אני לא יודע למה הוא לא עונה לטלפונים. אולי הוא חושב שאם
יתעלם ממני, אני אוהב אותו יותר. אבל אני לא מתייסר, למרות
שאולי הוא חושב ככה. לא אכפת לי - היום, מחר, בכלל לא, עוד שנה
או עשרים שנה, לא משנה לי כלום. אני יושב עם החברה שלי על
משקאות, מעשן, וממציא לה כל מיני סיפורים קטנים שהיא חושבת שהם
אמת. אני רק מנסה להכניס תבלין לחיים שלה כמו גם לשלי, שום דבר
מתמרן או איזו אמת לכאורה שתשנה משהו במשהו. אני אומר לה אני
הלכתי ברחוב, זרקו עליי שקית מים מבניין. אומרת וואאה,
ו-וואוו, ומה עשית. הלכתי נכנסתי למכבסה ציבורית, התפשטתי
עירום, וייבשתי את הבגדים. עירום? מביטה בי בעיניים פעורות.
כן, לא נורא, אנשים טובים הביאו לי שמיכה, התעטפתי בה. בכיתי
שם, אמרתי לה, אני לא זוכר על מה. מסכן שלי, היא אומרת, ומנשקת
ומחבקת ומלטפת אותי. כן, לפעמים אני מאוד רגיש. אני יודעת, היא
אומרת, וזה מצחיק אותי, כי זה בכלל לא נכון. אבל אני צוחק רק
מבפנים, וכמו מזיל דמעה, וקובר את ראשי בחמוקיה, ועושה אותה
עמוק וטוב.
הלו, שמן, למה אתה לא עונה לטלפונים? אני מטריד אותו. אני
עכשיו במערכת יחסים עם מישהי, דוגמנית עם הרבה כסף, כשאגמור
איתה אבוא לזיין אותך. אהההה... איזה סיפורים אתה מוכר לה,
שאתה ברוקר, שאתה מהמוסד? הוא צוחק.
את יודעת, אני ראיתי אותך בפעם הראשונה, מיד נדלקתי עלייך.
באמת? היא שואלת, למה? כי ישר ידעתי שאת נשמה טהורה, ורציתי
להגן עלייך מהעולם האכזר הזה. אווו... אתה כל-כך חמוד, ואני
משחיל אותה.
הלו, שמן, כשתגמור עם הדוגמנית תקפיץ לפה שתי שישיות בירה
ופיצוחים, ואל תשכח קונדומים. עדיין אוהב תות? הוא שואל, ואני
צוחק.
מתחת לאדמה
אז הוא יורד מהמעלית בקומה שמתחת לאדמה, ומתרשם ממגרש החנייה
הרחב, שלא מכיל מכוניות בכלל, אלא כל מיני צעצועים אלקטרוניים
אימתניים לחציבה באדמה. -הגיע הזמן גם שיהיה לנו איזו
טכנולוגיה למסע בזמן- הוא חשב וצחקק לעצמו, ואז עלה על הכבש
הנע שהסיע אותו לתוך קומות המשרדים המרווחים. שם הוא ירד במקום
שנראה כמו קניון ענקי, מלא משרדים גדולים, בעצם כל משרד תפס
מקום של חנות קניון קטנה. פה מאזנים את כל הידיעות בעיתונים
ובטלוויזיה ובאינטרנט, שולטים ומווסתים את מזג-האוויר, את גלי
המחשבות ומצב הרוח, את לחץ האוויר והלחות, ואת כמות ואיכות
הגירויים שהמוח האנושי נחשף אליהם. ועוד מיני דברים שהוא לא
ידע עליהם, כי הוא היה חדש. הכול קורה כאן מתחת לאדמה,
כשמנורות מדויקות ולוהטות, והכי חשוב "רכות", נותנות אור
ואנרגיה דמוית שמש, כשהמנורות עצמן בגודל של מטבע חצי שקל
כפול, והן פזורות בכל קיר, רצפה, תקרה ומעקה בתוך סבך הקניון
העתידני הזה. -לו ידעו האנשים על פני האדמה מה קורה להם מתחת
לרגליים...- הוא חשב לעצמו וצחקק.
אך אחר כמה שבועות במקום הזה הוא הפסיק לצחקק לעצמו, והפסיק
לצחקק בכלל. האווירה הייתה מדכאת והעבודה מייגעת, ושום-דבר לא
זז פה, רק הושלך אל העולם שלמעלה. -אני קבור באדמה- הוא חשב
לעצמו, והביט על הנורות המלאכותיות, כשהוא שופך עוד איזו ידיעה
אותנטית לכאורה באינטרנט. -אין כאן אור אמתי, משעמם פחד, וכולם
כאן כמו רובוטים- הטלפון השטוח זמזם על השולחן. הוא ענה. "פרט
אסקימו לימון מתבקש לבוא לסדנה," אמר קול רובוטי נשי, והשיחה
נותקה. אסקימו לימון זה הכינוי שהוא ביקש לעצמו, לפני כמה
שבועות, כשהוא חשב שזה יהיה מצחקק להיות מתחת לאדמה ולהיזכר
במוכרי הארטיקים בחוף. אז הוא חשב שזה יהיה כמו להיות הקוסם
מארץ עוץ, נסתר מהעין, משתמש באחיזת עיניים, ומסובב אוכלוסיות
שלמות על האצבע הקטנה. אבל לא היה בזה סיפוק, והוא אפילו חש
מעט תיעוב עצמי. כעת שמו לב, כנראה, לפי שפת הגוף שלו, שהוא מה
שנקרא - שבוז, וקוראים לו לסדנה "לתת לו רוח למפרשים". הוא כבר
לא ידע אם יש לו מפרשים, אבל קם משולחן עבודתו, ועשה את דרכו
במעליות, ברכבים הרובוטיים, ובכבשים הנעים, אל הסדנה. כל אותה
עת שקשק באוזניו רחש של מכונות שקטות וצפצופים אלקטרוניים.