ניתן לפרש את מה שנכתב כאן באלפי צורות, רגשות ודרכים.

אלוהים: "יצרתי לך בת זוג, שלא תרגיש לבד".
אדם: "היא מגעילה! לא מעוניין בה, תיצור לי מישהי יותר טובה
ויותר יפה".
לילית: (פגועה קשות בכל צורה מדבריו של אדם).
אדם: "נו מה את בוהה בי?! לכי מפה!.
רזיאל: "אבא, אתה לא מרחם עליה? אולי תיצור אדם נוסף שיאהב
אותה?
אלוהים: "אל תתערב! אני אבא שלך! היא כבר תסתדר... אל
תדאג".
רזיאל: "אני חושב שהיא דווקא בסדר, אולי אני והיא נהיה
זוג?"
אלוהים: "שלא תעז לחשוב על זה אפילו! אתה מלאך!"
רזיאל: "אתה פשוט לא מוכן להודות שיצרת משהו לא מוצלח,
בעיניי כן.
אלוהים: "הס!".
רזיאל: "אני אוהב אותך ואני אוהב כמעט כל מה שיצרת, את אדם
אני לא כל כך מחבב".
אלוהים: "לא? אז אתה תהיה בעצמך אדם! לך מפה! אתה מגורש
מביתי לאדמת אדם".
לילית: (מתהלכת ותוהה על קיומה עד שלפתע פוגשת את אשמדאי).
אשמדאי: "את כל כך יפה! מה את עושה כאן לבדך?"
לילית: "אדם גירש אותי..."
אשמדאי: "איזה טיפש! לוותר עלייך?! הרי את מדהימה!"
לילית: "הוא לא חושב כך, לא בכיוון אפילו".
אשמדאי: "אני מקבל אותך באופן מוחלט! נהיה יחד באהבה וננקום
את נקמתך באדם".
"הנחש" (אשמדאי): חוה, קחי תפוח ותני גם לאדם.
חוה: (יפה וגם מאוד טיפשה, עושה כנאמר לה).
אלוהים: "אני ביקשתי לא לגעת בעץ הדעת נכון?! זה הדבר היחיד
שביקשתי!".
אדם וחוה: (קיבלו עונש, אדם וחוה, עונש בנפרד ולא
קולקטיבי).
רזיאל: (משוטט על פני האדמה, אדם אלמוני ללא זהות).
לילית: (מעריכה את אשמדאי, אך ליבה נזכר בתחינתו של רזיאל
וליבה נשאר איתו).
אשמדאי: (הבחין בזאת ונוצרה קנאה, והפנה את כל זעמו על
רזיאל).
רזיאל: (לא מבין למה כל כך רע לו, כל אדם שונא אותו, הוא לא
זוכר מי הוא היה, סובל מכל בחינה).
רזיאל: "אפילו שאני סובל, אני רוצה לאהוב, אך אף אחד לא
מאפשר לי את זה, אולי אני אוותר?"
"בת קול" (לילית): (לוחשת) "אני אוהבת אותך לנצח"
רזיאל: (מחייך לעצמו, ונרגע לרגע של חסד מייסוריו).

אביהם של כל הדמויות הוא אלוהים

שמו לא "אלוהים"... שמו האמיתי הוא "סמאל"

סוף