פנס בודד
פנס בודד דולק מעל קטע רחוב צדדי בעיר גדולה, אבל הפנס לא מאיר
כלום, כי השעה קרובה לחצות היום, והשמש זורחת, ומזג-האוויר חם
- אבל נסבל. היא מחפשת תוך כדי הליכה בתוך התיק שלה, ורוטנת
ורוגזת, ואני מביט בה רגע ואז מביט בפנס, מוזר לי פנס דולק
באמצע היום. "לעזאזל, איפה הסיגריות?" היא רוטנת בקול מעט
ילדותי ומתפנק. כאילו היא כבר מורגלת בתקלות בחייה. אני מסתכל
בה. "את יודעת למה הפנס הזה דולק?" אני שואל אותה. "אה?" היא
מופתעת. אני מצביע אל הפנס. היא מרימה מבט ומביטה בו. "לא, אני
לא יודעת, זה די מוזר. יש לך סיגריה?" "יש לי סיגריה, ואפילו
כמה סיגריות, אם את בסדר עם סיגריות אל.די לייט ארוך." "עכשיו
הייתי יכולה לעשן גם חבל," היא אומרת, ואני פורץ בצחוק בלתי
נשלט. היא מביטה בי מוקסמת. "זה כזה מצחיק?" "כן, זה מה שאמרתי
פעם למוכר המכולת כשקניתי סיגריות." אני נותן לה סיגריה, ומצית
את הסיגריה כשהיא שמה אותה בפיה. "תודה." היא שואפת שאיפה
עמוקה, ומשחררת עשן דליל. "אין הרבה עשן לסיגריה הזאת, אה?"
"נכון," אני אומר, "אני מנסה שתהיה לי תוחלת חיים סבירה. היא
די מעצבנת הסיגריה הזאת, אבל אני רגיל." "למה אתה לא מחליף?"
"היא זולה, וגורמת לי לעשן פחות." "יש לי מסטיקים, אבל הם לא
מורידים מהחשק שלי לסיגריות, רוצה מסטיק אחד?" "לא, אלו
מסטיקים רגילים?" "כן, לא של ניקוטין או צמחים או משהו. עלמה
עלית פשוט." "עדיין מוכרים עלמה?" "כן." והיא חייכה. שתקנו כמה
זמן, היא עישנה, ואמרה - "תודה לך, אולי תקפוץ פעם." והתחילה
להתרחק. "איפה את גרה?" שאלתי אותה בעודה מתרחקת. "מהגג
התכוונתי." היא אמרה והלכה. אני פרצתי בצחוק, ושמעתי אותה
צוחקת גם.
