[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שי כץ-זמיר
/
בננהפיש

זה היכה בי כמו פטיש חמש קילו. נכנסתי למכבסה השכונתית , ואז
ראיתי אותה.
ניסיתי להתרגל למעבר מאור השמש האכזרי ברחוב לאפלולית ששררה
בתוך החדר. פעמון הדלת השמיע קול רך, ושקשוק המכונות המרגיע
הקיף אותי, הנפתי את התיק הגדול שהכיל כמעט את כל דברי הלבוש
שהיו לי בבית, וחשבתי בעונג על העותק הדיגיטלי של בעל זבוב
שהורדתי מהרשת בדיוק לפני שיצאתי מהבית, ואז ראיתי אותה.
רגליים ארוכות ודקות במגפיים אדומים, חצאית עור אדומה, מין
נערת קאובויים כפרית מתמונות ישנות של פלייבוי, יושבת על מכונת
כביסה רוטטת ובועטת בדלת המכונה לפי הקצב. פנים קטנות מאחורי
משקפי שמש גדולים, אף נשרי ישר ושיער חום ארוך, לועסת מסטיק
ומתנועעת קלות. ריח עדין של בושם מילא את נחירי, ורגלי הסתבכו
זו בזו.
מכשיר הטלפון הוורוד שלה נשמט על ירכיה וחוט לבן דק וארוך נמתח
ממנו, נצמד אל הגבעות בחולצתה השחורה, התפצל לשניים ונעלם בין
שערותיה.
היא העיפה בי מבט אטום וחזרה לבהות ברחוב דרך החלונות הכהים.
ניסיתי להיזכר כיצד נושמים ופתאום הייתי מודע לכך שגרבתי אחת
שחורה ואחת לבנה.
התיישבתי בפינה מול אחת המכונות הפנויות והתחברתי, כיוונתי את
המשקפיים לעברה, שני מצמוצים מהירים, מבט מושפל ולחישה מהירה,
"אני זקוק לעזרה פה", אני מניח שלא הייתי צריך ללחוש.
גברגבר היה שם כדי להושיט יד. "מה שלומך גבר?", הוא אמר, "מה
יש לנו פה?"
הפניתי את מבטי לכיוון הרחוב. שתי ילדות בבגדי בלט סגולים
וצמודים עברו בדילוגים, קינאתי בהן לרגע. חופשיות ומאושרות. לא
זקוקות להרבה מהעולם. "מה יש לך עליה?", שאלתי, "מה אני יכול
להגיד לה?". העפתי בה מבט מהיר, היא בהתה ברחוב וזמזמה לעצמה
שיר באנגלית, חשבתי שאני מזהה את המנגינה אבל היא חמקה ממני.
"אתה?", גיחך גברגבר, "כל פעם שאתה מנסה לדבר עם בחורה יפה,
הפה שלך פולט רק שטויות. עדיף שלא תגיד כלום לפני שנדע עליה
קצת יותר. חכה רק שנייה, אני מריץ זיהוי פנים".
המתנתי בעודי מציץ בה שוב. היא התמתחה ואני נעשיתי קטן יותר
ויותר. לא למדתי כלום במשך השנים? בכל זאת אני כבר לא בן ארבע
עשרה, והייתה לי חברה אמיתית, רצינית, אחת.
"אין כלום", אמר גברגבר, "היא לא במאגר. אולי זה בגלל משקפי
השמש. תהיה גבר ותבקש ממנה להוריד אותן?"
"מצחיק", רטנתי, נדמה היה לי שהיא מציצה בגרביים שלי, או אולי
בחולצת המשי הסגולה שקרן קנתה לי, אלוהים יודע למה, והשתמשתי
בה בדיוק פעם אחת. יום כביסה היום! קצת רחמנות. גם את לבשת את
חצאית המועדונים שלך כי נגמרו לך הבגדים.
"תן לי תמונת פרופיל",  אמר, "זה יכול לעזור".
ניגשתי לקיר, חולף על פניה. היא הזדקפה ומבטינו נפגשו לשנייה.
הרגשתי את הדם פועם בכוח ברקותי. למה הגוף שלי מאבד את עצמו
לדעת? בחנתי בעיון את תנאי האחריות המוגבלת שהיו תלויים על
הקיר. הפונט היה קטן כל כך שהמילים נראו כמו נמלים בשרשרת.
הסתובבתי אליה, זום אופטי, שלושה מצמוצים.
"היא תחשוב שיש לי טורט עם כל המצמוצים האלו", לחשתי.
"תירגע. היא לא חושבת עליך כלום, היא לא רואה אותך אפילו", ענה
גברגבר. הייתה לי הרגשה שהוא צודק אבל לפעמים יש גם יוצאות מן
הכלל.
פישרגיש עלה לאוויר ושרק חרישית. "לא רע", הוא אמר, "לא רע
בכלל".
חזרתי לשק שלי. הכנסתי את הבגדים למכונות, אחת עם לבנים על
הרתחה ואחת עם כל השאר על שלושים מעלות. הבאתי מרכך כביסה
מהבית, קרן השאירה אותו שם, אני לא אוהב את הריח של מה שהם
נותנים פה. הבחורה ירדה מהמכונה הדוממת ורכנה לפתוח את הדלת.
שמעתי את פישרגיש עוצר את נשימתו. גיליתי שהלשון שלי בחוץ
ומיהרתי לבלוע אותה בחזרה.
גברגבר לא התרגש, "אין לנו כלום עליה", אמר בנחרצות, "יש לי
אוסף תמונות על כל אחת. היא לא במאגר. תאמינו לי".
היא אספה את בגדיה לתוך תיק אפור גדול ופנתה לצאת. "לך אחריה",
פקד גברגבר, "אנחנו צריכים קצת אינפורמציה".
"מה עם הבגדים שלי?", מחיתי ברפיון, רוצה הביתה. כל זה לא
בשבילי. יש ימים שאסור לצאת מהבית.
"מי בדיוק ייקח את התחתונים המלוכלכים והגרביים המסריחות
שלך?", שאל גברגבר בלעג, "תזיז כבר את התחת". הרגשתי שאני לא
ממש משפיע על מה שקורה וקיוויתי שמהלך העניינים יטיב איתי
בדרכו המוזרה.

היא צעדה בשדרות בן גוריון, התיק האפור הגדול תלוי על כתפה,
ורוכבי אופניים נעצו בה מבטים בעודם חולפים על פנינו במהירות.
הלכתי כמה מטרים מאחוריה, משתדל שיהיו אנשים ביננו ומתפלל שלא
תסתובב אחורה.  הקצב של העיר הזו מהיר מידי עבורי, לו רק היה
אפשר לצעוק "עמודו" ולהקפיא את כולם. נהניתי לגלגל את המחשבה
הזו כמה שניות.
"יש לי אתכם דרך המצלמות של השדרה", אמר גברגבר, "תעשה שלום
לאבא". הרגשתי כמו ג'ייסון בורן, או בעצם אלו שרדפו אחריו. זה
נגמר לא טוב עבורם. אולי כדאי לסגת?
כלב זאב גדול ונמרץ קפץ עליה בפתאומיות וכמעט הפיל אותה. היא
נרתעה לשנייה ואז רכנה וחיבקה אותו. לשונו הארוכה השתרבבה
בעודו מלקק את חצאיתה. בחורה אדמונית יפה הופיעה ושתיהן
התחבקו. מצמצתי.  
"אם רק הייתי חושב עכשיו על מיליון דולר", אמר גברגבר, "תן לי
זום עליה". התחבאתי מאחורי צפרדע זבל ירוק ומצמצתי כמה פעמים.
גברגבר היה מרוצה.
"תן לי שנייה", הוא אמר, "יש לי משהו". הצפרדע עמד ליד דוכן
מיצים ורדיו השמיע שירים של אריק איינשטיין בקולי קולות. מאז
שהוא נפטר נדמה שהוא חזר לתחייה. "יערה קדם, 22, שנה ראשונה
עבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, גרה ב.."
"מי?", קטעתי אותו, "מגפיים?"
"לא", ענה גברגבר ברוגז, "הג'ינג'ית. החברה שלה".
הבחורה שלי נפרדה מחברתה והמשיכה מערבה. יצאתי מאחורי הצפרדע
והכלב חלף לידי, מרחרח בסקרנות.
"טוב", אמר גברגבר, "עכשיו אנחנו יודעים עליה משהו. הג'ינג'ית
מנהריה, אני שם כסף שגם זו משם. חדשה בעיר. בגלל זה אין לי
כלום עליה".
"אולי גם מגפיים לומדת עבודה סוציאלית", לחש פישרגיש, "ואנחנו
יודעים שיש לך משהו עם עובדות סוציאליות". גם קרן למדה עבודה
סוציאלית, אבל לא בונים תיאוריה על מקרה בודד.
"אל תבלבל אותנו עכשיו", אמר גברגבר, "אנחנו עובדים. היא
מתרחקת גבר, תתקרב אליה".
עברנו את דיזינגוף ומגפיים המשיכה לצעוד במרץ. שפתי היו יבשות
והצטערתי שלא קניתי משהו לשתות בדוכן המיצים. היא פנתה ימינה
בגרץ וכמעט נעלמה לי כשנכנסה לחצר הבית השלישי.
"מה עכשיו?", שאלתי, עומד על המדרכה השבורה ומציץ למעלה אל
המרפסות המוגפות, מקווה לראות תריס שנפתח, או משהו.
"אולי היא בדירה אחורית", אמר גברגבר, "תיכנס לחצר, אין לי
קליטה טובה מפה".
נכנסתי לחצר. בלוני גז צמודים לקירות, שיחי שושנים יבשים
ורהיטים ישנים מתפוררים. מה לעזאזל אני אמור לעשות אם איזו
שכנה זקנה תקפוץ עלי עם מטאטא?
"יופי", עצר אותי גברגבר, "עמוד פה. אני משתלט לך עכשיו על
הטלפון, מפעיל סריקת רשתות".
הסתתרתי מאחורי ארון עץ סדוק ועקום ובחנתי מזוודה חומה מרופטת
ופתוחה שמישהו כנראה זרק מאחת הקומות העליונות.  כאב ראש חזק
החל מתפתח בשיפולי מוחי. מה אני עושה כאן בדיוק? בבית מחכה לי
החדש של פראנזן, תענוג צרוף, אני והכורסא. למה אני צריך את כל
זה? אבל מצד שני, כמו שגברגבר תמיד אומר, אני לא אפגוש אף אחת
בדירה שלי, חייב לצאת החוצה.
"בקומה הראשונה יש 3 דירות, משפחה עם שני ילדים, זקנה אחת
ורופא שיניים", אמר גברגבר, מצליב מידע עם רישומי העיריה וחודר
אל תוך המחשבים, "בקומה השנייה .."
"תפסיק לזיין את השכל", הפסקתי אותו, בחיי שהוא בלתי נסבל,
"תמצא כבר את המחשב שלה".
"תירגע גבר", הוא אמר, "עוד שנייה אחת והכול אצלנו".
עברה דקה והתריס של הזקנה הורם מעט. גברגבר המשיך לקשקש, "קומה
שלישית, שני מחשבים, שותפה, רגע אני נכנס, סיסמאות של
כוסיות".
השמש והגשם גרמו לבד המזוודה להתפורר וחור גדול נפער בתחתיתה.
עכביש שחור גדול עמד שם ובהה בי, תוהה מה אני עושה שם. לא
הייתה לי תשובה טובה עבורו.
"אהם, תראו מה מצאתי", התלהב גברגבר, "תמונות שוות, אני לא
מאמין, איזה ציצים! , מצאתי פה אוצר, לא רגע, זו השותפה, טוב -
בזה אני אסתכל אחר כך", גברגבר גיחך ושמעתי את פישרגיש לוחש,
"תשלח, תשלח".
אין ספק שגברגבר ידע את העבודה, "אתה רוצה את השנייה, הינה זה
בא, כמה תמונות, די רגועות במפתיע, היא דווקא עשתה עלי רושם של
מתפרעת, אני שולח אליך, מצאתי חשבון פייסבוק, קוראים לה, תחזיק
חזק, אור קורן, להורים שלה היה חוש הומור, 400 חברים, אוהבת
מועדונים, לא מפתיע, תראה את זה גם בתמונות, הרבה סלפיז
במועדונים, מנהריה כמו שאמרתי, בחיי שאני גדול, מצב אישי, לא
כתוב, אבל לפי התמונות יש מישהו שהיא אוהבת להתחבק איתו, אני
שולח לך".
בחנתי את עמוד הפייסבוק שלה, בדף אודות אני רואה שהיא בוגרת
קורס איפור של יניר שחל, סניף חיפה. תצלומים שלה מחובקת
ומתנשקת עם בחור שנראה כמו עבריין צעצוע. הרגשתי גוש כואב
בתחתית הבטן. זה הטיפוס שלה? שיט! אבל מה כבר אפשר לצפות.
"ייקח לי כמה דקות לפרוץ לטלפון שלה", אמר גברגבר, "אולי שם יש
משהו ג'וסי".
"אני חייב לצאת מפה", אמרתי, "אני לא מרגיש כל כך טוב. מתפוצץ
לי הראש".
"לך שב בבית קפה בסביבה", אמר גברגבר, "אני כבר לא צריך אותך
בחצר. לך תשתה איזה שוקו עם אקמול, גבר".
יצאתי מגרץ וצעדתי כמה צעדים לכיוון בן יהודה. היה לי טעם מוזר
בפה והרגשתי כאילו רצתי מרתון. חשבתי לרגע לחזור למכבסה אבל
בעצם לא הייתה שום סיבה למהר.
הלכתי כמה צעדים בשדרה, מבטי נעוץ ברצפה כדי לא לדרוך על שום
דבר, יש ימים כאלו שהכול הולך רע ולא כדאי לקחת סיכונים.
התיישבתי על ספסל פנוי בצל.  חבורה של ילדות בבגדי חאקי נתלו
על עץ תות וחמסו את פירותיו כמו נחיל ארבה. חשבתי לגשת ולעזור
להן עם הענפים הגבוהים, אולי טעם התות ישפר את הרגשתי.
"תקלוט את הבחורה בשעה 5", אמר פישרגיש.
הצצתי וראיתי בחורה ממושקפת יושבת על ספסל מולי רכונה על ספר.
היא הרימה את מבטה ובחנה אותי ארוכות. "לא נראית משהו",
אמרתי.
"אתה יודע מה הבעיה שלך?", כעס פישרגיש, "אתה כמו גראוצו
מארקס. אתה לא שם על בחורות שמסתכלות עליך".
משכתי בכתפי, לא שהוא ראה את זה, הבחורה חזרה לספר שלה.
"שמת לב מה היא קוראת?", שאל פישרגיש,  "תשעה סיפורים,
סלינג'ר. זה לא יכול להיות צרוף מיקרים. זה אות משמיים, איתות
קוסמי, אין לך ברירה, אתה חייב ללכת על זה".
התבוננתי. היא הייתה קטנטונת והיה לה אף חמוד. היא הרימה את
הראש, ותפסה את מבטי. הסמקתי והיא חייכה.
"מה קורה פה?", התערב גברגבר, "אנחנו באמצע משימה". שמעתי אותו
מקליק במרץ, "חכו חכו, יש לי משהו חם בשבילכם".
"אתה רומנטיקן", אמר פישרגיש, " אתה מחפש את הנפש התאומה שלך
וזו לא מגפיים אדומים, זו בננהפיש החמודה הזו".  
בחנתי אותה שוב. רזה, חצאית קצרה, שיער חום קצר. התיק שהיה
מונח לידה על הספסל נראה כבד ומתוכו הציצו ספרים נוספים. רציתי
לדעת מה יש לה שם.
"אז מה?", שאלתי, "נראה לך שיש לי סיכוי איתה?"
צלילי הללויה. שיחה ממתינה. אימא. תמיד היא מתפרצת ברגע הכי לא
מתאים.
"מה קרה? אתה נראה לא טוב. מה אתה לובש? למה התיישבת?"
"אימא. הכול בסדר" עניתי. חייב להיפטר ממנה במהירות, "זה לא
זמן טוב עכשיו. נדבר אחר כך". חשבתי על זה רגע, מאיפה היא
יודעת שהתיישבתי ואיך אני נראה, מה כבר אחי התקין לה על
הטלפון?
רעש של המוני בני אדם וקול בס עמוק מדבר בסמכותיות. "איפה
את?"
"אני בגרנד. אתה צריך משהו?"
"חברה חדשה", לא התאפקתי. לעזאזל! למה אמרתי את זה.
"מסכן שלי ", היא אמרה, "אתה לא צריך אף אחת. יש לך את אימא".
כן. אימא שלי חושבת שהיא מצחיקה. אבל לא הייתה לי סבלנות אליה.
"נתראה בשבת", אמרתי וניתקתי.
"עם מי דיברת?", שאל פישרגיש.
בחור שחום דקיק עם שיער לבן ופסים סגולים רץ והתיישב לידי,
מתנשף. הוא לבש גופיה לבנה הדוקה ושיער שחור סמיך הציץ מבית
השחי שלו.
"מה שלומך סוכריה?" הוא שאל ואני ניסיתי להיזכר אם אני מכיר
אותו מהיכן שהוא.
הוא התקרב מאד והניח את ידו על הספסל קרוב לכתפי. אצבעותיו היו
מטופחות וצבועות בלכה שקופה.
"ראיתי תמונה שלך בגריינדר יושב פה על הספסל ליד הבית, ואמרתי,
זה מאלוהים, איך רצתי כפרה. שאני אמות. יצאתי מהבית ככה ובדיוק
רציתי קצת לקצץ", הוא צחק והצביע על הגופייה.
זזתי מעט הצידה אבל הבחור התקרב עוד יותר, חייך וליטף את שיערו
בתנועה גלית. כל תנועה שלו חשפה עוד ועוד שערות רטובות.
"אתה כזה בירז", הוא אמר, "תרימי אחותי, החיים יפים, תחייכי
קצת".
שמעתי את פישרגיש מגרגר בצחוק אבל קפאתי במקום ורגלי פתאום
שקלו כמו משאית בטון.
"למה את בכזה דיכי?" תמה הבחור, נדמה היה לי שהוא מרח שמן על
חזהו. "תחשבי חיובי". ניסיתי לחשוב מה להגיד.
"קבלו", התפרץ גברגבר, וגיחך, "היא שמרה את כל החומר הטוב
בטלפון שלה, איזו דפוקה".
הייתה שתיקה קצרה ואז גברגבר שאל, "תגיד. מה קורה אתך שם?"
"נדמה לי שיש לך טעות", מלמלתי והבחור הביט בי ברחמים.
הבחורה ממול קמה והתיישבה לידי. הבטתי בה בתימהון. "הוא איתי"
היא אמרה לשמן זית.
"סליחה טמפון!", כעס הבחור, "אני ראיתי אותו קודם!"
"יש לך טעות", היא אמרה, "הוא בקטע של בנות", מבטה ננעץ בי
בשאלה.
הבחור בהה בי לרגע. "את בטוחה?" הוא שאל ואני הנהנתי ברפיון.
מאושר לקבל שליטה בחזרה לפחות על חלק מאיברי.
הוא קם ועזב ברוגז. ממלמל משהו לעצמו.
הבחורה מתחה את רגליה והניחה את תיקה ביננו. היא הביטה בי בחצי
חיוך מתנצל.
"תודה", מלמלתי, "תודה שהצלתי אותי". תעזרו לי, פישרגיש,
גברגבר, איפה אתם עכשיו? זיעה קרה החלה זורמת במורד גבי.
"אין בעד מה", היא אמרה בשלווה, "אני חושבת שזה קצת באשמתנו".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם לינקולן היה
חי היום, הוא
היה מתהפך בקברו


ג'ראלד פורד


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/4/15 18:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שי כץ-זמיר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה