איזה מן יום זה, שהשמש זורחת וחם, אבל אין אפילו ציפור אחת
בשמיים. הם שאלו אותו למה הוא מסתובב עם חצילים על הראש. הוא
לא ידע את התשובה, חצילים זו הדרך של הראש שלו להיות, וזה נשמע
לא הגיוני, אבל זו הסיבה. ברור שהוא לא רוצה את החצילים על
הראש. הם מגוחכים, כבדים ונותנים הרגשה רעה. אבל הם פשוט שם,
כשהם רוצים, וזו דרך העולם אולי להגיד לו משהו, כי הוא לא מוצא
דרך להוריד את החצילים מהראש.

הוא שמע מוזיקה שתרגיע אותו. "לא נורא שיש לי חצילים על הראש,"
הוא אמר לעצמו כדי להקל על כאבו, "לפעמים יש שם חצילים ולפעמים
אין. אני לא יודע מה הסיבה, אני לא יודע מה אני יכול לעשות
בנידון. זו עובדה וזה מה יש." וסנטנה מנגן לו עם הגיטרה שלו,
והזמרים שרים, והשמיים החמים עולים ויורדים ומהבהבים לו
בעיניים, אבל אין שום ציפורים. "מישהו יודע למה אין ציפורים?"
הוא שואל את הגמדים. "אולי חם להם מדי, והם מסתתרים בין צמרות
העצים," אמר הגמד החכם שביניהם, ומחה את מצחו הגדול, הרחב
והגבוה מזיעה, "אולי כדאי תדליק את המזגן, ואז הציפורים
יחזרו." הוא הדליק את המזגן וישב בכורסא שלו מול הטלוויזיה
הכבויה, האזין לסנטנה, מולל את רגשותיו, ואז יצא לחלון לעשן את
הסיגריות שלו. בדרך הוא בדק קצת אם יש ציפורים, לא היו. הוא
גמר שתי סיגריות כמעט בשלוק, ואז עישן עוד אחת, ונכנס חזרה
לבין הקירות כשהוא סוגר את החלון. הדירה הספיקה להתקרר, ואגלי
קרח היו על ידיות המתכת של הדלתות וסביב המנעולים, אבל עדיין
משום מה לא באו הציפורים, והוא התעטף בשמיכה וישב על הכורסא
שלו מול הטלוויזיה הכבויה, והאזין לסנטנה ולגיטרה שלו, והזמרים
ששרים אצלו. אולי אם אני אקרא לציפורים, הם יבואו, הוא חשב,
אבל הוא לא ידע איך קוראים להם. "איך קוראים לציפורים?" הוא
שאל את הגמד עם המצח הענק. "לאחד קוראים שריקי, לשני קוראים
ציפי, לשלישי קוראים יוסי, ולי קוראים... בעצם לא קוראים לי,
אני בא לבד." "הבנתי," הוא אמר בכובד ראש, וקרא להם בלחש -
"שריקי, ציפי, יוסי, בואו לכאן," אבל הם לא באו. זה לא עובד,
הוא חשב, ואז שמע רשרוש מכיוון החלון. הוא פנה לחלון וראה דרך
הזגוגית חסידה ענקית יושבת עם רגל אחת על אחד מחבלי הכביסה.
הרגל השנייה הייתה מקופלת אליה. הרי זה מדהים! הוא חשב, פתח את
הזגוגית, והחסידה התעופפה לה בקלילות הלאה-הלאה אל השמיים
הפתוחים. הוא סגר את החלון ומזג לעצמו שוקו, ושתה. בזמן שהוא
שתה את השוקו, התמלא העמק ציוץ של ציפורים, והוא הביט לכיוון
החלון בסקרנות. הוא הניח את הכוס על שולחן המטבח, ופנה שוב
לחלון. להקות גדולות של ציפורים כיסו את השמיים, עפות לכיוון
דרום. "שריקי..." הוא מלמל בתחושת פליאה, וסגר את החלון.

מה שמשמח אותה
קוראים לו יצחק, אבל הוא לא צוחק לעתים קרובות. למען האמת -
הוא לא צוחק בכלל. ניסו להצחיק אותו באפן טבעי, וזה לא הלך.
ואז ניסו להצחיק אותו בכוח, וזה היה אפילו יותר גרוע. איימו
עליו "אם לא תצחק, נפגע בך," והוא עדיין לא צחק. בסוף התייאשו,
זה האיש שלא צוחק, אמרו, אפילו שקוראים לו יצחק.

