שמתי את הפיצה בתנור, והיא נהייתה, עכשיו לאכול אותה. אני אוכל
לבד את הפיצה אחרי שפיזרתי עליה שטה טחון. שטה זה סוג של חריף.
היא קצת נראית לי עשויה יותר מדי, אבל זה בסדר, עדיף מפחות מדי
עשויה. איימי ווינהאוס גמרה לשיר את השיר שלה האחרון בדיסק על
לחזור לשחור, ומזג-האוויר מתחמם, אז אני מדליק את המזגן. שוטף
את הפה, מעביר קצת מים בפה. מהמגבת ראיתי נדבקו לי סיבים, או
שזה מנייר הטואלט שניגבתי את הפה אחרי שאכלתי. זה נראה קצת
כאילו צמח לי מעט זקן לבן, ואני מנקה את הפלומה הלבנה הזאת.
אני לא יכול לכתוב נובלה, זה ארוך מדי ומתמשך מדי, ואין לי
סבלנות לסיפור אחד ארוך מדי. ברדיו שרים מוזיקה ישנה לועזית,
ואני קורא את המאמר של הרב ד"ר מיכאל לייטמן על ט"ו באב. פעם
הייתי מעיין בדברים ביותר תשומת לב, אבל כבר הבנתי את הרעיון
הכללי. היה איזה רצח שבני שבט בנימין ביצעו בפילגש של מישהו,
והוא כדי להמחיש את הזוועה, ביתר את גופתה ושלח לכל השבטים
חלקים מגופה. כולם כמובן הזדעזעו, והיה חרם גדול על שבט בנימין
שלא רצה להסגיר את הרוצחים. שבט בנימין היה בסכנת הכחדה בעקבות
החרם, והפיוס בין כל השבטים לשבט בנימין הוא סיפור ט"ו באב, מה
שהפך יום אהבה עם שורשים תנ"כיים, עם מסר של אחדות בין כל
הפלגים, המינים והדעות בארץ. חשבתי שהפיצה הייתה בסדר, אבל לא
טעימה במיוחד, למרות שהיה קל לאכול ולעכל אותה. לא היו בה
חומרים מיותרים. זו פיצה כזאת של איזה שף שרקח אותה, ופניו
המחייכות מופיעות על האריזה. פעם מישהי התלוננה שאיזה גבר שלא
מבין, ענה לשאלה של בחורה בדיכאון "מה אתם עושים כשאתם בדיכאון
כדי לעודד את עצמכם?" והוא ענה לה שהוא יורד על מגש פיצה. מה
שכמובן רוב הנשים לא היו עושות. אבל אני הגבר הזה, ואני באמת
יורד על מגש פיצה כשאני בדיכאון, והיא שאלה מה אתם עושים, לא
מה כדאי לה לעשות, אז עניתי. הייתי טוב בהבעה והבנת הנקרא. אם
השבטים רוצים שאסלח להם, שיסלחו לשבט בנימין.

