[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
זה לא נורמלי

אז מה אתה אומר, היא גמרה את עצמה? תמיד ידעתי שהיא תגמור את
עצמה יום אחד, אבל לא ככה, ממש פוצצה לעצמה את המוח בפטיש, זה
לא נורמלי. בכלל לא ידעתי שבן-אדם מסוגל לעשות דבר כזה לעצמו.
כלומר, שהיד ממש מסוגלת לתת מכת פטיש לראש שלו עצמו עד שהראש
מתפוצץ. זה ממש לא נורמלי. ועוד מה שמעתי, בהתחלה היא לא מתה,
היה לה נזק מוחי, גולגולת שבורה, והיא המשיכה לתת עם הפטיש
לתוך המוח. בכלל לא נורמלי. לא הייתי מאמינה - אם זה לא היה
מצולם במצלמה שמותקנת אצלה בחדר, הייתי חושבת זה רצח, אבל ממש
רואים, זו היא, מול המצלמה, ממש מפוצצת לעצמה את המוח! לא
נורמלי בכלל. אני צריכה בשביל להירגע מזה לעשות מקלחת, בעצם
לאונן, בעצם לשתות קפה, בעצם סיגריות, איך לעזאזל אפשר לצאת
מזה - מהמראה של החברה הכי טובה שלך מפוצצת לעצמה את הראש?!
טוב, רק ברחוב אלם יכולים לקרות דברים כאלה, תמיד אמרו זה רחוב
מקולל, היה פה פעם פרדי קרוגר, לא? זה שנכנס לחלומות ועושה
אותם מציאות. לא פלא אחרי ששרפו אותו בחיים רק בגלל שאהב ילדים
וילדות קטנים. טוב, אתה רוצה קפה? תה? שוקו? אתה רוצה זיון?
אני מצטערת, אני לא יכולה להביא לך זיון, אני עצובה מדי. בעצם
לא טוב לי. בעצם בוא נלך לרקוד, בא לך לרקוד? בעצם לא מתחשק לי
לצאת. אני לא יודעת מה לעשות! תמיד אמרו לי שאני יפה, אבל אני
לא יפה כמו חברה שלי שפוצצה לעצמה את המוח. כולם אמרו שאני
יפה, אבל היא יותר. טוב, עכשיו אני יותר יפה, כי היא מתה, אבל
אני לא שמחה, בכל זאת. הייתי מעדיפה להיות הפחות יפה, ושהיא
תחיה. אתה רואה שאני דווקא אישה טובה? וכולם קוראים לי מכשפה.
למדתי קצת כישוף, אבל זה לא היה רציני, זה היה מתוך ספר, עם
ערכה כזאת של כישופים. כל הבנות המגניבות בבית-הספר היה להן
ערכה כזאת. סתם שטויות של ילדות, זה לא רציני. יש מכשפות
אמתיות, אבל אני לא מכשפה. בכלל לא. אתה חושב שאני מכשפה? אני
לא, בכלל לא. בטח לא בגללי היא פוצצה לעצמה את הראש. בטח לא
בגלל בובת ה-וודו שעשיתי ותקעתי לה מסמרים בראש, בטח לא בגלל
זה. הרי איך זה יכול להיות, זו רק בובה, וזו הייתה היא. טוב,
אז אמרתי כמה לחשים, והשיער של הבובה היה השיער האמתי של חברה
שלי, ואפילו שמתי לה את שיער הערווה שלה, וציפורניים שלה בבטן,
אבל זה לא יכול להיות בגלל זה. לא יכול להיות. סתם שיחקתי עם
הבובה, ותקעתי לה מסמרים בראש, ואמרתי כל מיני שטויות, זה לא
רציני, נכון? לא בגללי היא פוצצה לעצמה את הראש. בכלל לא באה
אליי משטרה ולא חקרו אותי, אחרת הייתי אומרת על הבובה, והם היו
צוחקים. הם לא היו צוחקים, אבל זה לא רציני.



