[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







זר בן בלי בית
/
המזגן של תמר

לארון היו רגשות מעורבים כשסיים לדבר בטלפון עם אמו. הוא הרגיש
אשם, כמו תמיד, חשב לעצמו במרירות, אחרי שאני מדבר עם המכשפה
הזקנה. אבל אז נבהל כל כך שהעז לכנות אותה כך, אפילו רק
במחשבותיו, עד שבדרך הביתה סטה מהמסלול הרגיל ועצר בחנייה של
הום סנטר. בלב כבד פסע בין המדפים העמוסים ובין הקונים הרבים
שמילאו את החנות לפני החגים. מחלקת מוצרי החשמל הייתה רועשת
מאוד והעובדים טרחו סביב להמוני הקונים שרצו לממש את כרטיסי
המתנה-לחג שלהם וגם לקבל הנחה וגם לא לצאת פריירים. ארון היה
עייף מלחכות לעובד שיתפנה אליו, עייף מההמולה שהקימו הקונים
ויותר מכל היה עייף מחייו שהתנהלו במעגלים מזה שנים. דומה שאמו
הזקנה נתלית על צווארו בכל כבד משקלה, והוא הולך ושוקע עם כל
שנה שחולפת. הוא עבד ולא הרוויח מספיק, רב עם אחיו על הטיפול
באמו החולנית , לה דאג מאז היה נער, והרגיש שחוץ מהיאוש שהולך
ומעמיק דבר לעולם אינו משתנה.

הוא נעמד לפני מזגן חדש ונוצץ שהיה במבצע. רגשות האשמה והרוגז
כבר פינו את מקומם והוא הביט במזגן בלי להבין כיצד הגיע לכאן
ולמה הוא עומד ומתבונן בו. כמה רגעים חלפו ומתוך תחושת היאוש
שהציפה אותו גמלה החלטה בליבו. לפתע הסתובב בצעדים מהירים ולקח
עגלה גדולה. הוא נופף בתקיפות לעובד ממחלקה אחרת שניסה להתחמק
בהסברים ארוכים אך לבסוף ליווה אותו לקופה הראשית, שם שילם על
המזגן ועל ההתקנה בשנים עשר תשלומים שווים, ויצא מהחנות. הדרך
חזרה הביתה הייתה נינוחה יותר ואפילו הקריין ברדיו לא העיק כמו
תמיד אלא בישר על ירידה מבורכת בטמפרטורות ואולי גם סימנים
לגשם ראשון.

ארון אהב גשם. כשהיה ילד היה נמלט החוצה מזעמה של אמו אל
הטיפות הראשונות, הבתוליות, ונושם ריח של מים נקיים שטופים
באבק של קיץ. אמו החולנית לא העזה לצאת אחריו שמא תירטב ותתקרר
וכך הפך כל יום מעונן ליום מלא תקוה עבורו. הוא היה מביט
מהחלון כשהוא רוכן מעל לשיעורי הבית המרגיזים, מציץ דרך חרכי
התריס במטבח כשסידר את הקניות או בישל או שטף כלים במקום אמו,
שלא חשה בטוב, תמיד לא חשה בטוב, מאז ומעולם. גם כשהתאמץ לא
הצליח ארון לזכור מתי הייתה בריאה ושלמה,מתי לא סבלה מבעיה או
מחלה או הייתה לפני או אחרי ניתוח. ילדותו נתערבלה בראשו ויצרה
קרעי זיכרונות מתוכם הגיחו רק רגעים שמחים בודדים, שהיו מלאים
בגשם.

ארון נכנס הביתה בחופזה ומיהר לעבר המחשב, מתעלם מערימות הדואר
על השולחן, שכבר גלשו לצדדים ואיימו לצנוח לרצפה בכל רגע,
מערימות הכלים בכיור ועל השיש, מהמקרר הריק המזמזם תמיד ומתמלא
תדירות בקרח. הוא לא העיף מבט בשכבות האבק השחור שהצטברו בשולי
האריחים ועל הרהיטים, בארון הישן והחורק שכל תוכנו מפוזר תדיר
על המיטה, הספות הכיסאות ובתוך סל הכביסה המתפקע. מה הייתה
אומרת תמר, חלפה מחשבה קטנה בראשו, אבל תמר לא פה, אמר קול אחר
בראשו בצער, וליבו נחמץ. תמר. תמרי. מה הייתה אומרת באמת? מה
הייתה חושבת אם הייתה רואה את המיטה עליה הוא ישן בבגדיו לילות
שלמים, בלי מצעים נקיים ולפעמים בלי מצעים כלל? מה הייתה אומרת
לו על המטבח? על הבגדים? על חייו? האם הייתה מתחרטת על  שעזבה
אותו לתמיד, כי אני הייתי המכשול, באמת שהייתי, חושב ארון
ומדליק את המחשב. הוא ממתין בסבלנות למכונה הישנה הזו, שמלווה
אותו מאז ימיו כסטודנט. כל כך הרבה עבר איתו המחשב עד שארון לא
יכול היה לחשוב על לזרוק אותו כפי שהציעו לא פעם טכנאים שונים
שתיקנו ושיפצו אותו, ואפילו להחליף אותו לא בא בחשבון. זו תהיה
בגידה בחבר הנאמן היחיד, חשב ארון לעצמו, ואני לא כמו תמר. אני
לא עוזב חברים שאני אוהב, נכון?

הוא בהה במסך המהבהב מולו דקות ארוכות. לאט לאט ידו הזיזה את
העכבר ופתחה תיקיה ועוד תיקיה. הוא הרגיש כמו פושע שחוזר שוב
שוב למקום הפשע, ובכל זאת לא היה מסוגל להפסיק. גם היום, כמו
בכל יום בשנתיים האחרונות, הוא קרא שוב את אותו המכתב.

"...הייתי יושבת בחושך בלי שום תחושה של זמן. ידעתי שזה היה
בוקר ולא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה לפעמים (יותר מדי פעמים).
פשוט שכבתי שם ורציתי למות (זו הייתה התחושה האמתית וזה היה
חזק). אני נלחמתי בזה לבד במשך זמן ארוך כל כך. לפעמים אני
הכרחתי את עצמי לשבת ולא לזוז כי פחדתי ממה שיקרה אם אני
אקום.
הייתי מסתכלת על הילדים שלי ישנים לא מרגישה כלום. אני חושבת
שזו אחת החוויות הנוראיות ביותר שאם יכולה לחוות. אני הייתי
ליד הדבר הכי יקר לי בעולם והלב שלי היה קר וריק....
..זו הייתה הפעם הראשונה בחיים שלי היה שאני לא פוחדת למות.
במשך כמה חודשים אני כבר הייתי מתה. אני לא יודעת למה אני
עדיין חיה לכתוב את זה. בסוף..."

איפה הייתי? שואל ארון את עצמו ובוכה בלי קול. מה עשיתי כל
הזמן הזה, מה? איך הלכתי לעבודה ולסופר ולסידורים ולא ידעתי
כלום? לא הרגשתי כלום?  הוא מפחד מהתשובה הברורה, הידועה לו
כבר, וממשיך לקרוא.

"...תחושה חזקה נוספת הייתה ההיסחפות. כאילו חיים אמתיים
מתרחשים, ואני לא חלק מהם יותר. הלכתי בגשם בלי להרגיש רטובה.
אכילה, שתייה, מקלחת, לבישת בגדים נקיים ועוד דברים רבים אחרים
הפכו למאמצים בלתי נסבלים, חלק ממני יודע שאני חייבת להישמר
ולא להפסיק לעשות את כל זה וכל שאר החלקים רק רוצים להיות
לבד.
לבד היה הרגשה אחרת, שמקיף אותי כמו האוויר סביב וסוגר כל הזמן
על כל דבר. אני יכולה להרגיש את הלחץ של התחושה הזו על העור
שלי מבחוץ כל פעם שאני שוכבת במיטה ומחליטה לא לקום גם היום.
בבקרים כאלה אני פשוט זרקתי את הטלפון שלי רחוק והמשכתי לישון
או העמדתי פני ישנה עד מאוחר מאוד בשעות אחר הצהריים. הרגשתי
שאם אני אמות אף אחד לא ירגיש את זה וזאת תהיה הקלה גדולה
לכולם.."

ארון בוכה ללא הפסקה. האם התקשרתי אליה פעם בבוקר? האם היה לי
אכפת שהיא קמה או לא והולכת או לא? או שהייתי עסוק בעבודה שלי,
העבודה הקדושה שלי, כמו שתמר קראה לה פעם במרירות. עבודת קודש,
גיחך ארון לעצמו.

"...חלק אחר שלי שהיה מסתכל מבחוץ כל הזמן ידע שזה מצב מחורבן
אבל אני הפניתי פנימה את הזעם שלי כלפי עצמי ואחרים וזה מנע
ממני לעשות משהו. בהחלט,אני זקוקה לעזרה, אבל לא הצלחתי להראות
את זה לאף אחד.
היום אני מבינה איך ולמה אנשים מתאבדים. חושך מוחלט עוטף אותך
מבלי לאפשר לך לראות כל דבר אחר. אני מרגישה שבמשך כל החודשים
האלה אני לא חייתי כאן באמת. הזוועה האמתית היא שאם תשאל את כל
האנשים שהכירו אותי אין להם מושג על זה. גם את אלו שבאו
ושואלים אותי אם הכל בסדר איתי.
הרצון למות היה כל כך רע, שלפעמים כשלא יכולתי יותר עצמתי את
עיניי והרגשתי כל כך מתה. אני בוכה על זה שאני לא יכולה לעשות
שום דבר לגבי זה  וזה לא עוזר בכלל פשוט גורם לי להרגיש הרבה
יותר אומללה. אני בטוחה שכל מה שהולך לקרות הוא שיום אחד אני
אהרוג את עצמי. זה כל כך בטוח שאין לי שום תוכניות או תפיסה של
העתיד הרחוק כמו לדוגמה שבוע הבא.

ארון נשם נשימה עמוקה ומחה את עיניו לפני שגלל את המסך מטה
יותר, אל החלק הזה. מה שבגללו הכל קרס. מה שבגללו הוא ככה.

אני יודעת שאתה לא יכול להבין למה אני מתכוונת. אני לא מאמינה
בצירופי מקרים, ואני מבינה שזה נועד להיות, ושיש לך תפקיד
מסוים בחיים שלי.אני מנסה להבין את התפקיד שלי בשבילך ומה שאני
נשלחתי להיות עבורך. כי הוא עדיין תעלומה בשבילי, אבל אני
יודעת שזה יהיה יותר ויותר ברור אחרי. בבקשה אל תרגיש אשם
אחרי, זה לא קשור אליך. מעולם לא היינו מספיק קרובים כדי שזה
יהיה. בבקשה תסלח לי על כל השנה האחרונה ועל כל מה שלא עשיתי
בה, ואני מקווה שתבין שכבר שנה אני בעצם מתה, ולא רק עכשיו."

כבר שנה אני מתה. ואני המשכתי לחיות, חושב ארון, ולחשוב שהכל
בסדר. המשכתי לשלם חשבונות ולבשל ולנקות לאמא, ולהגיד לכולם
שהכל בסדר גמור. בסדר גמור. טיפלתי באמא כל יום ובתמר אף פעם,
אפילו לא פעם אחת. ועכשיו אמא חיה ותמר לא, ותיכף גם אני לא.


החושך יורד בחוץ והחדר מחשיך מאוד. המסך ממשיך להאיר את פניו
של ארון, את מצחו השעון על ידיו אל השולחן, את הדמעות החונקות.
כך עוברות כמה שעות עד שגם המסך מתייאש, ומכבה את עצמו. עכשיו
באמת חשוך לחלוטין, וארון שנרדם כבר קודם ישן סוף סוף, או
שאולי פשוט מעולם לא התעורר עדיין.

צלצול הטלפון העיר אותו בבהלה. הוא הביט במסך והחליט לא לענות
לה. בידיים רועדות המתין שהמכשיר יפסיק לצלצל,  אבל המכשיר
הארור צלצל עוד ועוד כאילו לא יפסיק לעולם. ארון קם, הושיט את
ידו והרים את הטלפון, עוטף אותו בכף ידו כמו כדור בייסבול. ידו
נמתחה לאחור והשליכה את המכשיר בעצמה לעבר הקיר הלבן. השקט
שהשתרר עכשיו היה צליל אחר, חדש, כזה שארון חשב שלא שמע עדיין
מעולם.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
למה במה חדשה?

כי זו הביצה
שלי, להשתכשך
במים ולקרקר
קווא-קווא


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/11/15 6:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
זר בן בלי בית

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה