זהו כן שיר
אם כי ניתן לגלגל את הנייר עליו שורטט עם מעט טבק
ולעשן את הרפיון האסוציאטיבי שנדרש היה בכתיבתו
זו הייתה סיגריה לולא
היינו חיים בעולם דיגיטלי והיה נייר שנשרף לאבק
ולא רק דפים שמתעקשים להיוותר חבויים בהיסטוריה...
בעצם כבר לא
מגלגלים היום, כמעט
כמה יחידי סגולה,
אמנות נסתרת שחולפת מן העולם
האלכימיה שהופכת כלב לסרטן ותרנגולת לכחולה
והרי הרוב קונים מן המוכן
סיגריות לעוסות,
שעל הנייר, הן חדשות לחלוטין
מדוגמות, מגולחות למשעי כמו חיילים בקופסה, השונים זה מזה רק
בתלות בסיטואציה בה נשלפו,
ומכיוון שבדמם חיו ומרשרוש חפיסה נחשפו למותם
גם רגעי השוני הללו קצרים, כי אלו וגם אלו נשרפים
ועשן העם עולה מן המרחצאות

זהו, כבר אין רפיון! חזרנו למושבה, למחשבה
לזחל המעשן שיושב על פטריה
ומבטיח שיעשה מאתנו גדולים, רק אם נסכים
לנסות קצת מהחומר החדש, מהעוגה המוזרה מפרג...
ואנו מהנהנים בהקשבה, בחזנו גאווה
ובקרבנו תימהון?!
למה בלע אותנו הזחל"ם
והקיא אותנו בשדה הקרב
לניחוח עשן שעולה, מכל עבר ומכל הרג
במלוא נחירנו קטורת מהולה בארומה של דם
ובדשא הרענן והמוטל מוטלות גופות חרוכות
במעורב, במארב, אבל למה עכשיו?! למה דווקא הזחל הזה
משוריין לתפקיד של מי שיושב ואוחז בקצה של נרגילה,
ושר לו 'הבה נגילה'
ומפריח מחשבות לחלל האוויר
מדבר על אידאליזם, ועל זהות, והגשמה עצמית
האם בנו נותר דבר מאלו כשגדלנו, או שמא,
אצלנו, הכל עלה בלהבות והשאיר אוד מוצל מאש
ללא הקשר, שארית הטבק מתגלגלת לאבק מאפרה

וכולם אומרים חבל, ומתגעגעים לטעם הישן המגולגל
ל'רוח ולשיר' סביב המדורה
לדימוי שבקצה מקטרת עומד בעל שררה
למול כרזה שטוחה, מפת עמדות הקרב
מצביע המצביא, המושיע, נציג המערב
וקורא אחים!
כמו אחותה של עליסה
שביקשה שתפסיק לשחק בשדה המוזהב,
הגשם יורד והשמיכה כבר לא מכסה
כך לגלגה ולעגה, לעגה ולגלגה
ועליסה התגלגלה במורד מאורה.