בדרך חזרה משיעור נהיגה
רוב האנשים שונאים אוטובוסים ציבוריים. הם תמיד מאחרים,
צפופים, מסריחים, ותמיד הם עוצרים בכל התחנות דווקא כשאתה ממש
ממהר.
רוב האנשים, כשהם באוטובוס, מנסים להעסיק את עצמם, כדי שהנסיעה
הסיוטית תיגמר מהר יותר.
יש אנשים שמתיישבים ובוהים החוצה מהחלון, כי אולי הנוף יעבור
מהר יותר כשהם מבחינים בו. לפעמים הם סופרים את העצים, או
מחפשים מכוניות צהובות. כל דבר כדי להעביר את הזמן כמה שיותר
מהר, עד השנייה המבורכת שבה יוכלו לרדת מהאוטובוס ולנשום את
האוויר המזוהם של העיר בחוץ ולהגיד עמוק בתוך לבם "תודה לאל
שזה נגמר".
יש אנשים שמביאים עיתון או ספר, הם מתיישבים, ופותחים בעמוד
שבו הפסיקו. המבט שלהם עולה למעלה פעם בכמה עמודים, קורעים את
עצמם מהעולם של המילים רק כדי לוודא שהם לא פספסו את התחנה.
יש כאלו ששמים אוזניות, מתנתקים מהעולם וחיים בתוך הצלילים. לא
אכפת להם משום דבר בזמן הנסיעה. הם נאבדים בתוך הסולו של
הגיטרה, ומחכים אל הסוף של הנסיעה המשמימה.
יש שמשחקים בטלפון, מקווים שהפעולה הכיפית תעביר את השעמום
בצורה הכי יעילה, ואולי, בהזדמנות, הם יצליחו להגיע ל-40
בפלאפי בירד, בינתיים הם תקועים ב37.
יש עוד הרבה אנשים על האוטובוס, הרבה דרכים להעביר את הזמן. יש
שמארגנים בראש את לוח הזמנים שלהם, יש שפותרים שיעורי בית או
תשבץ, יש כאלו שמעסיקים את עצמם בזיכרונות...
יש הרבה סוגים של אנשים, ורובם שונאים את הנסיעה באוטובוס
הציבורי.
לעומתם יש את המיעוט. את האנשים שלא שונאים את הנסיעות.  את
אלה אפשר לזהות בקלות. במקום מבט מזוגג וצלוב, במקום הבעה
מעונה, העיניים שלהם חדות, והם מתבוננים.
אלה האנשים שמנקים את הראש, ששוכחים מהדאגות. אלה האנשים
שמנצלים את הזמן בכלי התחבורה השנוא כדי להירגע ולהתנתק
מהחיים. הם אלה שמסתכלים על ההרמוניה של הנסיעות באוטובוסים.
הם מבחינים בכך שאדם מעדיף לעמוד, למרות שהתפנה מקום ממש לידו,
ובאחד אחר שעומד ליד מושב תפוס ומתבונן בו כמו אריה המשחר
לטרף, רק מחכה שהאדם שיושב בו יגיע כבר לתחנה שלו וילך, ואז,
המקום התפוס יוכל להיות שלו.
האנשים שלא שונאים נסיעות באוטובוס רואים את המעגליות. מישהו
קם, אחר יושב, מישהו יורד, אחר עולה ושוב ושוב ושוב.
הם רואים את האנשים, אותם אנשים שהופכים את נסיעות האוטובוס
למחרידות. האנשים שמלכלכים, וצפופים ויורדים בכל התחנות, גם
אלה שנראות כאילו הן סתם שם בשביל לעצבן כשאתה מביט בשעון
בקוצר רוח. הם רואים את אותם אנשים שהם הסיבה לשנאה לנסיעות
באוטובוסים. כשהם מסתכלים עליהם, הם רואים עולם שלם, עוד סיפור
אחד שהם עדיין לא שמעו.
ילדה עם אוזניות וחולצה ירוקה הופכת להיות אגדה. הם יודעים
שהיא באה מבית מפורק, הורים גרושים ולא הרבה כסף. הם יודעים
שהיא בדיוק חזרה מבייביסיטר לילד קטן. שעתיים שלמות מהחיים שלה
רק בשביל 50 שקלים. זה אפילו לא מספיק לכרטיסיה.
האיש שבוהה בחלון הוא בדרך למוסך, האוטו שלו התקלקל לפני כמה
ימים וסוף סוף תקנו אותו. עכשיו הוא נוסע למוסך ושם הוא יקבל
חזרה את המכונית וינהג הביתה. מזל, כי כבר נמאס לו
מהאוטובוסים.
האישה עם התיק האדום, שללו לה את הרישיון לפני שלושה ימים. יש
לה היסטוריה של עבירות תנועה. היא עכשיו בדרך להצגה. היא אפילו
לא באמת נהנית מהצגות, אבל היא מעמידה פנים בכל זאת, כדי
להיראות תרבותית ומתוחכמת.
אולי הסיפורים האלו הם לא האמת. אני אפילו אעז ואומר שכמעט
בטוח שהם רחוקים מאוד מהאמת.
זה לא משנה. באותו רגע, באותה נסיעה באוטובוס הצפוף, זו האמת
היחידה שמשנה.
רוב האנשים שונאים אוטובוסים ציבוריים. הם תמיד מאחרים,
צפופים, מסריחים, ותמיד הם עוצרים בכל התחנות דווקא כשאתה ממש
ממהר.
רוב האנשים, אבל לא אני.