מים נשפכים משמיים
הרבה מים ירדו בחורף, וגם הרבה מים ירדו בחורף הקרוב. מים
נשפכים משמיים זה דבר שלא רואים כל יום, חוץ מ-בחורף, או
כשהממטרות עובדות. אני יודע מה היה לא בסדר בפיצה של אימא, היא
שמה יותר מדי כורכום. כנראה זה בגלל שהיא למדה לבשל במטבח
הודי, אבל אני לא הודי, למרות שכורכום זה בריא. אני מזרחי
ים-תיכוני, ואני אוהב את הפיצה שלי חריפה, לכן אחרי שהיא
עשויה, אני מפזר עליה שטה טחון. שטה זה סוג של חריף. ואז הפיצה
הרבה יותר טעימה. אני לא יודע מי, אבל שמעתי שיש ששמים על
הפיצה שלהם אננס, והורסים את כל הפיצה. לא באשמתם, פשוט אין
להם חוש טעם במיל. למשל כשאני קונה את הפיצה שלי, אני קונה את
הפיצה עם המדבקות, זה כדי שיהיה לי מה להדביק על הארון. אבא
בסדר עם זה, ועל המדבקות יש דמויות מצוירות מסדרת ילדים
מצוירת, אבל זה מרגיע, זה מחזיר לילדות, וצריך להאכיל את הילד
שבפנים. כי תכלס כולם ילדים, עמוק בפ'נוכו, אפילו הזקנים.
אפילו ראיתי פעם זקן הולך בקושי עם עניבה אדומה. הוא היה לבוש
חליפה ומגבעת והכול, ואפילו הייתה לו מקטרת ומקל הליכה, אבל
עניבה אדומה. אני לא יודע למה הייתה לו עניבה אדומה, אולי כי
הוא רצה לצחק לעצמו כמו ילד. פעם הלכתי לתחנת הדלק לקנות
סיגריות ואקסל, ובלילה הייתי חולה מאוד, חשבתי שאולי אני הולך
למות. אני לא יודע, אולי עשו לי משהו בתחנת הדלק, כי תחנת הדלק
הזאת שייכת לערבים. כשחציתי שם את הכביש חזרה, עמדה במכונית
באור אדום בחורה מאוד קוסית, אבל לא מאוד יפהפייה, שהייתה
פראית מאוד. היא אכלה על ההגה, ועשתה כל מיני תנועות כאלה
עצבניות כאילו מתחשק לה לאנוס גבר, ואז לשבור לו את הפנים. היא
הסתכלה עליי, אני הסתכלתי עליה, ועשה רושם שהיא אהבה מה שהיא
רואה, וחיכתה אולי אני אתן פתח תקשורת אליי. אבל לא נתתי, היא
נראתה לי על סמים, ומשוגעת, ומטורפת, ולא התחשק לי שישברו לי
את הפנים. באקט של "מי אתה בכלל?" היא דהרה עם המכונית בירוק,
ואני המשכתי בדרכי. בלילה היה את הארוויזיון, ואבא מאוד אהב את
השיר הישראלי, ורצה שהוא יזכה, ולא היה טלוויזיה, אז הוא הקשיב
ברדיו. הוא היה בחדר שינה שלו, ואני הייתי בסלון, וניסיתי
לישון, אבל בעצם ניסיתי לשמור על שפיות, כשאני מרגיש ש-כל רגע
אני עומד למות. באתי האבא שלי, ואמרתי לו שאני מאוד חולה,
ולפעמים קר לי ולפעמים חם, והוא אמר לי לנוח ולשתות טוב, וזה
יעבור. אני חשבתי שאני צריך אמבולנס, אבל לא אמרתי לו, ואמרתי
לו טוב, ונכנסתי למיטה והתפשטתי והתחממתי לסירוגין, כשאני חושב
שלא נורא אם אמות, לפחות זה יהיה בלילה של הארוויזיון. אבל לא
הפכתי מת, אלא נשארתי בחיים, וידעתי את זה כשהתעוררתי למחרת,
ואבא אמר לי שהשיר לא זכה, ובכלל לא הוערך כראוי. מאז לא הלכתי
יותר לתחנת הדלק, והקפדתי שתמיד יהיו לי סיגריות מהחנויות
המוכרות לי.

נשים נחשים
שיר אהבה ישן נושן כזה... אהבה כזאת כבר לא קיימת. אני שכחתי
את הספגטי על האש, ועכשיו הוא הפך לנחשים זעירים, שוחים במים
הרותחים, נשרפים. היא אמרה שהיא אוהבת אותי יום כן יום לא,
היום לא. אבל כל יום היא אומרת יום כן יום לא, והיום לא. אני
לא צריך מזדנבת שתמצוץ לי את הדם בזמן שאני עסוק בלכתוב לכם
סיפורים יפים כל-כך. זה סוחט ממני אנרגיה, כל העסק הזה של
האהבה והזוגיות, ולא נשאר לי כוח לכתוב לכם את המילים המדהימות
שלי. לכן, כמובן, ניתקתי איתה קשר, כי אני חושב קודם כל עליכם,
ואחר-כך על אהבה וכל הקטע הזה שמוצץ לאנשים את הדם, מה גם
שאהבה לא מחזיקה מעמד, ואחרי עשר שנים אתה תמצא את עצמך עם
ילדים משותפים איתה, בזמן שהיא הספיקה להתפתח אבולוציונית
ולהפוך למפלצת. זו לא הילדה היפה שהתחתנתי איתה, אתה תגיד, אבל
לא תהיה לך ברירה, אלא לשמוע את התלונות והתביעות שלה, וכמה
אתה לא בסדר וחסר ערך, למרות ש-כל החיים אתה רק נותן ונותן.
נשים הן כמו מפלצות, כמה שאתה מאכיל אותן, הן לא שבעות,
התיאבון שלהן רק גדל. אבל הן יצורות חינניות מאוד, לפני שהן
הופכות למפלצות... אל תיפול במלכודת! חינניות היא כמו האביב,
יפה וענוגה מאוד, אבל קצרה מאוד.

