אני משועמם עד הצוואר, ומתוסכל מינית.
אני אוכל את המסך, ואת הקלידים, ואת הבפ'נוכו של המחשב, וגם את
עכבר המיקי מאוס.
אני מפוצץ את הרמקולים, תנו לי קולות כאלה או אחרים.
אני מאבד את מוחי, את רגשותיי, את פנימיותי. אבל זה בא והולך.
וכל הרעש מפוצץ לי את החומר בין האוזניים.
יש לי איברים קטועים, ולשון מחוררת, ועיניים אלקטרוניות,
ומיקרופונים בשקעי האוזן.
יש לי אלף מאה ואחד עשרה סיבות לשאוג אל הירח וליילל כמו
מטורף,
אבל מי ישמע, רק החלוקים הלבנים.
וכשיש לי אותי ואני צף על חוסר תחושה, אני מתפוצץ
מרוב חוסר תחושה
אני מפליג על מים סוערים בגשמים עזים, לא רואים מטר,
רק את הגלים והגשם שמכה בפנים, ומפרש הסירה שמתנדנד מול הרוח,
מכה בפנים.
אבל מי ישמע אותי, מי ירצה אותי, מי יקשיב לי, מי יאזין
למלמוליי
כשאני קם בשעת צהריים מאוחרת מ-שינה וממלמל מורת-רוח על העולם
העקום,
ומשיג לי משקה להתעורר וסיגריה להתאפס
ומקיא כלום אל הדף הריק, מה כבר יש לי להגיד
כשאין אני לי, מי יהיה לי, ולמה
איזה אקורדים משונים מבולבלים מתנגנים בתוך הראש שלך?

עכברים מעופפים ליד החלון שלי
בשמש ירח זוהר לבן
מסנוור לי את האישונים
אני יוצא אל הדרך עם מקל וכד חלב
להחזיר את עצמי לעצמי
מכבה חשמלים ונועל את הדלת
וגופי עטוף מגפיים כבדים ומעיל עור
הירח משקר לי כל הזמן,
לפחות שהשקרים יהיו יפים
והדרך מתפתלת בין מדרון למעלה ההר
בין ירק צומח לבין ערבה בוכייה
רוחות מסחררות אותי ועננים מחליפים שמיים
ציפור שיר שרה לי כל הדרך מעל ראשי
אני מחליק אבנים ומרווה שדות ודשאים
השמש היוקדת בוערת בי
החמצן בוער באוויר ובפי
אך אני לא מתחמק, ואני הולך ושועט
את הדרך במרומי הסלע לראות טוב יותר
את המרחבים הפראיים כמו על כף ידי
ולצנן את הרוחות במלחמה על משאבי הטבע
מהם יש בשפע.