אני מתגלגל בדשא עם הילה, פעם אני למעלה ופעם היא. שמלתה הדקה
נכרכת סביב גבה ותחתוניה נחשפים. ריחה משתלט עלי, חם ומתוק,
גופי מתחכך בה ולשוני משתרבבת בשמחה. היא צוחקת ואני מלקק אותה
ואנו ממשיכים להתגלגל עוד ועוד והדשא אינו נגמר לעולם.
משיכה עזה בצוואר. אני נוהם בכעס. מתחפר בגופה החם של הילה,
טומן את ראשי מתחת לבטנה והיא זעה מנומנמת וידה מחבקת אותי.
"קום כבר, עצלן". יריב עומד ליד המיטה, לבוש במעיל הגשם הארוך
שכה אהבתי בצעירותי. הייתי מתגלגל בו, נעלם ומציץ, מריח את עשן
הסיגריות החריף ואת בושם הנערות. עתה יש לו ריח של עובש, ושל
כדורי הנפטלין שהילה שמה בארון. הוא מושך בקולר ואין לי ברירה,
אני מנסה להתרומם. "רגע אחד", אני תולה בו מבט מתחנן, "הרגלים
שלי עוד לא התעוררו", אבל הזנב שלי כבר חובט בפרצופה של הילה.
"עזוב אותו",  היא לוחשת בצרידות של בוקר, "מה יש לך? אני אצא
איתו אחר כך".
"אני כבר ער", אומר יריב בזעף וגופו מתוח ונוקשה, "בוא כבר
לוקאס, אין לי את כל היום בשבילך".
הילה מתהפכת וידה ממששת את הסדין. הצד שלו קר.
"איפה ישנת?" היא שואלת, מנומנמת, אבל יריב כבר עזב את הקולר
ויצא מחדר השינה. אני נשרך אחריו, מנסה לאגור קצת מרץ. הוא
נוטל את הרצועה ונוקש בסגר המתכת מספר פעמים, רומז לי להתקרב.
כשהייתי גור קפצתי בשמחה לשמע הנקישות. הייתי מתנפל על רגליו,
מלקק את נעליו ומקשה עליו את מלאכת הסגירה. אני מנסה ללקק את
רגלו כדי להראות לו שאני מתלהב אבל הוא רק מושך בכוח בקולר
ומצמיד את ראשי לרגלו. "עמוד כבר", הוא רוטן ומהדק את הקולר.
אני מילל שלוחץ לי אבל הוא עסוק עם הטלפון שלו, מתעלם ממני.
אני עומד בהכנעה מול הדלת וזנבי נע מצד אל צד. טיול. כבר זמן
רב לא טיילנו ביחד, רק שנינו. נהגנו ללכת את כל השדרה עד הים
ושם הוא היה משחרר אותי להילחם בגלים. לפעמים היינו נלחמים בהם
ביחד.
"תחזרי לישון", הוא צועק להילה, ובוודאי מעיר אותה. אנו יוצאים
למדרגות הקרות והרטובות, אני צועד ומחליק, מנסה לשמור על הקצב,
שומע את הרוח שורקת דרך החלונות המנופצים, מריח את הציפיה
נודפת מגופו של יריב.

אני פונה לכיוון הגינה שלנו, אבל יריב מושך אותי לכיוון השני,
חונק אותי. אני עוצר, מתפלא, מילל בכאב, אבל אין ברירה ואני
צועד אחריו. הוא הולך מהר, בצעדים גדולים, לא שם לב אלי, ואני
נאלץ למתוח את השרירים. עם הילה זה אחרת, אנחנו הולכים
באיטיות, לא ממהרים אף פעם. יש לנו גינה קבועה, ספסל קבוע ועץ
שכבר מפיץ את בשורתי לעולם. אבל יריב מוביל אותי לרחובות
אחרים, עם ריחות בלתי ידועים. אני מנסה לעצור ולהריח, לברר מי
נגד מי, אבל יריב לא נותן לי, הוא ממהר.
היא מחכה לנו בקצה הרחוב, במעיל גשם אדום שעדין מריח כמו חדש,
ובין רגליה מסתבכת הכלבה החוצפנית שלה, פיצי. יריב מחיש את
צעדיו והרצועה נמתחת. פיצי צעירה, כמעט גורה, והרצועה שלה קצרה
ואדומה. היא עטופה בסריג צמר מגוחך אך היא גאה בו מאוד, מפגינה
אותו לראווה. "עוד פעם אתה", היא מאנפפת, "למה הוא תמיד מביא
אותך?" אני נוהם משהו ומתעלם ממנה. יריב והבחורה צועדים קרוב
זה לזו, נשימתם קצרה והם מתחככים וידיהם משולבות. הגשם שירד
אתמול שטף את הרחוב והשאיר אחריו שלוליות קטנות ומרגיזות.
המכוניות המעטות שעוברות בשעה כה מוקדמת משליכות עלי נתזי מים
ואני עולה אל המדרכה ומתקרב לשיקוץ. "תתרחק", היא נובחת, "אתה
רטוב והריח שלך דוחה". אני חושף שיניים אבל פיצי לא פוחדת
ממני. "השיניים שלך רקובות", היא מציינת ופונה לרחרח פח אשפה
רטוב.

אני מתקרב אל הבחורה והיא מתכופפת ומרימה את הכלבה. מקרוב אני
מבחין בריח קל של חשיש ואריסה כל כך שונה מהילה. יריב מושיט יד
ועוזר לה לנתר מעל שלולית גדולה. אני צועד במים, מתעלם מהקור.
אנו חולפים מול המאפיה שאורותיה דלוקים ומשב ריחות חמימים עולה
ממנה, משכר אותי וממלא את פי ריר. יריב מדבר והבחורה צוחקת
בקול גבוה ומכה בו קלות באגרופה. הוא מגחך ומלטף את פניו והם
פונים לשביל הצדדי. הכלבה הטיפשה מושכת קדימה, לכיוון חנות
בעלי החיים בפינה שעדיין סגורה.
אני נוהם לעברה שתעצור אבל היא אינה מקשיבה לי ורצועתה מתהדקת.
היא נחנקת ומשמיעה צווחת מחאה. הבחורה מתעלמת ממנה ומושכת אותה
בכוח.

בצד השביל שקיות פלסטיק רטובות ושברי זכוכית ירוקים. ריח בירה
וניחוח הצעירים שהתגודדו כאן אתמול, נער ונערה. הנער לבש בגדים
שלא כובסו זמן רב והנערה הקיאה את נשמתה על גדר האבנים. השביל
נפתח אל גן משחקים וחברתו של יריב משחררת את פיצי, שרצה בשמחה
קופצנית לרחרח את הספסלים. אני מתקרב ליריב ונוגח בו, "שחרר גם
אותי", אך הוא עומד צמוד לבחורה בכתום ומנשק אותה. אני נוגח בו
שוב.
לקרקע יש ריח רטוב של עלים מרקיבים ואני מחפש גזע עץ יבש כדי
להשתין עליו. כול הגזעים מדיפים ריח עמום של כלבים צעירים לא
מוכרים ואני מרחרח בסקרנות, מסתובב סביב העצים ומתחכך בהם.
גזעו של אחד מהם פצוע ומגורד ואני מגלה עקבות מלחמה מטושטשים,
חתול נמלט מחבורת כלבים וטיפס על העץ. הכלבים, רגוזים, הוציאו
את זעמם על העץ חסר המגן.
יריב והבחורה עדיין צמודים בכניסה אל הגן. הספסלים רטובים
וטיפות הגשם מנצנצות בשמש העולה לאיטה. אני שואף את האוויר
הקר. הגשם ערבב את כל הריחות לעיסה צמיגית שמתנדפת לאיטה,
כאילו העביר מחק על פני לוח ופינה מקום לציורים חדשים.
פיצי מלכלכת את השביל ומשאירה ערימה ריחנית. הבעלים שלה לא
מבחינה בדבר. היא עומדת כפופה, כמעט נופלת, מעיל הגשם שלה פתוח
וידיו של יריב טמונות עמוק תחת חולצתה.
אני נובח.

בבית, אני יושב במטבח ומחכה שהילה תסיים את הקפה שלה. היא בוהה
באוויר וידה מלטפת אותי מבלי משים. היא מבחינה בקולר ההדוק
מדי, רוכנת אלי בדאגה ומשחררת אותו כך ששתי אצבעותיה נכנסות
בינו לבין הפרווה, מפרידה את שערותי ובודקת.
"מה קרה לך שם, לוקאס? זה לא נראה טוב", אני מילל בהסכמה
ומתמכר לליטופיה.
"משהו דבוק לך לפרווה", היא מציינת ומנסה להפריד את הגוש הדביק
משערותי. אני מנסה להתחמק אבל היא מחזיקה אותי בחוזקה בין שתי
רגליה וידיה משחררות בעדינות את חתיכת השרף מפרוותי. "איפה
הייתם?" היא שואלת ועיניה חוקרות, "בגינה שלנו אין עצי אורן".
את כל הבוקר העברנו במיטה. הילה מכוסה עד צוואר בשמיכת הפוך,
גליל נייר טואלט מתפזר לגושישים על הסדין ופירורי שוקולד
ספורים מנסים להתחמק ממני ללא הצלחה. השולחן הקטן לצד המיטה
עמוס בתרופות נגד צינון וכאבים. הטלוויזיה דלוקה ללא קול
והמזגן פולט אוויר חמים ודחוס. "אני לא יכולה לצייר היום",
מסבירה לי הילה ומתבוננת עמוק לתוך עיני, "כואב לי מדי". היא
מעבירה יד על אפי, מקרבת את פניה ומחככת את אפה בשלי. "איך אתה
כל כך חם?" היא שואלת, "אני פה מתחת לשמיכה קפואה ושום דבר לא
מצליח לחמם אותי". ידה מלטפת אותי וסנטרה חובר לשקע בין אוזני,
"איפה הייתם בבוקר?" היא שואלת, "לאן הוא לקח אותך?"

צהריים. השמש משחקת מחבואים עם העננים ואני שוכב על הרצפה בבית
הקפה הפינתי שלנו. הילה יושבת לידי והרצועה שלי מונחת ברישול
על ירכה. אם אראה חתול אוכל לזנק במהירות ולרדוף אחריו, להפוך
שולחנות וכוסות קפה ולגרום למהומה גדולה. אבל אין סיכוי שאעשה
זאת. חתולים גורמים לי לפיהוק אדיש. עברו הימים שנהניתי לרדוף
אחריהם. ראשי רובץ על שתי רגלי הקדמיות ואני נוגס בשעמום בעצם
מפלסטיק שהילה הביאה לי. אני מחבב את העצם, יש לה ניחוח של
מקומות רחוקים שלעולם לא אריח ולא אראה. אני בוחן בעניין ג'וק
גדול שחומק ליד הקיר בדרכו למטבח. הוא רץ במהירות ופתאום נעצר,
משנה כיוון ונעלם מתחת לאחד השולחנות. גם אחרי ג'וקים הפסקתי
לרדוף. אני עוצם עיניים וממתין.
אני מריח אותו מרחוק, ג'ינס משופשף ומעיל הגשם האהוב. הילה חשה
את זנבי רוטט בלי שליטה וגופה נמתח, נשימותיה נעשות מהירות
יותר ודוק של מתח עוטף אותה. אני מזדקף, מצמיד את גופי לרגלה
כדי לעודד אותה והיא מלטפת אותי בחיבה. יריב מתיישב מולה וראשו
רוכן אלי, מחפש את קרבתי. ידו מתקרבת לצווארי ואני נרתע ממנו.
הוא מביט בי מופתע.
"הגעתי", הוא אומר להילה, "מה כל כך דחוף? הייתי צריך לדחות
שתי ישיבות". הוא קצר רוח וגופו מקרין כעס וחוסר נוחות. אני
מריח אותה ואת הכלבה בידיו, פיו ומעילו.
הילה מתבוננת בו וידה ממשיכה ללטף אותי. "לא ידעתי שיש לך
ישיבות", היא מתנצלת, "חשבתי שיצאה קצת השמש ותרצה לשבת איתי
לצהריים".
הוא מניד בראשו וחוטף את התפריט. "אין לי הרבה זמן", הוא מפטיר
ומבטו מחפש כבר את המלצרית, "יש לי המון דברים על הראש".
המלצרית מגיעה. יש לה בבית חתולה והיא בכתה כל הלילה ובכל זאת
היא שואלת בקול עליז, "מה תרצה?"
"טוסט עם גבינה מלוחה", אומר יריב ופונה להילה "הזמנת כבר?"
הילה מביטה בו בחוסר נוחות. אולי גם היא מבחינה במשהו.
"סלט ירוק בשבילי", היא מחייכת למלצרית, "ועוד כוס מים בבקשה".
