שפתיו נעות במלמול חרישי -
"כמה טוב לי, כמה טוב לי,"
כך בחלל הריקנות של לפנות בוקר
דלת נטרקת בחדר המדרגות, והמוזיקה לא הרואית יותר
האורות המהבהבים על הכתלים - כבים
החומרים מציפים את השולחן,
עם שאריות קפה ומשקאות חריפים
ברחובות פושטים ילדי הרפאים הקטנים,
טובלים בתוך ציוצי הציפורים
שמש בוערת מנחיתה אגרוף על החושך הנכלם
פרחים מפזרים זרעים זעירים לאדמה, שלשם כך היא נוצרה
אוקיינוסים, יבשות, שמיים וכוכבים רוקדים תחת שרביט המנצחים
כפכפוך פלגים, זורם זוהר מההרים.
רצית אותי לקרוע לגזרים
פרפר מרוטש חרוך כנפיים
ולא היה לי זמן להישאר
לחוג סביב להבת הנר
היה זה אנחנו, ואנחנו שניים
מתחילים לרקוד צעד אחד ושניים
לא נותר דבר מ-כל מה שהיה
רק איזה זיכרון של אהבה נושנה
איך אתה מדבר כשאתה לא לבד
רק עם עצמך אבל לא לבד
רק עם צלך ההולך אחריך
עם הקולות בראשך המהתלים בכתליך
זרם המים שוטף את הכול
גם את הזרע, גם את הזיכרון
כי לא נותר דבר, אפילו לא געגוע
כשאני יוצא בדלת וחוזר אחרי שבוע
היא הייתה פה והיא לא ראתה
את הטקילה נשרפת באצבע השטן
כל התחלואים הרימו ראש וזנב
עשו חגיגה של עושר שיגעוני
זה היה המצב
וגם הדלת נשארה סגורה וגם אתה
כשהיא הלכה.
בובה, אל תלכי ממני
רוצה אותך הנני
מי ימזוג חלב לקפה שלי
מי יסבן לי את הגב
דלתי פתוחה לפנייך לעד
לשווא אקונן את מר גורלי הרב
כשאת לא לידי, אינני אני
אני קיר אפל מלא פוסטרים שלך
שוכבת על החול עם ביקיני חוטיני
מחייכת אליי חיוך מתוק בפה מלא שיניים
אל תזנחיני, אל תעזביני
הנני עבד נרצע ליופייך הרב
מה מרים חיי בלעדי החיוך שלך
מה יפים החיים עם גומות החן שלך
אהבתי בוערת כמו הסיגריה שלי
ודמותך מרחפת מעדנות מעל ראשי
תרדפיני כמו צייד הצד את טרפו
תעלי אותי בחכתך כמו דייג את ארוחתו
יפה שלי, הלשווא אקונן?
בואי מהר, התה מתקרר. | 