יום אחד יצחק הלך בשגרת יומו מהעבודה חזרה לביתו. לפתע הוא ראה
בית חרושת עם ארובה גבוהה שמעלה עשן כחול. זה היה מוזר מאוד
ליצחק, כי קודם לא היה שם בית חרושת, ובטח לא בית חרושת שמעלה
עשן כחול. הוא החליט לבדוק מה מייצרים שם. הוא סבב את בית
החרושת, אבל לא מצא פתח להיכנס. לפתע בחצר צדדית הוא ראה
מדרגות אבן שמובילות לדלת קטנה לתוך בית החרושת, הוא החליט
לעלות בהן. ככל שהוא עלה עטפה אותו תחושת חמימות מענגת, כמו
טבילה במים חמים בימי החורף. הוא נכנס בדלת, וראה מחסן קטן מלא
תבלינים, פרחים יבשים, ואבקות מרפא. הרי זה מן אוצר קטן, הוא
חשב, וחשב לגנוב מתוך המחסן קצת מהתבלינים, הפרחים היבשים
ואבקות המרפא. הוא לקח מעט מ-כל דבר לתוך שק קטן, בתוך שקיות
ניילון קטנות, ויצא חרש כלעומת שבא. בדרכו הביתה הוא עבר על
פני שוטר שאחז ברצועה של כלב. הכלב נבח בטירוף על יצחק, יותר
נכון על שק התבלינים, הפרחים היבשים ואבקות המרפא שנשא בידו.
השוטר היסה את הכלב, וניגש ליצחק המבוהל. "אדוני, מה יש לך
בשק?" שאל השוטר את יצחק. "תבלינים, פרחים יבשים ואבקות מרפא,"
אמר יצחק ומחה את הזיעה ממצחו. "תוכל לפתוח את השק?" אמר השוטר
בנימה שלא יקבל תשובה שלילית. יצחק פתח את השק, והשוטר פשפש
בין כל התבלינים, הפרחים היבשים ואבקות המרפא. "מעבדת סמים
קטנה יש לך כאן," אמר השוטר באירוניה קלה, ולקח ליצחק זמן קצר
להבין. "אלו סמים? לא ידעתי, לא הבנתי, לקחתי זאת כי חשבתי
שאלו תבלינים, פרחים יבשים ואבקות מרפא," "מאיפה לקחת את זה?"
התעניין השוטר. יצחק לא היה צוחק, אבל הוא לא היה טיפש, והבין
שאם יחשוף את מעבדת הסמים, ימיו ספורים. "מצאתי את זה זרוק לצד
הכביש, ליד המדרכה, בדרכי מהעבודה," אמר יצחק, "לא היה לי מושג
שזה סמים," "זה לא סמים," אמר השוטר, "אבל אלו חומרים גולמיים
לייצור סמים, ואתה התכוונת לייצר אותם," "מה?" אמר יצחק
בהפתעה, וצחק כשהשוטר אזק אותו, "הרי זה סיפור קפקאי," הוא קרא
וצחק, בעוד השוטר מוביל אותו לחקירה במדור המיוחד לחומרים
מסוכנים.

אין כניסה
יוסי השוטר שמר על תמרור. יושבי השכונה לא אהבו את התמרור הזה,
והיו עוקרים אותו כל הזמן. וכשהם לא היו מצייתים לתמרור שלא
נמצא, הם היו אומרים בצחקוק "אבל לא היה שום תמרור, אז איך
נדע?" ובאמת לא היה תמרור, והיו מחזירים אותו, את התמרור, ושוב
הם היו עוקרים אותו, ולמשטרה היו אומרים שלא היה אף תמרור.
ולכן - העירייה לא הייתה יכולה לתת קנסות כיד הטובה עליה,
והכנסות העירייה נפגעו, ולא היה תקציב לאכלס את הסודנים. לכן
החליטו להציב את יוסי בתור שומר על התמרור, אמרו לו "כל מי
שינסה לפגוע בתמרור, ייקנס," ואפילו הציבו תמרור ליד התמרור
שאמר שאסור לפגוע בתמרור. לא זה, ולא בתמרור שאומר שאסור לפגוע
בתמרור. וכל מי שיפגע בתמרור - יזרקו אותו לעזה. וכדי שלא
יעקרו את התמרור שמכוון את התנועה, ואת התמרור שאומר שאסור
לעקור את התמרור שמכוון את התנועה, הציבו את יוסי השוטר לשמור
על התמרורים, שהיו צמודים זה לזה, ואמרו לו שיש לו תפקיד חשוב
ובעל חשיבות עליונה בשמירה על הסדר הציבורי.

אבל אחרי שנה שלמה שיוסי שמר על התמרור, בכל ימות השנה, בחגים
ובמועדים ובשבתות, הוא התחיל לאט-לאט לחשוב שזה תפקיד די מבזה
- לשמור על תמרור. והחליט בפעם הראשונה בקריירה הארוכה שלו -
לשבור שמירה וללכת למזנון סמוך לקנות ולאכול סנדוויץ'. הוא ישב
בסבבה שלו, עם מכשיר הקשר והאקדח על המותן, ואכל כריך ענקי של
סלט ביצים וחסה, והוריד את זה עם פחית פאנטה. וכשחזר שבע
לתמרור, גילה שעקרו את התמרור. "מי עקר את התמרור?" הוא שאל
אנשים שעברו או סתם רבצו שם, והם ענו - "איזה תמרור, לא היה שם
שום תמרור," והוא אמר "הנה, כאן היה תמרור!" והם אמרו
"מצטערים, לא ראינו שום תמרור," אז הוא הודיע בקשר שעקרו את
התמרור, וגם העלימו אותו, ואפילו את התמרור שאומר שאסור לפגוע
בתמרור. הוא חיכה, אבל אף כוח משטרתי לא סגר את האזור ועצר
חשודים. "נכשלתי במשימתי," אמר יוסי השוטר במורך לב, וירה
לעצמו כדור בראש.

אני אוכל ככה עם הידיים
כן, זה לא משנה מה תעשה ואיך תעשה את זה, עצם הקיום שלך בעולם
ייראה כבזבוז זמן לעומת הכוח האינסופי האמתי של בן-אדם. כמה
שאדם עושה, נדמה לו שלא עשה כמעט כלום. בגלל זה כשיצאתי מהבית,
לא משכתי תשומת לב בשום דבר שאני עושה או אומר. לא הייתה לי
תספורת קיפוד או כרבולת, ולא היו לי קעקועים בולטים לעין.
הבגדים שלי לא היו צבעוניים באופן חריג, ולא היה שום כובע או
מגבעת על ראשי. לא נשאתי תיק כלשהו, ולא נופפתי בחרב נינג'ה.
אכן אדם רגיל כמו כולם שהולך ממקום למקום בלי מטרה מיוחדת, ואם
יעצור אותו שוטר ויגיד מה הוא עושה כאן, הוא לא יבין את פשר
השאלה, מה כולם עושים כאן? הולכים. כן, אדוני השוטר, אני פשוט
הולך ממקום למקום, מה עוד יש לעשות? האם אתה מצפה שאני אגיד
שאני בדרכי לכנס אסיפה שתביא מהפיכה עולמית על כל היקום? האם
אתה מצפה שאני אגיד שאני הולך לרצוח את הכלב של החברה שלי
שעזבה אותי? האם אתה מצפה שאני אגיד שאני הולך לפוצץ חנות
בממתקים? לא, שום דבר מיוחד, אני רק הולך, זה הכול, משם לכאן.
מאיפה לאיפה? מהבית שלי לחנות לקנות דיסק. לא דיסק מהפכני ולא
פיראטי, סתם דיסק רגיל. עם שירים ששומעים. בכלל אני לא יודע
איזה דיסק אקנה. איפה אתה גר? אני גר פה, שם, בבתים, איפה
שכולם גרים. למה איפה ציפית שאגור? במחסן? במקלט? בתא טרור?
בכנסייה? בין השיחים? אני גר בבית רגיל, יותר נכון דירה, ברחוב
שבו כל הדירות כמעט נראות אותו הדבר, ואנשים מתקיימים בצורות
המקובלות, ואפילו מאולפים על-ידי הטלוויזיה, שום-דבר יוצא דופן
או חריג. לא, לא אנסתי אף-אחת... לפחות לא בזמן האחרון. אני
צוחק אתך, שוטר, לא אנסתי גם בזמן הלא אחרון, פשוט אני אוהב
לדבר בדרמטיות, כמו בסרטים, אל תהיה כבד. אה... עכשיו אני מבין
למה עצרת אותי, כי השיער שלי ארוך, ויש לי זקן, ובגדים פשוטים,
והליכתי הייתה חפוזה. באמת אני צריך להסתפר ולהתגלח, תודה
שהזכרת לי אדוני השוטר, וכן, אין לי הרבה כסף לבגדים, ופה
בשכונה לא נהוג ללכת לאט, אחרת יחשבו שאתה הומו או משוגע או
היפי או משהו אחר, וידפקו בך מכות. לא, לא בך, אדוני השוטר,
אתה רואה שאתה תופס אותי במילה? כלומר בי, כלומר במי שהולך
לאט. כן, אני יודע שזה חוקי ללכת לאט, וזה חוקי לגדל שיער, אבל
אתה אדוני השוטר דווקא כן עצרת אותי שהלכתי מהר מלא שיער,
אז... זהו. אתה רוצה אני אקנה לך דיסק?

אנחנו לא יכולים להפסיק לרקוד
הגברת הייתה יפה, ללא ספק. יפהפייה, סקסית, מתוקה, חטובה,
נשית... חלומו של כל גבר. אבל היא הייתה נבונה, פיקחית וחכמה
מרוב הגברים הממוצעים. זה הפחיד את הגברים. הם פחדו שהיא תתמרן
אותם. לא מספיק כוחה כאישה מפתה, יש גם הרבה שכל במשוואה.
מסוכן. לכן כבר בגיל עשרים היא למדה להצניע את השכל שלה,
להיראות טיפשה ובורה בתחומים מסוימים, וכאילו "להתייעץ" עם
הגבר, כדי שירגיש חכם ומבין. אבל אני עליתי על המשחק שלה,
וכבשתי את נקודת התורפה - את לבה. מאז היא משתמשת בשכל שלה,
שעולה על שלי, לטובתי. איך היא משתמשת בשכל לטובתי? אנחנו
עוקצים גברים חרמנים, או סתם מאוהבים באהבה, או חולי תשוקה,
ומרוקנים להם את חשבונות הבנק, כי הם גם עשירים נורא. הרבה
מהגברים דווקא מתוקים ומתחשבים, ונוהגים יפה ב-לידיי שלי. אבל
כמובן שזה נובע מאנוכיות, להתקשט בה, להתענג עליה, לצקת עניין
וחיים, ואולי גם אהבה, בחייהם המשעממים. אם יש מישהו שבאמת
רוצה בטובתה של הגברת שלי, שלא למטרות רווח כלשהו אישיות...
אנחנו מניחים לו. אבל לא נתקלנו במישהו כזה! כולם רוצים לטעום
מהצוף! ובכן, הפרח עוקץ את הדבורה.

זיון
היו לה שרירים. היא הייתה מפתחת את הגוף שלה במכון כושר, ובונה
שרירים. היא גם הייתה רצה ושוחה המון, וגם הייתה משחקת טניס.
אישה פיזית לחלוטין. וכאישה פיזית היו לה הרבה תשוקות מיניות,
שהיה קשה לה לממש אותן, כי גברים נרתעו מהגוף השרירי שלה. לכן
היא פיתחה שיטה - היא הייתה מזמינה פיצה בקול נשי מתפנק ומתוק,
ואף קל דעת, כדי שהחתיך, השרירי, זה שמחפש את זה יבוא אליה
כשליח וייתן לה את הפיצה. אבל היא הייתה מעכבת אותו בבית, ותוך
רגע הוא הבין שהוא לכוד. זה לא נורא, הייתה אומרת לו, אני
אגשים את הפנטזיות הכי סוערות שלך. ובאמת, זה היה הזיון של
חייו, כי היא השתמשה בו כבובה, ועשתה בו מעשים מגונים, והוא
הרגיש כמו האישה, לא היא. והיא הייתה מזיינת אפילו את אצבעות
הרגליים שלו. וכשיצא, בקושי עמד על הרגליים, הלך על ארבע כמו
שאומרים, בקושי עלה על האופנוע, בקושי הצליח לחשוב כמה הזיון
הזה היה מופלא. ולאחר האישה הגדולה והחזקה הזו, כל מי שזיין
אותה - יותר נכון היא זיינה אותו, היה מרגיש ש-כל הנשים קטנות
עליו, כמו ילדות. ולפעמים שליחי פיצה היו באים אליה הביתה,
מתפללים שהיא בבית, ומתחננים, בבקשה, בבקשה, קחי לך עוד קצת
ממני. את הזיון של חיי.