המלצרית אוספת את הכוס הקודמת ואני מבחין בג'וק מתקדם לעברינו.
אני שולח אליו מבט אזהרה והוא נעצר.
"תביאי גם שליש הייניקן", מוסיף יריב ומנסה לצוד שוב את תשומת
ליבי.
"תגיד", אומרת הילה, "מה זה הפצע הזה על הצוואר שלו? זה לא היה
אתמול". יריב יורד על שתי ברכיו ותופס אותי, בוחן את הפצע
ומדגדג את בטני. "זה שום דבר", הוא מפטיר וחוזר לשבת במקומו,
מבטו מתחמק מעיניה, מחפש את המלצרית.
"איפה טיילתם?", ממשיכה הילה לחקור, אצבעותיה נטולות
הציפורניים נוקשות על השולחן.
"כרגיל", אומר יריב, "בגינה", ואני מרגיש איך גופו מתכווץ
ונמתח, "מה כל החקירות האלו. בשביל זה הזמנת אותי?"
"אתה לא מדבר איתי לאחרונה", אומרת הילה, "מתי בפעם האחרונה
עשינו משהו ביחד?" גופה מתוח וענן של עצבות שורה עליה. אני
מלקק את ידה כדי לעודד אותה.
המלצרית מגיעה עם האוכל ויריב מפנה מקום על השולחן. הם שותקים
ויריב לועס במהירות. אני צד פירורים שנופלים על הרצפה.
"תענה לי", מתחננת הילה וריחה משתנה. אני נוגס את שולי מכנסיה,
מנסה לרמוז לה להפסיק.
הוא זורק פיסת לחם קלוי בין רגליו ומתבונן בי בכעס. מה אני
אשם?
"אל תתחילי", הוא מפטיר ומתעלם ממנה.
אני נע בזהירות לעבר הפרוסה וידיו לוכדות אותי.
"מה שלומך לוקאס?" הוא תופס בצווארי, "למה אתה כועס עלי?" הוא
מדגיש את ה-אתה. אני מחליט שאתן לו הזדמנות נוספת ואני מפקיר
את ראשי בידיו. הוא מועך את שיערי ומדגדג את אוזני. אני מתחכך
בו בחיבה והוא מחייך אלי, גופו מתרכך ונרגע, כאילו כל מה שביקש
היה את סליחתי. הוא עוזב אותי ואני בולע את הפרוסה בביס אחד.
"אולי תיקח חצי יום חופש?", מציעה הילה וקולה כמעט נשבר, "תבלה
קצת עם לוקאס ואיתי. אולי נלך לים, כמו פעם, לוקאס אוהב ללכת
על החוף". היא מתכופפת ומוציאה את הפריזבי שלי מתיקה, "תראה,
הבאתי גם את זה".
אני מכשכש בזנבי בהתלהבות ומלקק את פניו של יריב, שמתמכר אלי.
אני אוהב את הים, אוהב את יריב כשהוא זורק את הפריזבי רחוק.
אני כבר לא רץ אחריו כמו פעם, אבל זה עדיין כיף.
"אמרתי לך שיש לי המון ישיבות", אומר יריב ובולע את שאריות
הטוסט. חבל, חשבתי שהוא ישאיר לי משהו. "אני ממש לא יכול
היום".
"מתי תגיע היום?" שואלת הילה וקולה כמעט נשבר. אני מבין שלים
כבר לא נלך ונע חזרה לכיוונה, נצמד אליה שוב.
"מאוחר", עונה יריב, "אבל אל תצאי איתו, אני רוצה לקחת אותו
לריצה, הוא צריך להזיז את התחת קצת".
יריב מתכופף מתחת לשולחן ומלטף אותי ברכות, קשה לי לכעוס עליו,
אני אוהב אותו, אני פונה להילה ונושך בעדינות ברגלה, נושך
ומושך.
"תראה איזה חמוד", היא אומרת לבסוף ומחייכת אלי למרות שגופה
משדר עצב אינסופי, "הוא רוצה שנתקרב".
יריב מסיים לאכול, מקנח את אפו במטלית הנייר ופולט בלי מחשבה
"אולי אם הוא לא היה נכנס למיטה שלנו כל לילה ושוכב בינינו".
מבטה של הילה מתקשה והוא לא מסיים את המשפט.
שפתיה נעות כאילו היא רוצה להגיד משהו אבל היא מוותרת.
"טוב", הוא אומר. "אני חייב לזוז. המצב בעבודה ממש לחוץ. יש לך
כסף?" הוא שואל ואינו מביט בה. מבטו עוקב אחר מישהי שצועדת
ברחוב.
היא מהנהנת והוא קם מכיסאו ומלטף את ראשי בהיסח הדעת. "ביי
לוקאס", הוא אומר והולך, לא מביט לאחור. הילה מחבקת אותי
ודמעות מרטיבות את פניה. אני מלקק אותן עד שהיא מעלה חיוך על
פניה וגופה מתרפה. המלצרית מביאה את החשבון ועכשיו לשתיהן יש
את אותו הריח.

הלילה יורד והילה מנמנמת. אני פוסע בעצלתיים לקערת האוכל שלי
ולועס כמה עיגולים יבשים שמישהו חשב שיש להם טעם של בשר. הילה
מנסה להחליף את סוג האוכל שהיא קונה לי ומתלוננת שאיבדתי את
התיאבון, יריב אומר שזה הגיל ואין מה לעשות. אני ניגש לתריס
המרפסת ומנסה להריח את האוויר שבחוץ. הגשם פסק וריח האגזוזים
שב ומשתלט על כל הריחות האחרים. בדירה למעלה מבשלים מרק עוף,
אני נזכר בגרונות שהוריו של יריב היו שומרים עבורי ומזיל ריר.
כבר מזמן לא ביקרנו אותם והם הפסיקו להגיע לכאן. אני ניגש לדלת
ומרחרח. יריב עולה במדרגות.
הוא נכנס ומשליך את תיקו על ערימת הנעליים בכניסה. "הילה", הוא
קורא בקול ואני נוהם להשתיק אותו.
"מה שלומך גבר?" הוא רוכן לעברי, "נתקעת בבית כל היום?" הוא
בודק את קערות האוכל והמים. "למה אתה לא אוכל, מתוק?" הוא
מתכופף לעברי ופותח את פי כדי לבדוק את שיני. "בחיי, אתה חייב
לרחוץ שינים" הוא מפטיר ומתרחק. "תן לי רגע להחליף בגדים
ואנחנו יוצאים".
הוא צועד נמרצות לחדר השינה, ומגלה את הילה במיטה. הוא נרתע,
צועד על קצה אצבעותיו ואוסף במהירות את בגדי הריצה המשומשים
שלו, המדיפים ריח של זיעה קרושה, ומחליף במטבח, בעודו מנסה
למזוג לעצמו כוס קולה. הוא לא טוב בלעשות מספר דברים בו זמנית.
אני נשרך אחריו ומרחרח את בגדי העבודה, נראה שהוא שהה במשרד כל
היום, שתה הרבה יותר מידי קפה וזלל פיצה עם אנצ'ובי לארוחת
ערב. הוא נוטל את הרצועה ואני נשרך לכיוון הדלת, אני יודע
שבריא לרוץ, אבל העצמות הזקנות פשוט לא עומדות בזה יותר.
אנו רצים באיטיות ברחובות, נעצרים בכול רמזור ואני מסתנוור
מכול האורות המנצנצים בשלוליות. הפארק חשוך ורטוב ויריב משחרר
אותי, מגביר את הקצב ומתרחק. אני מכיר את המסלול, מתיישב ליד
הספסל החביב על יריב וממתין שישוב. ירח לח מציץ מבעד לעננים
ואני מנסה להסדיר את נשימתי, לשוני משתרבבת וקצף לבן מצטבר
סביב שפתי. אני מלקק אותו.
אני מריח את פיצי עוד לפני שהיא מתקרבת ונעמדת לידי. "שוב
אתה", היא צווחת. "יש לך ריח של זקנים". אני מתרומם בכעס ונערת
האריסה מושכת ברצועה ופיצי מתרחקת. "שחררי אותי", היא נובחת
בטרוניה אבל הבחורה עדיין מחזיקה בה ומתבוננת סביב, מחפשת.
יריב מגיע, מזיע ומתנשף ונעצר מולי. הם מתחבקים ופיצי נובחת
בזעם. אריסה משחררת אותה והיא נעלמת בין העצים, מנשנשת את
ריחות כלבי השכונה. אני מתכווץ תחת הספסל ויריב לוגם ברעש
מבקבוק המים ויורק על האדמה. אריסה צוחקת והם מתנשקים שוב. "יש
לך זמן לבוא אלי?" היא שואלת ויריב רק טומן את ידיו מתחת
לבגדיה.