מר סלוגן
ארבעים יום וארבעים לילה אני יושב ומחשב חישובים איך לצאת
מהזמן. ואז אני מפסיק, כי נגמר לי הזמן וצריך לישון. אז אני
מכבה את האור, שם את הראש על הכרית, ונרדם. ואז אני חולם
חלומות שאני מחוץ לזמן, והצלחתי, והכול נצחי כי הזמן לא קיים.
ואני נאחז בחלום ולא עוזב אותו, כי אני מרגיש שאני עומד
להתעורר, אבל אני בכל זאת מתעורר, ורואה שזה בוקר, ובכלל לא
הספקתי לישון. אז אני מורח את הזמן, מורח אותו, מורח, ואז קם
כי אני צריך להשתין. ואני משתין כי כבר יש לי כאב בטן מרוב
הקלקול קיבה שלי, ואני מקיא את המיצים של הלילה, ונגעל מעצמי.
ופתאום בא לי לחרבן, אז אני מחרבן, וזה יוצא קשה ואטי, נקרע לי
התחת. ואז אני מנגב וממלא את הפח בנייר טואלט, ושוטף ידיים,
ובא לי לחרבן עוד פעם, אבל אין לי מה. וזה הכאב בטן, אבל לא
אכלתי ולא שתיתי כל הלילה כי ישנתי, ובטח אני צריך לשתות,
למרות שאני לא צמא. אז אני שותה מים מינרלים כדי לא להעיק על
הקיבה, וזה מחליק לי טוב לבטן. נמאס לי לכתוב כל הזמן, בשביל
מה? אז אני שותה עוד כוס מים מינרלים, ויוצא קצת למרפסת לעשן
ולתפוס אוויר. אבל האוויר לא תופס אותי. אז אני חוזר, ושוטף את
הפנים, ויושב לשולחן כדי להמשיך לחשב חישובים איך יוצאים
מהזמן. אבל הקיבה שלי מקולקלת, ואולי כדאי קודם לחשב חישובים
איך לתקן את הקיבה. אז אמרו לי שצריך לעשות הרבה ספורט, כי זה
לא מזיק - אז בטח זה עוזר, אבל אני לא מצליח לקום מהכיסא. ואני
ככה מנסה להזיז את הידיים, אבל הן זזות לאט-לאט, ובסוף לא
זזות. וגם לא הצוואר. ובסוף אני לא מזיז גם את העיניים, ואפילו
הראש שלי מפסיק לזוז, והמוח לחשוב. אז אני לא זז ולא חושב, ולא
עושה כלום, וכבר ירד ערב, ואני נרדם, ואני לא מתעורר. אני יודע
שאני לא אתעורר.  



השמלה ממדריד
כמו שהבן-אדם קם, ככה הוא נרדם. כמו שהוא נרדם, ככה הוא קם -
למלא את היום בחסר הזה, כדי שלא יחסר לו שום-דבר, כמו קפה
באדנית, כמו שעועית באסלה, כמו יקינתון שנח אצלו בגינה. את
היום כולו הוא מוצץ עד תום, כמו שהוא היה מוצץ את חתיכת העץ
כשהארטיק שמצץ כשהיה ילד, היה נגמר, והוא רצה עוד ועוד. הוא
ממלא את עצמו בקפה, הוא ממלא את עצמו בניקוטין, הוא רוצה הכול,
והוא רוצה עכשיו. הוא מדליק את הרדיו, הוא מדליק את הטלוויזיה,
הוא יושב לחרבן, הוא שואב הנאה אנאלית מהחרבון. אישה יפה
עירומה משוחה בשמן עם ציצים גדולים ופטמות עומדות כמו מסמרים -
מרוחה על הקיר מעל למיטה שלו, ליד כוננית הספרים בו יש ספר של
צ'רניחוסקי, או שלוצ'קי, או משהו משוקץ אחר. בחלון יש נוף להרי
מואב, ובחלון הנגדי להרי אדום. את כולם הוא אוהב. את כולם הוא
רוצה לדחוף לעצמו לתחת. הוא מסתכל על הבית הקטן שלו, ששוכן על
צלע הר, ובוכה ביגון קודר את השיממון של נשמתו. אין לאן ללכת
ואין מה לעשות. הוא שואב הנאה חולנית מקרצוף סירים ומחבתות,
ומטביע את יגונו בציורי עירום של נשים נשואות עם כתר על הראש
ונחש בין הרגליים. כשהוא מגיע לפורקן, הוא משייף את המנדרינה,
כדי שתבהיק, ואז יוצא לגינה לשוחה בערוגות הפרחים אשר ליד בית
העלמין. בשבתות אוחזת אותו עצבות על שאין איש לידו, אבל מיד
הוא מדליק את הטלוויזיה, ויוצא להרפתקאות מסעירות בנופים עוצרי
נשימה ובברים אפלוליים במשימת ריגול שאין כמותה. כשנמאס לו
לשמוע רדיו או לאונן על נשים נשואות - הוא עוצר בגינת הירק אשר
מול הבית, וקוטף עגבניות. העגבניות אדומות ובשלות, והוא חומד
אותן לקיבתו. ובארוחת הערב הוא בולס אותן כמו חיה מורעבת,
כשהמיץ האדום זולג מפיו וביו שיניו אל סנטרו, וממלא את יצר
הבליסה שלו עד תום. ואז הוא נשאר עומד, מביט בפינה קטנה בחדר,
נשאב לתוכה, נעלם לתוכה, נכנס למן מצב הפנוטי של סחרור,
ומתעלף. וכשהוא מתעורר, הבית עטוף טל, כי כבר לפנות בוקר, והוא
מצטמרר מרעד וקור, ומכסה את גופו הצנום ביריעות של פלסטיק.



