כשהזמן תם בסוף הזמנים
ונדמה שאין עוד המשכים
הם הולכים בשיירות ומקללים
את העולם המחורבן שהוליך אותם שולל
והם צודקים עם התנ"ך והמגל
וחרב פיפיות מעל ראשם
אני מחריש, כי אני עדיין כאן
ואיזו סיבה יש לי, אם לא לשרוד
אדם באיומים על חייו, אדם באיומים על שפיותו
אדם על האדמה שרוצה לקחת אותו
כי
מטוסים מתרסקים
עריפת ראשים
אנשים נשרפים חיים בכלובים
ילדים מתפוצצים
והרבה וולט דיסני בטלוויזיה
ואני מפהק כי טוב לי כל-כך
בגיהינומים שבהם אנחנו חיים
מצביעים עליי כי יש לי כובע אדום
זה עדיין מפריע לכמה אנשים,
גם אחרי שתי מלחמות עולם,
ורגע לפני השלישית.

עין חסרה ועין טלסקופ וזווית חיוך בזווית המוח
אני מוצף עשן סיגריות וחומר משמר
אני לא זז מכאן לשם כי הם סגרו את כל הכפתורים
ועמדת השידור ריקה מ-כל פרסומת ומנגינה
הם לא מדברים הרבה כמה חבל שהשידור לא באוויר
כשהירח מזמר ואני בעמדת נחיתות
אולי טוב לך לסגור את הערוץ
רק מים זורמים שיער ולחי וחמוקי הגוף
לשטוף את הסחי מארץ שטופת דמעות
השכונה חשוכה וגם החדר והספרים לא משמיעים קול
השדרן מת, הגלים פתוחים להמהומים של נשימות קטועות.

לבוקר ערב חופשי מאנשים
בודד עד קצות האצבעות
ריק מאוויר, מבישולים וממצות
מיראה לאלוהים וליל הסדר
כי כל מה שביקשת ממני נתתי
ולא נשאר כלום
רק כינור כחול שיכור מפעפע עם חצוצרה
וכמה סירי תופים
מה מונע ממני לצאת החוצה
יש ספר יפה מאוד כמו כל הספרים
וכמו כל האנשים והפרחים והבתים
המצוחצחים
זה דומה לכלום וזה מה שיש
כשאפילו את הסחי המקלחת שטפה
והשאירה בלי.

מאז הוא ירה בראשו, הוא ראה פלאים
כמו קשתות שמתמוטטות לתוך עצמן,
כמו עננים כחולים
כמו פיות עם שרביטים קטנים,
כמו קשיות
ושדונים עם קלשונים קטנים,
כמו גפרורים
והוא ראה צליל מתנועע
והוא ראה אהבה מתרחבת ומתכווצת כמו ערפל
והוא ראה מחשבות לבנות כמו בועות,
קופצות באוויר
ורגשות כמו נחילי צבעים מתערבלים,
סביב לבבות האנשים
והוא ראה צחוק ובכי,
כגולות בצבע זהב או בצבע פחם
והוא ראה עצמים דוממים,
מתנשפים, יוצאים במחולות של חיים
והוא שמע את שיחות העצים,
ואת פטפוטי הפרחים
והוא התענג על שירת הדרדרים,
העשבים והאזובים.

חזיונות, חזיונות, בתוך ראשי
הים עולה על גדותיו שוב
מציף חללים רווים רוחניות נפשית
חסדים בדמות כוכבים,
או פיות מוזהבות
צונחים מהשמיים כאבק מלאכים
הו, סטלה מתוקה,
אני בשיכרון חושים
הים מתנדנד, החוף מתנדנד
ערפל מסתבך לי בעפעפיים
אכן צדקתי, וזאת אני יודע,
כשאני משקיף ממרומי הגאות
קצף גלי הים לוחש לי חסדים רכים
נשימת הים מציפה אותי בהכרת תודה אינסופית
ענוג, ענוג, הלילה על הים השחור
חצי סהר ירח שופך חלב למים
קול דממת הטבע, רחצה לילית
נחש קטן בעשבים, לוחש ומתכחש לעוד קורבן.

פרפרים מתים מרחפים באוויר הצונן שזורם מהחלון
קעקוע על הקיר של פרח שחור
שכבות אבק על הרצפה והרהיטים המועטים
מקלחת יבשה נאנקת בצמא למים
כוס זכוכית עם משקע קשה של קפה
מיטות נופלות מצעים
ריח כבד של מחנק בחדרים

הדלת נפתחת כשהוא נכנס
פליאה על כל הזמן שעבר והוא לא ידע
האור לא נדלק, המים מנותקים
מנורה עירומה מתנדנדת כבויה כשהוא מכה בה

על השולחן דפים מצהיבים כתובים
בכתב קטן וצפוף בו ישב אל השולחן
לפני אלף-אלפיים שנה
כשהכול היה אחרת
והוא קורא על ימים אחרים
כשנדמה שמה שקרה לא יקרה
והוא מדליק סיגריה והדמעות צורבות
בתוך הריסות חייו, בתוך הריסות עברו.