שפכתי את הספגטי לאסלה, והאכלתי את התנינים שלי בעכברים כל
אותו הערב, כשאני מרחם על עצמי ושומע מוזיקה מנחמת בתחנת הרדיו
האהובה עליי "כאסח בלי הפסקה". קבוצת נשים צעקו שם שיצילו את
הדולפינים, שיצילו את הסוסיתות, שיצילו את הערבים, שיצילו את
הדתיים, שיצילו את הלסביות וההומואים, שיצילו את הרב כדורי,
שיצילו את כדור הארץ, שיצילו את הבנות הסקסיות שגברים חסרי
התחשבות אונסים כל הזמן, שיצילו את הווספות שנמחקות מהכבישים,
שיצילו את האניות מנייר ואת החיילים מפלסטיק, שיצילו כבר את
המוזיקה מידי העיתונאים הברברים ש-כל הזמן מדברים, אבל אף-אחת
מהן לא חשבה עליי, ועל גברים כמוני, שחיים בתוך ג'ונגל של
ביורוקרטיה וחוקים ואיסורים וחרמות ונכסים ונטלים ומסים
ופרסומות, וחדשות, ובורסה, ועיתונים, ואוכל זול, ובעיות עם
המכונית, ושוטרי תנועה, ונתיבי תנועה לא הגיוניים, ונשים ש-כל
הזמן מציקות לו, וילדים שהוא צריך לדאוג להם, ועבודה, הרבה
עבודה. אף-אחת מהן לא צעקה שיצילו את הגברים המוכים על-ידי
החברה. ולמה שיצעקו, הן דואגות רק לעצמן, וחושבות שמגיע להן
מגבר הכול. אבל אני חכם יותר מזה, ואני לא מתעסק עם נשים למרות
שאני סטרייט. אני אפילו לא אונס אותן! גם זה לא מגיע להן!

דאדי קול
עוד מעט אני צריך לקנות את הסיגריות שלי... ובינתיים יש מוזיקה
יפה ברדיו, וכמה נשים שמתרעמות עליי בעקבות הפוסט הקודם. אני
אוהב מאוד נשים, למעשה אני אוהב נשים יותר מגברים, בכל מובן
ומישור קיומי. אבל נמאס לי לעשות עליהן ביד כל הזמן כאילו הן
איזה אלות, כשהן משחקות אותה קשות להשגה, ולא דופקות אצלי בדלת
כדי לזיין אותי או לפחות לדבר איתי. דווקא פעם הרבה נשים היו
דופקות אצלי בדלת, הבית היה כמו הרמון של נשים, ואני הייתי
המלך. אבל היה להן איזו תכונה מוזרה לשמור טינה לגברים אוהבים
ומסורים כמוני, ועל כל שטות שפגעה בהן, הן היו מחליטות להוציא
אותי להורג. הן הרעילו אותי כל-כך הרבה פעמים, במטרה להרוג
אותי או לשגע אותי, והן גם היו מסממות אותי כדי לאנוס אותי
ולהשפיל אותי מינית. כן, אדוני השוטר, אישה אנסה אותי, ולא
אחת, ויותר מכמה פעמים. והעובדה שאני גבר חסון ולא טיפש, לא
אמורה לגרום לך לגחך לכאבי. כי הרי אם היית בודק ויודע, היית
יודע ש-כל גבר, גם חזק וחכם, הופך לשלולית לרגליי אישה מושכת
כשהוא חרמן. והן יודעות את זה...

לכן הנשים האלו כאילו צוחקות עליי, שאני מאונן מול פורנו
באינטרנט. אבל זה רק בגלל שהן כועסות שאני מעדיף לאונן ואת
הפורנו, על פניי להתעסק איתן, כי הן כאב ראש רציני. באמת, אחרי
שאני מאונן, אני לא צריך להכין לאף אישה אפילו לא כוס תה, ובטח
לא להסיע אותה הביתה, או להתחתן איתה, או לשמוע אותה בטלפון
בקול מתוח "אני בהיריון".