פתאום אני מריח אותה, עדיין מדיפה את ניחוחות המיטה והאכינצאה,
עומדת בחשיכה במרחק ומביטה בהם. בטני כבדה כאילו צמחו שם סלעים
ואבנים. יריב אינו מרגיש בדבר. לשונו טמונה עמוק בתוך פיה של
הבחורה. אני נוהם בייאוש אבל ידו מנפנפת לכיווני כאילו משתיקה
אותי.
אני זוחל החוצה ומתרחק לכיוון העצים, היא עדיין עומדת במרחק
ואני מריח את מלח דמעותיה ושומע אותה מושכת באפה.
פיצי עומדת על השביל הצר ומרחרחת דוברמן צעיר שסימן את האבנים
בצד הדרך. "זוזי", אני נוהם לעברה. "אני צריך לעבור". היא פונה
אלי וארשת של בוז על פניה. "זוז אתה. מסריחון", היא אומרת,
"אתה נרקב, למה הם בכלל סובלים אותך?" אני עוצר, נדהם, והיא
מתבוננת בי במבט מזלזל. אני שומע את יריב יונק את צווארה של
אריסה ואת הילה מחניקה יבבה. משהו עולה בי, משהו כועס, משהו
שלא הרגשתי כבר שנים. אני מתקדם לכיוון פיצי ונוהם שוב, בזעם,
"זוזי עכשיו!" היא רק בוהה בי במבט מתריס, ובלי לחשוב אני ניגש
אליה ונוגס בעוצמה בגבה, אוחז ומטלטל, מתעוות מכאב השיניים
הנאנקות, המאיימות להישבר. פיצי צווחת בקול גבוה, מתפתלת ומנסה
להשתחרר, ואני שומע את הבחורה מזנקת בצווחה ואת יריב צועק ורץ.
המכות ניחתות על גבי, ואני מתכווץ.
"עזוב אותה!", צורחת הבחורה, "תעשה משהו, הכלב שלך רוצח את
הכלבה שלי". יריב אוחז בפי, ידיו נאבקות להפריד בין לסתותיי.
"לוקאס!" הוא צועק, "לוקאס, תעזוב!" אני שומע גם אותה נעה בין
השיחים, מתקרבת.
אני שומט את הכלבה והיא נמלטת ביללות, דם זורם מגבה, מתערבב
באדמה הרטובה. רוח קרה מרעידה את העלים ואני מתבונן בפניו של
יריב, אדומות, כועסות, קרובות כל כך.
ידו חובטת בי בחוזקה, בכעס, ואני מופתע. הוא מעולם לא היכה
אותי, אפילו כשהרסתי את הכדורגל האהוב עליו, עם החתימות של
שחקני מכבי חיפה, גם לא כשהקאתי את נשמתי על מושב מכוניתו ועל
הבחורה שישבה שם.
אני מתרחק ממנו, צועד לאחור, זנבי מושפל. יריב עומד בקצה השביל
ושואג "לוקאס, בוא לכאן, מיד!" אבל אני לא עוצר. הבחורה עומדת
בוכה, פיצי מיבבת בין זרועותיה ויריב פונה להביט בה. אני
מסתובב, נאבק בשרירים שרוצים לעשות אחורה פנה, וממשיך אל בין
השיחים. הילה כורעת שם ומחכה לי. אני מתחכך בה והיא פורשת את
ידיה ומחבקת אותי בחוזקה, מוחצת אותי. אני מלקק את פניה
המלוחות הקרות והיא מזדקפת.
"בוא", היא אומרת ואופף אותה ניחוח חדש, נחוש ותקיף. אני בא,
צמוד לרגלה. המכונית שלה חונה בקצה השביל, מדיפה ניחוחות של
מנוע חם ומתכת רטובה. היא פותחת את הדלת האחורית של המכונית
ואני קופץ פנימה, ממתין בסבלנות שתיכנס ותפתח לי את החלון. אני
שומע את יריב מחפש אחרי, קורא לי.
אנחנו נוסעים והרוח קרה, מחליקה על פני, מביאה איתה ריחות
חדשים, ריחות שאני לא מכיר.