סבא ג'פטו
נמאס לו לשמוע תלונות הולכות ושבות כל פעם כשהוא יושב אצל
החלון. "אולי תקפוץ?" שרים לו מלמטה, והוא שואל למה. "למה לא?"
עונים לו מלמטה, והוא שואל למה כן. הרוח מפזרת טללים, והעשב
טוב, והסבון, וגם מי שבכה מאוד. סימנים של סוף הדרך מחלחלים
לעצמותיו, והרוח מקיפה אותו שלוש מאות שלושים וחמש מעלות.
"הגזר נהייה!" מריעה האדנית בקול, והוא שולף את הגזר ומתחיל
לאכול. הסבון בכה מאוד, דני לא רוצה בי עוד, ומברשת השיניים -
מתייפחת שבעתיים... נמאס לי מהרדיו המכרסם הזה, הוא קורא בזעף,
וקם מעם החלון, ומכבה את הרדיו בהינף יד. אבל דני לא רצה בי
עוד... אומרים הגמדים הקטנים בכלימה, וממררים בבכי. זו לא
אשמתי, תדברו עם דני למה הוא לא רצה בכם עוד, הוא אומר ופונה
בחזרה לחלון. השיממון מעלה בו אדוות עצב, ואדוות העצב מעלות בו
מרירות. לכן הוא שולף שוקולד מריר מעם הקיוסק ומתחיל לאכול.
"אבל לא שילמת על השוקולד..." אומר בעל הקיוסק בעצב. הוא שולף
מטבע של חמישה שקלים ומרקיד אותו במעגלים על מקרר הארטיקים.
"עכשיו זה כבר עובר כל גבול," אומר בעל הקיוסק בהחלטיות,
ומחליף את המטבע בסביבון. "אני מהמר על נ'!" "אני מהמר על ג'!"
אבל יוצא פ'. "לא נורא, נאכל את השוקולד שנינו," אומר בעל
הקיוסק, וחוצה את השוקולד לחצי. הם אוכלים, והשמש בינתיים
יורדת לכיוון הרי ירושלים. "אולי זה בגלל שאנחנו לא גרים
בתל-אביב," אומר בעל הקיוסק בהארה פתאומית. הוא מביט בו רגע
כשוקל זאת, ועונה "כן, זו כנראה הסיבה," והם ממשיכים לאכול את
השוקולד. אבל כשמגיע הרגע המכריע, והשוקולד נגמר, והיום מחשיך,
הם עוזבים איש-איש לביתו, ומדברים עם הגמדים שלהם. "אתם
מבינים...? דיברתי עם דני, והוא אומר שהוא רוצה בכם עוד,
ומברשת השיניים לא צריכה להתייפח שבעתיים..."  







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אני אוכל
פרה...
פרה פרה... וזה
טעים נורא...
פרה פרה...
גם שחור וגם
לבן... פרה זה
מצויין!
פרה על השיפוד
(פרה פרה)
גם עגל זה חמוד

(פרה פרה)
הפרות מתחננות-
תאכלו
תרנגולות!"





העמותה לקידום
מעמד הפרות
בחברה


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/9/17 18:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה