אז מה, נמאס לו לשמוע בלוז, הוא רוצה לשמוע רוק נ' רול. אבל
הרדיו שלו דפוק, ואי-אפשר לשמוע אף תחנה, וגם הדיסקים לא
מתנגנים, ובכלל אין לו טלוויזיה לשמוע בה מוזיקה. אז הוא יורד
למחתרת. איפה ש-כל הנרקומנים מסתובבים. לובש מעיל עור כי זה
שנות התשעים, ומסתובב עם סיגריה שיראו שהוא בחור רציני. מי
יתעסק עם בן-אדם לובש מעיל עור שמעשן סיגריות חזקות? זה בן-אדם
שלא פוחד למות, וייכנס באימ-אימא של מי שינסה להתעסק אתו. אז
התחמנים שחושבים שהם קשוחים מסתכלים עליו מהצד. כדאי להתעסק
אתו או לא? הוא לא פוחד מהם בכלל, כשהם אכלו בכפית את האוכל של
אימא, הוא קרע את התחת בעבודות בשדה, חי מתחת לשמיים, ואכל
בחדר אוכל עם כל החיות. הוא מתעלם מהם, והם נועצים בו עיניים
כמו סכינים, אבל הוא לא מרגיש בכלל את המבטים שלהם. תמיד הביטו
בו, אז מה? אנשים הם יצורים משונים.
הוא קם מאיפה שהוא ישב, כי הסרט צריך להתחיל. סרט על איש שנשך
כלב, וקיבל כלבת, והפך מטורף והתחיל לרצוח אנשים. זה סרט אפל
חצי אמנותי חצי קיטשי, והוא היה מעשן באולם הקולנוע אם לא היו
זורקים אותו. "אני קזבלן, אני גרינגו!" אומר שם איזה אחד
בעברית, וכולם צוחקים, ואז הוא נרצח באכזריות מענגת על ידי
האיש חולה הכלבת. הסרט דובר אנגלית והוא קנדי. קנדים יודעים
לעשות היטב סרטים אפלים כשהם רוצים. הוא יוצא מאולם הקולנוע
אחרי שהסרט נגמר, עוצר מונית ונוסע הביתה שלו. יש לו בית דל
ומוזנח בשכונת פועלים מתמוטטת, בה הגאווה של התושבים לא מובנת.
שם דוקרים על מילה, וקוברים אם אתה לא מחזיר את הכסף. שם היו
שלושה רציחות רק בשנה האחרונה, שניים מהם רק ברחוב אחד. איזה
אחד הסתובב עם M16 שלקח מהבן שלו שבצבא, וחיפש את האחים שעבדו
עליו. כשהוא מצא אותם הוא עשה בהם חורים בגודל של כדורי טניס.
ואז הוא ישב ליד הבית, עישן סיגריה, וחיכה בשקט למשטרה. כן,
נשים נאנסות פה על ימין ועל שמאל, וגם גברים נאנסים, אבל גברים
לא מתלוננים. והיה איזה אחד שמצאו אותו בתעלה. הוא היה מכוסה
חרא ומחוסר הכרה, וכשהוא התעורר הבינו שהוא משוגע. הוא לא היה
משוגע לפני שזרקו אותו לתעלה, אבל עשו לו משהו בראש. חומרים
רעים מסתובבים פה אצל אנשים מסוימים.
הוא נכנס בדלת הבית שלו ונזרק על הספה. מדליק סיגריה ומנגן לו
איזה שיר בראש. השכנים רבים ואחד מאיים ברצח, אבל זה שגרתי.
מישהו אחד צעיר בוכה. הוא שולף את האולר עם הלהב ומשחק אתו על
העור. עוד מעט אבא שלו יבוא שיכור וייתן לו מכות רצח.
מיטה צחורה
הייתה לו תבנית בה הוא יוצק את כל הרעיונות הרעים שלו. אבל
בסך-הכול הוא היה בן-אדם טוב, הוא לא רצח אף-אחד, לפחות לא
בתקופה האחרונה. ולא קצר רגליים וידיים לאף ילד, גבר, אישה או
זקן. הוא היה מה שקוראים "האיש השקט", כל היום יושב בבית שלו
ויוצק לתוך התבניות. וכשהוא רצה לנפוש קצת, הוא היה מטייל
ברחובות שסביב ביתו, טועם את הטעם המלוח והמחליא עד מתיקות של
השכונה, בוהה בילדים משחקים, שומע את גערות ההורים, וחוזר בשקט
לביתו כאילו כלל לא יצא. הייתה לו טלוויזיה גדולה שהייתה מארחת
לו לחברה, והוא טיפל בשתיל בתוך עציץ שהכיר הכרת תודה בעלים
גדולים וירוקים ופירות אדומים שלא ניתנים לאכילה - כי הם
רעילים. המיטה הייתה רכה וצחורה כמו של מלאכים, ולפעמים הוא
היה ישן בה עם ילדים, ולפעמים קצת נוגעים. הוא היה מאכיל את
החתול טונה ועוף שטיגן בעצמו, ולפעמים הוא היה חוזר הביתה עייף
מטיול לילי, ואז היה אוכל איזו תרנגולת קטנה, רק לשם האכילה.
אבל היו לו את הימים האלה בהם שום דבר לא קרה, והוא היה מתחפש
לפעיל פוליטי, ומנגח דרך האינטרנט גם את הימין וגם את השמאל,
גם את החרדים, הדתיים והחילונים, גם את הילדים וגם את
המבוגרים, גם את השמרנים וגם את הליברלים. לפעמים הוא היה מנגח
אפילו את עצמו בזהות בדויה, כדי להלהיט את הרוחות, וכשכולם שם
בפורום האקראי היו על סף טירוף של כעס, הוא נתן את הפוש האחרון
שפוצץ להם את המוח בעצבים, ואז מקבל את הסטלה - היה יושב עם
בקבוק אוזו ומוזיקה יוונית ונהנה מעצמו מול הנוף עוצר הנשימה
של העמק שנפרש מול עיניו. ילדות וילדים היו באים אליו לבקש
ממתקים, והיו חוזרים לא בתולים. אנשים רעים וחזקים עם שרירים,
מאלה שחושבים שהם תמיד צודקים, היו מכריזים עליו מלחמה לפעמים,
וחוזרים לבתים עם ראשים מושפלים, כנועים ומסוממים. היה לו את
המג'יק סטיק שיכול לרכך כל אישה בשלה, ולהפוך אותה מליידי
ברחוב לזונה במיטה. היה לו גם דרכים לגרום למציאות להיראות
אפלה או מלאה שמחה, תקווה או ייאוש, כלימה ובושה או גאווה.
הייתה לו היכולת לשחק עם כל הגברים והנשים על האצבע הקטנה.
אבל הוא היה בודד מאוד, בכל זאת, ולא ידע איך להתקשר עם
בני-אדם בצורה בריאה ואמתית - וזה הדבר שאותו הוא הכי רצה. הוא
רצה מישהי חכמה ומפולפלת שיגלה לה את כל סודותיו, והיא תקבל
אותו איך שהוא, כאן ועכשיו ובכל זמן, בלי סייגים ובלי ביקורת.
שתלטף לו את האגו, וגם תכניע את יצריו המשוגעים. שתגיד לו שזה
בסדר שהוא כזה, וזו לא אשמתו, והכול יכול להימשך כאילו כלום
בלי ששום-דבר יקרה. אבל כל פעם שהוא נתקל באישה שחשב שהיא
כזאת, היא התגלתה ככלבה שופטת ומבקרת, וגם מוציאה דין,
ומתיימרת להוציא לפועל "תיקונים" כלשהם למצבו, ולכן בצער רב
וביגון קודר, הוא נאלץ לרצוח אותן זו אחר זו, ואז היה בוכה
בביתו על הגבעה, עם כוס וויסקי ביד אחד ושירי אוונגרד
באוזניים, וכל העולם היה בוכה אתו דמעות של יגון, למה-למה-למה
אף אישה לא יכולה לקבל אותו פשוט כמו שהוא.
נרדמתי עד שקמתי
כמעט שלושים שנה אני לבד. זה לא נורא שאני לבד, כי יש לי את
עצמי. למעשה אני לא לגמרי לבד, כי יש לי את תוכי יוסי, וזה
כל-כך חמוד איך שהוא מספר לי סיפורים משוגעים, אני מתה עליו.
בלילה אני יושבת, כשחשוך ושקט, ושומעת את הסיפורים המהממים
המשוגעים שלו, עם החוכמה העמוקה וניסיון החיים, ולמרות שהוא לא
מגיש את זה ישירות בכפית - אני מקבלת ממנו הרבה תובנות לגביי
עצמי. זה מה שיפה בסיפורים שלו, ש-כל אחד ואחת לומדים ממנו רק
מה שהם צריכים, ולא מה שהם לא צריכים. זה כמו הוא חושף שטח מת
מהנפש, ומחייה אותו. כמו מדליק אורות בראש, כמו משחיר תאים
אפורים. אני כל-כך אוהבת אותו, תוכי יוסי שלי.
אני מדמיינת איך גם הוא תופס תובנה, ומבין שאני מיוחדת ומתאימה
בול בשבילו, והוא מחזר אחריי, ואני כמובן נענית, והוא שולח לי
שירים וסיפורים של אהבה, ואנחנו מתנשקים בתשוקה, ואולי אפילו
עושים דברים לא חינוכיים... ששש... שאבא ואימא לא ישמעו. ואני
מסתכלת בעיניים הנפלאות העצובות שלו, ומרפא לו את הלב, והוא
שואב ממני נחמה, ואומר לי, מה, סוניה, את האישה הכי טובה
בעולם! ואני צוחקת כי זה נכון.
אבל האמת שהוא לא יודע בכלל שאני קיימת, וזה עצוב מאוד. וזה
אבסורדי באיזו צורה, כי אני יודעת כמעט הכול עליו, אפילו על
הרגליו הרעים ומחשבותיו האפלות, למרות שהוא מלאך ומהמם בכל
סנטימטר בגופו. אבל אני לא מפסיקה לקוות, ואני יודעת שיום אחד
הוא יבחין בי, או שיהיה לי אומץ לגרום לו להבחין בי, ומיד הוא
יתאהב בי. זה יהיה רק שנינו נגד החיים, והאהבה שלנו תכבה כל
עצב וכל ייאוש, וכל מי שיראה אותנו יחייך, וישמח כי יראה שעוד
יש אהבה אמתית בעולם. ואני יודעת שזה יקרה, ואני שומרת את הסוד
הזה מ-כל משמר, כי זה תוכי יוסי שלי, והוא אהובי, ותמיד היה
ותמיד יהיה.
לא ידעתי שחיפשתי אהבה
עברו הימים בהם שרתי עד שהלב שלי כמעט פרץ מחזי. עכשיו אני לא
יכולה להסתכל על גבר בלי לרצות להקיא. אני נזכרת בכל אלה שחפרו
בין רגליי, ובא לי למות מבושה וגועל. איך הם דפקו אותי כמו
חפץ, החדירו באלימות את האיבר המגעיל האלים שלהם לתוך... הגוף
שלי! הגוף היקר שלי! ועוד אחרי זה מילאו אותי מבפנים בנוזל
המגעיל שלהם שיוצא להם מהזין כשהם גומרים. גועל נפש. עכשיו אני
כבר לא יפה ולא מושכת. השמנתי את עצמי, ומילאתי את עצמי שיער
בכל הגוף, וגילחתי את שיער הראש, ואני לא מטפלת בפנים ויש
פצעונים וכתמים. ככה אני, ככה תראו אותי, מכוערת עד גועל, עד
שתרצו להקיא ממני, גברים יקרים. אבל הוא... הוא... הוא היה
משהו שונה. ישר איך שראה אותי, העיניים שלו נצצו, והוא הביט בי
בהערצה, אפילו נדמה לי באהבה. כששאלתי אותו אחרי הרבה זמן מה
גרם לו להתלהב ממני, הוא אמר שזה העיניים, שהעיניים לא משקרות,
והוא היה יכול לראות כמה אני מדהימה מבפנים. הוא חיזר אחריי,
אבל אני חשבתי שהוא סוטה, ויותר גרוע - שפל נפש, או פשוט חולה,
איך הוא יכול לחזר אחרי אחת שנראית כמוני? אבל הוא לא וויתר,
ואמר שאני האישה הכי נפלאה שהוא ראה ביקום, ואז סייג ואמר
שבעולם, כי הוא לא היה בכל היקום. לקח לי הרבה-הרבה זמן
להיענות לו ולהיפתח אליו, והוא התגלה כגבר רגיש וחכם, עם
אינטליגנציה רגשית ורוחניות גדולה. הוא אמר לי שאני התגשמות כל
התקוות שלו עלי אדמות, ולעזאזל, לא הצלחתי למצוא אפילו שביב של
רמז שהוא משקר. פשוט כי הוא לא שיקר, הוא היה הכי כן בעולם.
ברור שהוא ראה את הגברים והנשים מעקמים את האף כשהיו רואים
אותי, אבל לא היה אכפת לו בשיט, בשבילו אני הייתי הכי-הכי, וזה
מה שהיה הכי חשוב לו. ואז לילה אחד, אחרי כמה שנים של חיים
משותפים, בכיתי. בכיתי כי לא מגיע לו מכוערת כמוני, בכיתי כי
רציתי שיהיה לו את הכי טוב, ואני לא הייתי הכי טובה ב-איך שאני
נראית. החלטתי לייפות את עצמי, למענו, אבל לא הצלחתי, הכיעור
שטיפחתי הרבה שנים תפס קבע, ולא רצה לעזוב. ואז ערב אחד הוא
תפס אותי לשיחה. הוא אמר שהוא שם לב שבזמן האחרון אני מנסה
להתייפות בשבילו, וזה ממש לא הכרחי, כי העיניים שלו לא רואות
איך אני נראית, אלא איזה מן בן-אדם אני. והוא אמר שאני בן-אדם
נפלא, ותמיד הייתי, עוד מאז הוא ראה אותי לראשונה, ובכלל לא
אכפת לו אם אני אהיה מיס עולם או ברווזון מכוער, הוא תמיד, אבל
תמיד-תמיד, יאהב אותי עד כלות. בכיתי כמו ילדה קטנה כששמעתי את
זה, אין לי מושג מה יש בי שמגיע לי אהבה כל-כך גדולה, ועוד
מגבר כל-כך מדהים כמוהו, אבל זה מה שקרה. |