ (חלק א')

1. פרולוג

אז ככה זה היה:
ההייד-אאוט. אני עם הגב לבר, הדלת רחוקה מצד ימין שלי. חמישה
אנשים, כולל אותי, נמצאים בחדר. כולם חמושים, כולם מסוכנים,
חלקם יותר מאחרים. ולא, אני לא זה שהכי מסוכן כאן כרגע. החיים
מכילים הפתעות קטנות כאלה.
ישר מולי עומד פנדה, ובידיו רובה אם-16 מקוצר צהל"י, שנראה
שמור במצב לא-הכי טוב אבל זה לא עמד בראש מעייני באותו רגע כי
הוא היה מכוון ישר אל המצח שלי.
פנדה לעומת זאת, לא ממש מרוכז בי. הוא מחלק את תשומת הלב שלו
ביני לבין האקדח שמרחף באוויר, יציב כמו סלע, עשרים סנטימטר
מהאוזן שלו. מהצד של ההדק עומד איזי.
מאחורי פנדה עומד הבחור השני שפנדה הביא איתו, שהכינוי שלו הוא
'גריזלי' וככה הוא גם נראה, וזז, וחושב. הוא מצידו מכוון אקדח
על איזי. הוא מסתכל עליי, ועל האקדח שביד ימין שלי שמאופס לו
על הפרצוף.
הבחור האחרון הוא קואלה. האוזניים הגדולות שלו מזדקרות לצידי
הראש, והוא נראה לי לא ממש תופס את הבעיה עד הסוף. אני מכוון
עליו את האקדח השני שלי, זה שלקחתי קודם מגריזלי, ביד שמאל.
האקדח שלו מידלדל בקצה הזרוע שלו, מכוון לרצפה, מפני שהוא היה
האחרון בחדר שהגיב. היד שלו רועדת.

כשאני עומד שם עם הידיים ישרות לשני הצדדים, בוהה בקנה של
פנדה, אני נראה מוכן לגמרי לצליבה. ולמי שמדמיין כרגע את
התמונה הזאת: הסיבה שאני עושה כזה פרצוף קשוח היא שאני לא מעז
להזיז אפילו שריר.
וככה עמדנו שמה. חידת שחמט שהייתה עושה גם למיכאיל בוטביניק
כאב ראש. מצב שצריך להתאמץ כדי להיכנס אליו ובלתי אפשרי בכלל
לצאת ממנו - לא בלי איזה דיוס אקס מכינה, ולא היה לי שום דיוס
במלאי.
ניסיתי להתרכז לקראת מה שיבוא. ניסיתי לדמיין תרחישים אפשריים,
ובסופו של דבר היה רק סיום אחד סביר לעניין; והדבר היחיד
שיכולתי לחשוב עליו, היה כמה שזה חבל - איזה בזבוז טיפשי של
זמן, מאמץ, ועצבים - איזו החלטה טיפשית זו הייתה מצידנו,
שהחלטנו לסייד את ההייד-אאוט רק שלושה ימים לפני כן...





2. צבע וסיד
הייד אאוט - שלושה ימים לפני כן

"יא אללה איתך, איזי. איך תמיד אתה עושה לי את זה."
"תפסיק להתלונן." הורתה גל. "ולפחות תעשה מאמץ קטן להישאר
בקווים ישרים?"
"זה לא נחשב להתלונן אם הוא לא כאן."
"זה כן נחשב להתלונן, אם אני צריכה לשמוע את זה."

גל, שבאופן רשמי היא מלצרית, תמיד תצטיין בכל מה שתעשה, כולל
עבודות צבע וסיד. היא בחרה את הצבע, היא ערבבה אותו, היא סיימה
בזמן שיא את כל החלק הקדמי של הפאב כולל המשקופים, בזמן
שהתפקיד שלי היה לשים עיתונים על הפנלים והרצפה. ועכשיו הקטע
של הקיר שהיא עמדה על ידו נראה כמו חדש. הפינה שלי נראתה כמו
הצרות שלי.
"תזכירי לי עוד פעם, בשביל מה אנחנו עושים את זה?"
"כי אתה צריך לסייד את הפאב שלך פעם בכמה שנים. אתה רוצה שנקבל
עוד קטילה במדור חיי הלילה של איזה עיתון?"
"שום עיתון לא כתב עלינו אף פעם, גל."
גל הסבה את פניה מהקיר, וחייכה אליי. "זה לא לגמרי-לגמרי
מדוייק..."
סיימתי להעביר את המברשת על הקיר, באיטיות ובתשומת לב, ואז
הנחתי אותה וקמתי.
"חכה שנייה, ברי. אל תכעס." אמרה גל. "סתם צחקתי עכשיו."
"אני יודע, אני יודע. אני סתם הולך רגע להכין קפה."

כשכל העניין ההוא עבר עלינו בשנה שעברה, עם פרשת היחידה
הסמויה, היה דבר אחד שהייתי אסיר תודה עליו: אף מילה ישירה לא
פורסמה עליי או על ההייד-אאוט. איתמר נבו, הכתב הפלילי שישב על
העניין מתחילתו, דאג לזה - לא שזה היה קל בשבילו. כנראה שזה לא
היה עד-כדי-כך מעניין. היו אזכורים של 'חוקר פרטי' (שאני לא)
או גם 'בכיר לשעבר בשירותי הביטחון' (בדיחה טובה, נבו). אבל
בשורה התחתונה? סכסוך פנימי שנגע ליחידת משטרה מובחרת שניסתה
לנפח את התקציב שלה, מה שהוביל להסתבכות עם כמה גורמים
עברייניים, שהסתיימה באופן טראגי.
אה, כן - וארבעה אנשים שנרצחו במהלך העניין.

"הכול בסדר, ברי?" גל נעמדה מולי.
"גל, אם תמשיכי לשאול אותי את השאלה הזאת, את יודעת מה יקרה
בסוף."
"אתה תענה לי?"
"כן. והתשובה לא תמצא חן בעינייך. איפה המצית שלי?"
"היה מונח פה על הבר איפשהו." היא ניגשה לדלת וסובבה את המפתח.
"אני אפתח קצת, שיתאוורר פה."

כשהיא חזרה היא קפצה והתיישבה על הבר, נשענה לאחור, הניחה רגל
על רגל - מה הבחורה הזאת מנסה לעשות לי? - ואמרה: "איך מתקדם
העניין הזה שעבדת עליו עם איתמר?"
"איזה?"
"זה שבשבילו נסעתם לצפון בתחילת השבוע."
"לא יודע על מה את מדברת."
"הוא אמר לי שהייתם אמורים לבדוק שם משהו? משהו לגבי משחטת
רכב?"
"כשהוא אמר לך את זה, את עשית גם לו את הפוזה הסקסית הזאת?"
היא חייכה חיוך מיתמם. כנראה שלא התכוונה, אבל זה מה שיצא לה.
רציתי להגיד לה שתתרחק מהעניינים האלה. במקום זה אמרתי. "איפה
המצית הזה, נו?" והתכופפתי מאחורי הבר.
וככה זה תפס אותי - חבוי על הרצפה מאחורי הבר.

שמעתי את הדלת נפתחת, וצעדים על רצפה העץ. עקבים. גל ירדה מהבר
ושמעתי אותה אומרת בנימוס: "היי. אנחנו סגורים. שיפוצים." ולא
הייתה תשובה. גל השתעלה קצת ואמרה שוב. "שלום? אפשר לעזור
לך?"
עוד כמה צעדים. ללא ספק עקבים. ואז שמעתי קול שחשבתי שגמרתי
לשמוע.
"איזי או ברי פה? אני צריכה לדבר איתם."
קפאתי על הריצפה.
"אם תוכלי לחזור כשנהיה פתוחים, אז אני בטוחה שאחד מהם יהיה
פה..."
"אני מצטערת, אבל זה דחוף."
ידעתי שהיא לא תעזוב. אין סיכוי.
"אולי תתקשרי אליהם? אם זה דחוף..."
"תקשיבי לי, חמודה. ברי כאן או לא? כי אם הוא כאן הוא ירצה
לדבר איתי."
עכשיו כבר היה ברור שעומדות להיות צרות, והעדפתי שהן לא יתפסו
אותי בתנוחה הזאת, אז קמתי.

ושם היא עמדה, גבוהה ותקיפה על מגפי-פאריז שנראו כאילו נוצרו
במיוחד כדי לשפד כמה שיותר לבבות אנושיים על העקבים שלהם.
השיער שלה היה שונה - קארה שחור, עסקי וסקסי, במקום מפל
התלתלים הבלונדיני והקיצי שזכרתי. מדי פעם היא הייתה מתפשרת
ואוספת אותו - כשהצטלמה או התראיינה. היא שנאה להתראיין
והשתדלה לא להצטלם. עניין מקצועי נטו, היא הייתה אומרת.
אנדריאה.

"לונג טיים נו סי." היא אמרה, וחייכה אליי. לא אמרתי כלום.
"אתה לא מתכוון להגיד משהו?" היא הוסיפה אחרי חצי דקה.
גל התפוגגה מבלי ששמתי לב. כנראה נסוגה למשרד.
"ברי." אמרה אנדריאה, היות והמשכתי לעמוד ולא להגיד מילה. "אני
אחרי נסיעה ארוכה. המעט שאתה יכול לעשות זה לומר שלום."
"למה באת לפה, אנדריאה?"
"הוא מדבר איתי. כבר התקדמות." היא חייכה שוב. "עכשיו אתה אמור
להזמין אותי לשבת. מה אתה אומר, נלך על זה?"
היה משהו מאוד-מאוד לא בסדר בחיוך שלה, אבל היה קשה לעלות על
מה זה בדיוק.
"אנחנו באמצע סיוד." עניתי לה.
"אני רואה." היא העיפה מבט מסביב. "מקום נחמד. לא האמנתי שאני
אראה אותך יום אחד מכה שורשים."
"וגם לא ממש תכננת להישאר בסביבה כדי לראות את זה."
"אל תהיה רע, ברי. כמה שנים עברו?"
"השנים לא עוברות אצלי כמו שהן עוברות אצל אנשים אחרים."
"כמה נכון. נדלג לשלב שבו אתה מזמין אותי לקפה?"
החלקתי לכיוונה את ספל השחור שהכנתי. היא התקרבה לבר והושיטה
יד לקחת אותו ואז אמרתי לה, "שמונה שקלים."
היא שמטה את היד ונאנחה. לבסוף אמרה, "בכל זאת, אני שמחה
שנשארת עם איזי כל השנים. הוא צריך מישהו כמוך לידו."
"למה באת לפה, אנדריאה?"
היא לא ענתה. לבסוף אמרתי: "דווקא אהבתי את השיער שלך כמו שהוא
היה אז."
"אף אחד מאיתנו לא נראה כמו פעם, נכון?"
"לא יודע אם עדכנו אותך, אבל אני גם לא רואה כמו אנשים אחרים."
החוויתי לעבר עין שמאל שלי.
"מה אתה רואה?"
"כשאני מסתכל עלייך אני רואה אותך בשמלת כלה, צוחקת ורוקדת."
"ואתה היית על מדים, מר טאקט. מופתעת שאתה בכלל זוכר את
החתונה."
"מופתעת? חשבת שאני אשכח?"
"לא היה מפתיע אותי אם היית מדחיק."
עכשיו הבנתי מה לא בסדר בחיוך הזה - בערך חצי-טון של פחד מוות
שהוא ניסה להחזיק מאחוריו.

הייתה תקופה שכל מה שהיית צריך לעשות זה להיות ליד אנדריאה כמה
דקות, ובאחריות היום שלך היה יום טוב. היית מסיים את אותו היום
מאושר שאתה אתה. נזכרתי בזה כשהיא התקרבה אליי, עקבי המגפיים
שלה נוקשים על רצפת העץ, עד שחיבקה אותי - ונזכרתי בשיער הארוך
ההוא.

"ברי, אני צריכה עזרה." היא אמרה כשהתנתקה ממני.
"איזי יחזור לפה עוד שעה. אני בטוח שהוא ייתן לך מה שאת רוצה,
אבל אישית אני ממליץ לך לעזוב בלי לראות אותו ובלי שהוא יידע
שחזרת. אספתי את השברים פעם אחת, אני לא בטוח שאני אצליח פעם
שנייה."
היא הביטה בי. "מה קרה לך, ברהמס? מתי נהיית כזה קר-לב?"
"נסיכת הקרח מדברת איתי על קור-לב. מה אכפת לך? את לא היית פה
כשאיזי היה צריך לאסוף את השברים שלי."
"שברים? שלך? לא. לזה אני לא יכולה להאמין. זה כבר לא נתפס."
"קיבינימט, איפה המצית הזה?" אמרתי והיא לא זזה. חזרתי אל
מאחורי הבר והתכופפתי עד שמצאתי את המצית, הדלקתי את הסיגריה
שלי והסתובבתי בחזרה אל אנדריאה. "אני שואל אותך בפעם האחרונה.
למה באת לפה, אנדריאה? ואל תנסי אפילו למכור לי סיפור עכשיו.
אני לא איזי."
"אני צריכה עזרה, וזה לא קשור לאיזי, או לכסף, או שום דבר כזה.
זה אני ואתה."
"אין לנו שום 'אני ואתה'."
"תגיד לי, אתה לא מבין? זה קשור לעניינים שלך. למה שעשית אצל
יקי."
"העניינים שלי," אמרתי לה, "נגמרו מזמן. הלכו לאן שהראיית
שש-שש שלי הלכה. מזמן. עכשיו כשאת מעודכנת, אני יכול אם את
רוצה להפנות אותך למישהו שאני מכיר..."
"ברי, אולי תחשוב בהיגיון שנייה? אתה חושב שהייתי באה אליך אם
הייתה לי אופציה אחרת? ואני דווקא כן טורחת להתעדכן, ועושה
רושם שהעניינים לא כל-כך נגמרו אצלך, לא שזה הפתיע אותי."
לעזאזל.
"בסדר. דברי."
"אני אדבר איתך, אחרי שתיקח כמה שעות ותחליט ברצינות שאתה מוכן
לשמוע אותי."
"כמה זמן יש לך?"
"אני לא יודעת... כמה ימים."
"עד היום בערב, את בסדר?"
"אני חושבת שכן."
"תחזרי לפה בעשר, נדבר. אבל אל תפתחי ציפיות. אני אשמע אותך,
כי עושה רושם שאת באמת צריכה עזרה. אבל רק שתדעי שלפני
שנתיים-שלוש אין שום סיכוי שהיינו מנהלים את השיחה הזאת."
היא פנתה לצאת אבל עצרה בדלת והסתובבה בחזרה. עשן הסיגריה חצץ
בינינו והפך את דמותה לקצת פחות ברורה, ואמרתי לה: "מה יש? את
מודאגת מזה שלא מצאת עליי אקדח כשחיבקת אותי?"
"מי הבחורה?" שאלה אנדריאה.
"היא? סטודנטית שעובדת פה. זמנית. לא זוכר איך קוראים לה."
"הממ." אנדריאה חייכה. "אז להתראות מאוחר יותר."



מיד כשהדלת נסגרה אחריה, גל יצאה מהמשרד. היא לא אמרה דבר, רק
שילבה את זרועותיה ונעמדה מולי ברצינות רבה.
נשענתי על הבר ולא אמרתי כלום.
"קר קצת מצידך." היא אמרה.
המשכתי לא להגיד כלום.
"ברי?" היא אמרה, ולא עניתי לה, ולבסוף היא אמרה, "אוקיי, אני
אנעל את הדלת..."
"לא!" אמרתי לה. "תישארי איפה שאת, אני אנעל. אל תתקרבי
לדלת."
"ברי, מה קורה?"
"אני לא יודע, אבל אם יש מישהו בחוץ שמשגיח על הדלת אז שלא
יראה אותך."
"היא כבר ראתה אותי כשנכנסה לפה."
"נכון, אבל אולי יש מישהו אחר." נעלתי את הדלת ופניתי לכיוון
המשרד.
"כמו מי? ברי, תדבר איתי. מי זאת הייתה? הולכות להיות צרות?"
"אם את כל כך סקרנית, היית צריכה להישאר פה ולהקשיב."
"אל תדאג, הקשבתי טוב מאוד. מה נדמה לך, שהדלת של המשרד שלך
אטומה לקול?"
"אני בטוח שלא, אם מצמידים אליה את האוזן."
היא הלכה אחריי למשרד, והמשיכה: "אני רק אומרת. זה, זה פשוט
יותר מדי. זה משהו אחר. אני יכולה לדמיין כל מיני דברים, אבל
אותך נשוי ומאושר ועוד עם האלילה הזאת? הולכות להיות צרות."

ניגשתי לציור של רמינגטון שמאחוריו הייתה הכספת. פתחתי אותה
והוצאתי את הברן-טן.
"אוקיי. אז הולכות להיות צרות." היא אמרה, והביטה באקדח.
"אולי. אני לא יודע."
חזרנו להייד-אאוט, וגל ניגשה לבר, לקחה את ספל הקפה שלי
והושיטה לי אותו. סימנתי לה עם היד שלא, והסתובבתי הלוך חזור
על הרצפה שהייתה מכוסה בעיתונים. גל החזיקה את הקפה, מבלי
לשתות. "אני צריכה להיות מודאגת?"
"ממה? מזה שהיא ראתה אותך? מזה שהיא קראה לך 'חמודה'?"
"מזה שאמרת לגרושתך שאתה לא מכיר אותי."
אחרי שהסתובבתי בשקט כמה דקות, קיומו של האקדח על המותן שלי
הפסיק להפריע לי, ויכולתי לחשוב.
אבל כל מה שיכולתי לחשוב עליו היה אנדריאה בשמלת הכלה שלה,
ואני - הייתי אז במדים? והיום ההוא היה יום להחזיק בראש ולשוב
ולהיזכר בו כשיש מסביבך רק צללים.
"עכשיו אתה רוצה את הקפה?" שאלה גל. לקחתי ממנה את הספל.

הקפה בדיוק התחיל לרדת לי בגרון, כשקלטתי מה גל אמרה קודם.
הקפה מיד התחיל לעלות חזרה. להיחנק על הקפה שלי זה באמת לא
משהו שאני נוהג לעשות, וגם לא להתפקע מצחוק, ולכן גם לי בעצמי
לקח כמה שניות להבין מה קורה פה. גל זינקה ממקומה, מודאגת.
"ברי!"
השתעלתי והתקפלתי וגל טפחה לי על הגב, עד שהצלחתי להגיד: "מה
אמרת לפני דקה?"
"שהולכות להיות צרות?"
"לא! אח-שיעול שיעול- אחרי זה!"
"ברי? על מה אתה מדבר?"
"גרושתך! זה מה ששיעול שיעול אמרת! אמרת גרושתך!"
"נכון?"
"במובן של שיעול אשתי? שהייתי שיעול שיעול נשוי לה?"
"זאת המשמעות של גרושה, לא? ברי? מה כל כך מצחיק?" דרשה גל. לא
הצלחתי לענות. "תן לי ת'קפה, לפני שתשפוך הכול - " היא החרימה
לי את הספל, "ומה מצחיק?"
"אנדריאה..." נחנקתי. "אשתי... נשוי..."
"תגיד, ירדת מהפסים סופית? נו, מה לא בסדר? זאת לא הייתה אשתך
לשעבר?"
"לא!" ניסיתי לנשום ולהשתלט על עצמי. "אנדריאה? אני? ברור
שלא!"
"אבל כל הדיבורים האלה על..."
"אנדריאה, גל," אמרתי אחרי שהצלחתי לשלוט בריאות שלי פחות או
יותר - "זאת אשתו של איזי."
"מה?!?!?"
הקפה המריא באוויר, פגש את הקיר שגל סיידה במומחיות חצי שעה
קודם לכן, והפך אותו לציור קוביסטי של שחור בלי סוכר.
פתאום הכול היה מאוד מאוד שקט.
"נו," אמרתי, "הנה הצרות."





3. נסיכת הקרח

איזי חזר מאוחר בערב. הוא קיבל את הבשורות בצורה שונה לגמרי
ממה שציפיתי.
"מה?" הוא אמר, אבל לא כמו גל אלא כאילו הוא לא בטוח ששמע
טוב.
"אנדריאה חזרה." אמרתי שוב.
"אנדריאה-אנדריאה? אנדריאה שלנו?"
"הוא מתכוון לאשתך." אמרה גל, שבדיוק עברה ליד השולחן.
איזי נשען לאחור בכיסא שלו.
"איך היא נראתה?"
"לא משהו." אמרתי, וידעתי שזה לא משכנע.
"האישה הכי יפה שראיתי פה בשנה האחרונה." זרקה לעברנו גל, ששוב
עברה לידנו במקרה. התאפקתי לא להגיד כלום.
"סתם ככה הופיעה פה בשביל להגיד שלום?" שאל איזי.
"לא. היא צריכה עזרה במשהו."
"כמו מה?"
"לא יודע. עשתה הצגה גדולה מזה שהיא בבעיות רציניות."
"כמו, מה שהיא הייתה עושה אז? עוד פעם זה?" שאל איזי.
"זה גם מה שאני חשבתי עליו." אמרתי.
"מה? מה זה?" הסתקרנה גל, שמבלי ששמנו לב הצטרפה לשולחן.
"גל?" פניתי אליה. "אין לך איזה מבחן חשוב מאוד מחר? מוקדם על
הבוקר?"
"לא."
"אז אולי איזה שיעור חשוב? דייט? ראיון עבודה? משהו?"
"שום דבר."
"אז אולי סתם תהיי נחמדה ותתני למבוגרים לדבר?"
"תן לה לשמוע, ברי. בחייך." אמר איזי. "אל תיקח את העניין הזה
יותר מדי ברצינות."
"נכון. חוץ מזה איך אתה מצפה שאני אוכל להתעלם מכזה דבר?" אמרה
גל.
נזכרתי איך גל הייתה כשרק התחילה לעבוד פה, ופחדה לנשום או
לזוז. היו רגעים שהתגעגעתי לזה.
"עברו שנים, וכל זה." אמר איזי. "אתה צודק שאם העניין היה קופץ
עליי לפני, נגיד, חמש או שש שנים, אז אולי לא הייתי מפגין רמת
תפקוד מי-יודע-מה, אבל אפשר להסתכל על זה אחרת עכשיו. חברה
ותיקה באה וצריכה עזרה, לא צריך לבוא לעניין בגישה של אוי-לא."
הוא הסתכל עליי. "אני יודע שלך הדברים נראים אחרת, ברי. זה
בגלל שאתה בנוי אחרת."

מבלי שנתבקשה, גל דחפה לכיווני את המאפרה. היד שלה התחככה בשלי
והתעכבה שם טיפ-טיפה. הדלקתי סיגריה, היות ונראה שהיה מוסכם על
כולם שכבר הוצאתי יותר מדי אמוציות לבינתיים.

"אז מה הסיפור של אנדריאה?" שאלה גל.
"אין סיפור." אמר איזי. "אני ואנדריאה היינו... היינו נשואים,
מה, שנתיים?" ידעתי שהוא רוצה שלא אגיד כלום, אז שתקתי. "ואז
זה נגמר, היא עברה לחו"ל בענייני עבודה ולא שמרה על קשר ואף
אחד לא ידע בדיוק איפה היא או מה היא עושה. ועכשיו, מסתבר שהיא
באה לבקר אותנו."
"הממ." ההבעה על פניה של גל נראתה כאילו שוקלים לה שמן זית
בשוק הכרמל ומנסים לרמות אותה על המשקל. "מאיפה נשמע לי מוכר
ההסבר הזה? והאם אני צריכה לחשוב פעמיים לפני שאני פותחת את
הכספת?"
השאלה האחרונה הופנתה אליי. המסקנה שלי מהסיפור שגל התייחסה
אליו עכשיו, הייתה שהיא נמצאת בתוך מעגל האמון שלי ולכן להסתיר
ממנה דברים עשוי להביא יותר נזק מתועלת. אבל עדיין היו דברים
בעולם הזה שלא התלהבתי להכניס אותה אליהם.
"זה לא אותו דבר, גל." אמרתי לה. "הפעם זה עניין אישי."
"אתה בטוח בזה? כי אנדריאה הזכירה משהו על העניינים שלך. היא
אמרה את זה במפורש."
"מה?" שאל איזי. "זה מה שהיא אמרה?"
"פחות או יותר."
"ומה בדיוק?"
"שהיא צריכה עזרה, וזה קשור לברי." אמרה גל. "ולעניינים שהיו
לו עם יקי. זה מי שהיה המפקד שלך, לא?"
עכשיו, התגובה של איזי נראתה יותר קרובה למה שציפיתי. "אוי
לא..." הוא אמר. "אוי, לא לא לא."
"את רואה? הנה בא האוי-לא." אמרתי.
איזי קם והתחיל להסתובב הלוך-חזור בחדר.
"חכו רגע." אמרה גל. "אולי היא פשוט צריכה אבטחה. או ייעוץ."
איזי לא ענה. גל הביטה בי. אמרתי "איזי, אולי תשב שנייה?"
"לא, לא. אני צריך להיות על הרגליים כשאני חושב על זה." איזי
הגיע לקיר, הסתובב, חצה את החדר, הגיע לקיר השני.

"אז זה עונה על השאלה. היא מתעסקת בזה עוד פעם." הוא אמר.
"זה לא 'עוד פעם', זה 'עדיין'." אמרתי.
איזי הביט בשעון. "מתי היא אמורה להיות פה?"
"עוד חצי שעה בערך."
"היינו צריכים לפתוח כבר הערב." אמר איזי, וזה כבר נשמע יותר
דומה לעצמו הרגיל. "זה באמת היה עדיף להיפגש במקום מלא
אנשים."
"במה בדיוק היא 'מתעסקת עוד פעם'?" שאלה גל. "מה היא עושה?"
"היא..." התחלתי לומר. הבטתי על איזי, שהמשיך להסתובב הלוך
חזור עם יד אחת על המצח. הוא סובב אלינו את הגב.
"היא הייתה עיתונאית." אמרתי.
"עיתונאית."
"כן." ואחרי מחשבה קצרה הוספתי, "סוג של."
"סוג של עיתונאית." חזרה גל.
"אני חושב שהיום העיסוק הספציפי שלה נראה יותר כמו תחקירנית."
"במילים פשוטות, היא אוספת מידע?"
"כן." אמרתי. ואחרי שחשבתי על זה עוד קצת - "סוג של."
אין לי ספק שגל שמעה היטב את התוספת הממולמלת הזאת, אבל היא רק
אמרה: "אז... זה יכול להיות דבר טוב."
איזי הסתובב אלינו. "איך למען השם זה יכול להיות דבר טוב,
גל?"
"מפני שזה מחזק את ההנחה שהיא צריכה עזרה מקצועית. ומפני שהיא
לא הייתה בארץ בשנים האחרונות, אולי היא לא מכירה מישהו שהיא
יכולה לסמוך עליו, אז היא פונה לחברים ותיקים שהיא כן מכירה,
ואם כבר - אז זו הזדמנות טובה ליישר הדורים. זה לא נשמע לך
הגיוני?"
"גל." אמר איזי בקוצר רוח. "את יודעת איך קוראים לזה כשמישהו
הוא כבר לא עיתונאי, ולא תחקירן, וגם לא סתם 'סוג-של'?"

נגעתי בברך של גל מתחת לשולחן כדי לסמן לה שלא כדאי - אולי זה
קצת לא הולם מכיוון שאני הבוס שלה וכל זה, אבל זה נראה לי עדיף
על לבעוט לה בקרסול. היא הבינה את הרמז והשתתקה. כיביתי את
הסיגריה שלי. "חכה רגע, איזי. זאת אפשרות אחת. אולי אנחנו באמת
מנתחים יותר מדי את העניין, ואנדריאה בסך הכול צריכה איזו
עבודת-רגליים."
"ואולי זאת האפשרות השנייה - שהיא תפיל עלינו טון של לכלוך עם
השטויות שלה, ואת הצ'אנס הזה אנחנו לא צריכים לקחת." אמר איזי.
"זה כל מה שחסר לנו באמת, עכשיו שחזרת לעניינים שלך."
"אם ככה אז כשהיא תבוא נגיד לה לא בנימוס, נגיד לה לשמור על
קשר, וניפרד כמו ידידים."
איזי הפסיק להסתובב בחדר ונעצר מול הקיר, בדיוק מול הנקודה שבה
סיידנו מחדש על כתם הקפה. קיוויתי שהוא לא ישים לב.
"אני מכיר אותך, ברי." הוא אמר. "אתה חושב שזה מין מבחן. אתה
רוצה שאני אצליח לשבת מולה בשקט, לשתות קפה ולהגיד
כן-לא-תודה-בבקשה, ושתהיה סגירה יפה וכולנו נצא מזה מחוזקים,
נכון?"
"זה לא מה שתכננתי. אבל אם זה היה תלוי רק בי, אז זה מה שהייתי
עושה."
"עושה לעצמך מבחן."
"נכון. ואתה יודע מה? אם המצב היה הפוך אז זה גם מה שאתה היית
עושה לגביי. עכשיו שב, אוקיי?"
איזי ניגש לשולחן והתיישב.
"ככל שאני חושב על זה," אמרתי, "נראה לי הכי סביר שאנחנו סתם
היסטריים. בסופו של דבר נשב פה ונעלה זכרונות כמו שלושה שמוקים
זקנים וגל תצחק עלינו מהצד."

זה לא נשמע משכנע וידעתי את זה. ידעתי את זה מפני שידעתי מה
איזי עמד לומר לגל. מפני שאנדריאה התייחסה לעיתונאים רגילים,
כמו שאני התייחסתי לחוקרים פרטיים רגילים; שנינו תפקדנו בסדקים
שקיימים בין המסגרות, בתחום האפור, זה ששוחים בו דברים שאי
אפשר להזיז אותם עם גלגלי-שיניים או לחיצת כפתור. והסיכוי
שהעניין הזה פשוט יתפוגג לו בשקט, הוא אפסי. התחלנו אותו בתוך
התחום האפור, ואפשר רק לקוות שהוא לא יתדרדר לתחום השחור.

"אז?" שאל איזי.
"אז..." הבטתי לכיוון גל וראיתי שהיא כבר לובשת את הז'קט שלה
ומתכוננת לעזוב.
"אז לילה טוב ובהצלחה." היא אמרה.
"...אז אנחנו מחכים." אמרתי אחרי שגל עזבה.





אלא שאנדריאה לא באה.
פחות או יותר בשעה אחת נמנמתי בכיסא שלי, ואיזי העיר אותי.
"קום, ברי. אני זז."
"הממ?"
"אל תישאר לישון פה, עם כל האדי-צבע. נסגור את החלונות
וננעל."
"אתה בטוח? אני יכול לחכות פה עוד קצת..."
"אמרתי לך שעשיתם פה יופי של עבודה? הייתי בטוח שנצטרך עוד יום
בשביל לנקות את הפנלים והרצפה, אבל נראה שנוכל לפתוח מחר
כרגיל."
סגרנו את החלונות וכשאיזי ניגש לדלת, אמרתי לו. "חכה שנייה,
איזי. יש עוד משהו."
"מה?"
"רציתי להגיד לך את זה כשאנדריאה פה, אבל..."
"נו, תגיד כבר, ברי. ותפסיק להתייחס לעניין הזה כל כך כבד.
אמרתי לך, אני אוקיי עם זה. אני רק לא רוצה להחזיר אותנו
אחורה."
"אוקיי. אז לפני כמה שנים שמעתי משהו מאנדריאה."
"באמת? הייתם בקשר?"
"לא, לא. בעצם אי אפשר להגיד ששמעתי מאנדריאה, יותר כמו...
שמעתי עליה."
"נו, תסביר."
"זה היה כשעבדתי בשירות, ו... אתה זוכר את שץ? בעצם אני לא
בטוח שהכרת אותו. הוא עבד בקישור עם המקבילים, ועשה משהו עם
החבר'ה שעבדו בתחנה אירופאית מסוימת. אז יום אחד שץ בא ושאל
אותי לגבי אנדריאה. ואמר לי שהשם שלה עלה בחומר."
"ברי, למען השם, מאוחר בלילה עכשיו. תעשה את זה פשוט. אתה אומר
לי שאנדריאה היא סיכון בטחוני?"
"לא. השם שלה עלה בתור יעד."
"מה יעד? שלנו?"
"לא, נו. אתה לא מבין? של אחד הגופים שהחבר'ה שלנו ישבו עליהם
באירופה."
איזי הביט בי, עד שאמר: "אז?"
ויתרתי. "לא משנה."
הוא פנה לצאת, אבל ברגע האחרון הסתובב ואמר: "ברי? אם לא היית
פה לא הייתי יכול לעשות את זה, אתה יודע?"
"בטח שהיית יכול. הייתי פה היום בלעדיך?"
"אז יש לי בקשה ממך."
"מה זה?"
"אם זה באמת עניין מקצועי, כמו שגל אומרת... אז אני אשמח אם
תעשה מה שאפשר כדי להשאיר אותי מחוץ לזה."
"אתה בטוח?"
"כן. נמצא משהו אחר לבחון את עצמנו עליו."
"אוקיי." אמרתי.
איזי הנהן, ועזב. נעלתי את הדלת אחריו. עמדתי לבד באמצע הפאב,
ופתאום הייתי ער מאוד לקיומו של האקדח על המותן שלי.



4. הסמוראי, הרונין  והשודד  

עליתי שתי קומות למעלה, לדירה שלי. כשהגעתי לקומה קלטתי נוכחות
מוכרת באפלוליות של חדר המדרגות. התקרבתי לדמות שישבה מכורבלת
על הרצפה, שעונה כנגד הדלת שלי.  
"גל?" הערתי אותה. "מה את עושה?"
היא פקחה את עיניה. מצמצה וטלטלה את ראשה. "אוף."
עזרתי לה לקום. "חשבתי שהלכת הביתה לפני שעות."
היא לא אמרה כלום, רק הוציאה את ידה מהכיס והושיטה לי מעטפה
מקופלת.
פתחתי אותה.

בפנים הייתה תמונה, שצולמה בחטף. ילד, בן עשר או אולי
שתים-עשרה, הביט לכיוון המצלמה ועל פניו אותה הבעה שיש לתמרור
דרך-ללא-מוצא. על שתי האזניים שלו היו שני מכשירי שמיעה
ענקיים. מצידו האחד חיבק את כתפו גבר גבוה לבוש מדים של סגן
אלוף בחיל האוויר. מן הצד השני הייתה בחורה צעירה שפחות התאימה
לתמונה, בלבוש רשמי מאוד של חצאית שחורה וחולצה לבנה ומעליהם
משקפיים במסגרת שחורה עבה, ונראתה כמו עורכת-דין או רואת-חשבון
בתפקיד.
מסביב לראשו של הילד היה עיגול אדום.

"מאיפה זה?" שאלתי אותה.
"כשיצאתי מפה, הלכתי לתחנת האוטובוס, וחיכיתי שם בערך עשר
דקות. כשהוא הגיע הכנסתי את היד לתיק וזה היה שם."
"התגנבת לפה? למה לא חזרת להייד-אאוט?"
"כי גם זה היה שם." היא הושיטה לי עוד נייר, הפעם דף שורות
שנתלש מפנקס:
'אנא אל תיבהלי. המתיני כמה שעות ואז העבירי את החומר הזה
לברי, ולו בלבד. הוא יידע מה לעשות. אני סומכת עלייך, היות
ונראה שגם ברי סומך. א'.'

נפלטה לי מילה לא יפה. גל שתקה.
"בואי ניכנס פנימה." אמרתי לה.
"זה בסדר, אני יכולה לתפוס טרמפים הביתה."
"בשום אופן. מה ההורים שלך יחשבו אם תגיעי הביתה בטרמפים בשעה
כזאת? את נשארת לישון."
"אני יודעת. אמרתי את זה רק כדי להשתיק את המצפון הנודניק
שלך."
כשנכנסנו היא פיהקה ומתחה את הצוואר שלה לפה ולשם. "איפה אני
יכולה להתרסק?"
"איפה שבא לך. לא נראה לי שאני עומד לישון יותר מדי."
גל השתרעה על הספה. "ולידיעתך," היא אמרה בעיניים עצומות, "אמא
לא תחשוב כלום, היא לא מתעסקת בדברים כאלה. ובעלה יחשוב רק על
כסף, אם בכלל."
"אני יודע. אמרתי את זה רק כדי להשתיק את המצפון הנודניק
שלי."
"ברי?" היא אמרה ופקחה חצי מכל עין.
"מה?"
"איך קוראים לזה?"
"איך קוראים למה?"
"כשמישהו הוא כבר לא עיתונאי, ולא תחקירן, ולא סוג-של. למה
שאנדריאה עושה. איך קוראים לזה?"
לא היה לי צורך לנסח בשבילה תשובה. הייתה לי תשובה מוכנה,
מהפעם שניסחתי את זה בשביל עצמי.
"גל, מה ההבדל בין סמוראי, רונין, ושודד-דרכים?"
"סמוראי משרת אדון... ורונין לא. ואני לא יודעת לגבי שודד
הדרכים."
"סמוראי משרת את המערכת, רונין משרת את מי שמשלם לו, ושודד
דרכים משרת רק את עצמו. ושודד הדרכים הוא התחתית של התחתית.
הכי נקלה שאפשר. הקוטב השני של הסקאלה החברתית מאשר הסמוראי.
ואת יודעת מה? הוא רק טיפ-טיפה מתחת הרונין."
"תוויות." אמרה גל, ועשתה תנועת ביטול. "אבל זאת נשמעת כמו
סקאלה די קצרה."
"קצרה, כשעושים אותה מלמעלה למטה."
"אז?"
התיישבתי על השטיח. "אז. בתשובה לשאלתך. אין לזה ממש מונח
מקצועי, אבל היו כאלה שכינו את זה 'ריגול אזרחי'."
גל שתקה למשך כמה שניות. "וזה, אני מנחשת, רק טיפ-טיפה מעל
ריגול-סתם?"
"בכלל לא ברור אם זה נפרד מריגול-סתם. והסיבה שזה לא ברור היא
שאף פעם לא הצליחו להוכיח שאנדריאה העבירה מידע בטחוני למישהו.
או אפילו שהיה לה מידע כזה בכלל."
"תוויות." אמרה גל שוב, עדיין בעיניים עצומות.
"היא הייתה טובה בלגלות דברים. למצוא, לחקור." אמרתי. "זה שירת
אותה טוב בתור עיתונאית. ואז היא החליטה שהיא תתמקד בזה,
ותעזוב את כל הקטע של להתראיין ולהצטלם ולכתוב ולנסח. ומה שהכי
גרוע? היא פשוט לא שמה על העיתונאים היותר גדולים, אלה שמעליה.
אלה שאומרים לך מה לכתוב ומה לא לכתוב, איזה אור לשפוך לאיזה
כיוון, את מי אנחנו אוהבים ואת מי לא... בקיצור, לייצר חדשות,
שבינינו זה מה שעיתונאים עושים אבל לא משנה כרגע. אז אנדריאה
לא הייתה מתביישת להגיד להם לאן הם יכולים לדחוף את זה.
"אבל... היא הייתה טובה. אז היו משתמשים בה לתחקירים.
"ואז היא כבר הייתה טובה מדי אבל בעייתית מדי, ואנשים לא היו
מוכנים לעבוד איתה. אז היא התחילה לעשות עבודות מיוחדות. כאלה
שלא יכלו לקחת אליהן חוקרים לגיטימיים..."
סובבתי את הראש לכיוונה של גל. היא כבר ישנה.
סגרתי את העיניים וניסיתי להירדם גם כן, אבל אחרי כמה דקות
קמתי, מתוסכל קצת, הרמתי את גל ולקחתי אותה על הידיים לחדר
השינה, שם הנחתי אותה לבושה על המיטה, וחזרתי לספה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-Johnny! what's
happening?

-Don't ask

-ah, stop
fuckin' my
brain johhny,
you know i dont
have a penis
for this

-why, who are
you? you piece
of shit!

-אחד מפאלו אלטו
מדגים סלנג
בארצות הברית
אחרי ה-
israelization


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/12/15 5:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה